לפעמים, כל מה שצריך הוא כח רצון מברזל והמון מוטיבציה, יחד הם שילוב מנצח להצליח להתמיד בתהליכי שינוי מהותיים. שרון טויטו, 44 מגדעונה, קונדיטורית ואם לתאומים, הצליחה לחולל מהפך בחייה ובחיי בני משפחתה תוך פחות משנה. הכל התחיל לפני ארבע וחצי שנים, אמה של שרון חלתה בסרטן והיא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה על מנת לסעוד אותה ובמקביל גם הפסיקו היא ובן זוגה, אלי, לעשן, דבר שיצר עלייה חריפה במשקל ושרון הגיע למשקל שיא של 98 ק"ג.
"היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני מסוגלת" | צילום: צלמי שוונג
מחלתה של אמה גרמה לה לחשוב מחדש כיצד בנויים חייה, האוכל אותו היא מכינה ואיך היא בוחרת לחיות אותם, "בעברי לא הייתי רזה, אבל גם לא הייתי שמנה", היא נזכרת. העלייה במשקל החלה כשנכנסה להריון ואחרי הלידה, "הכמיהה להיות אימא היתה כל כך גדולה, עד כדי כך שלא 'ראיתי בעיניים' כלום. הרצון להיות אימא גבר על הרזון". במהלך השנים ניסתה שרון דיאטות רבות, עלתה וירדה ושוב עלתה וירדה.
"לפני שנה בפסח, אמרתי לבעלי 'אני רוצה לעשות שינוי, בא לי להיות קלילה, לא יכולה להסתכל על עצמי במראה'. פסח זו ההזדמנות, אנחנו לא אוכלים מצות כי זה עושה לנו לא טוב וכך נוצר מצב שהחל מפסח שנה שעברה הוצאנו מהבית את כל ה'אויבים'. הוצאנו את השתייה המתוקה, נהגתי לקנות שני ארגזי קולה בשבוע, הוצאנו חטיפים, אוכל מעובד. כבר שנה שאין לי בבית אוכל מתועש מלבד שניצל תירס. אני קונה לילדה כמה חטיפים ואותם היא שומרת בחדר, לא שמים מכשולים במטבח. הורדנו פחמימות וסוכרים. בשבועיים-שלושה הראשונים היה קושי מאוד גדול. הגעתי למצב בו הלכתי לישון מוקדם כדי שלא יעלה בי הרצון הכי קטנטן לאכול. אין אצלנו אוכל אחרי שבע בערב".
בעקבות השינוי התזונתי הם החלו לצעוד כל יום, אפילו בחופשות, "התחלנו את התהליך באפריל ובסוף יולי כבר ראו חיצונית שירדנו במשקל. אני ירדתי אז כמעט 12 ק"ג ובעלי ירד כ-10 ק"ג ואז הילד שלנו שסבל מעודף משקל החליט להצטרף". תוך חמישה חודשים השיל מעליו ים, ילדם של שרון ואלי, ששקל 104 ק"ג, 33 ק"ג ונכנס לתוך תהליך הירידה במשקל ושמירה על אורח חיים בריא ופעיל יחד עם הוריו.
"הייתי ה'אימא' של הבטטות לא עשיתי שום דבר" | צילום: אלבום פרטי
במהלך אחת הצעידות ראתה שרון זוג רצים והרגישה דגדוג קטן בבטן, ניצת גם בה החשק להתחיל לרוץ, "לא ידעתי מאיפה להתחיל. בעלי אמר לי 'שרון, תתחילי, אם תרצי מספיק זה יקרה'. התחלתי ממאה מטר, עדיין סחבתי משקל. בכל יום הוספתי עוד 100 מטר. כשהצלחתי לראשונה לרוץ קילומטר מלא, צרחתי מאושר כמו מטורפת, מזל שזה היה בשדות, הרגשתי כאילו כבשתי את האוורסט. גם כנערה בבית הספר אף פעם לא רצתי ולא אהבתי ספורט, זה לא דיבר אלי".
שרון נתקלה במקרה בפוסט בפייסבוק על מרתון תל אביב ומאוד רצתה להשתתף במקצה ה-5 ק"מ, אבל החליטה קודם לבדוק עם עצמה האם היא תצליח להתמיד לאורך זמן בריצה ולכן החליטה להמתין עם הרישום למרוץ. חודש לאחר מכן כבר הצליחה לרוץ 8 ק"מ ובעלה החליט לרשום אותה למקצה ה-10 ק"מ. "נלחצתי, לא ידעתי מה זה מרוץ, איך מתנהגים, לא היה לי מושג איך זה מתנהל. הרגשתי שזה גדול עלי אך בעלי האמין בי שאוכל לרוץ ורשם אותי למקצה ה-10 ק"מ. הייתי בחששות גדולים מאוד".
"ריצה היא זמן לעצמי" | צילום: צלמי שוונג
עולם חדש נפתח בפניה, עולם המרוצים וכך התוודעה למרתון טבריה ולמקצה ה-10 ק"מ שמתקיים במסגרתו. שרון לא התאמנה עם תכנית אימונים מסודרת, פשוט רצה. לתחרות בטבריה הגיעה ב-20 דקות איחור בגלל תנועה כבדה אך לא ויתרה ויצאה לדרך לבדה והצליחה להדביק את הפער, "בראש היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולא לאף אחד אחר שאני מסוגלת ואם אמרתי אני עומדת במילה שלי. רצתי והדבקתי פערים. ראיתי אנשים הרבה יותר צעירים ממני בגיל שהתעייפו ואמרתי לעצמי שאני לא עוצרת אפילו לשנייה. זה היה יום חם יחסית ולא עצרתי בתחנת מים אחת רק מחשש שאצטרך לשירותים. הגעתי לסיום והרמתי ידיים, לא האמנתי שעשיתי את זה. זה היה הניצחון שלי. בעלי כל הזמן אומר 'אם את רצת 10 ק"מ, כל אחד יכול. אני מכיר אותך שנים', הייתי ה'אימא' של הבטטות לא עשיתי שום דבר". אחרי שסיימה את מקצה ה-10 ק"מ במרתון תל אביב, הרגישה שרון שהיא מכורה, גם לאווירת המרוצים וגם לחוויה שעוטפת אותם, "בעבר נהגתי לשבת ולחפש עוגות באינסטגרם ובפייסבוק, היום אני יושבת מחפשת מרוצים להירשם אליהם. בעלי מרגיש שהוא חי עם מישהי שהוא לא מכיר".
כששרון מתחילה לדבר על מרוצים, היא נשמעת נרגשת מאוד, "קשה לי לתאר מה זה עושה לי", היא אומרת, "ריצה היא זמן לעצמי, זמן שלי עם עצמי. אני שמה לעצמי מוזיקה ומתנתקת מהכל. כל השנים הייתי עסוקה עם הילדים וכשאני יוצאת לריצה העולם עוצר, מרגישה שזה הזמן שלי לעצמי. כל פעם שאני מוסיפה עוד ק"מ זה וואו בשבילי. שבת הזו כבר רצתי 16 ק"מ. אני מרגישה שהיעד הבא הוא חצי מרתון תל אביב".
