"בכל פעם שהפסקתי עם הכימותרפיה רציתי לבנות את הריצה מחדש, אבל לפני שנה וחצי הסרטן חזר בפעם הרביעית. וזה אחרי שנה שכבר הייתי נקייה לגמרי והתקרבתי באימונים ל-20 קילומטר כשהתכנית היתה לרוץ חצי מרתון בתל אביב. והפעם הופיעו גרורות, ושוב טיפולים".

"לריצה יש קשר ענק להתמודדות שלי". ליאת לרר לנגלבן | צילום: באדיבות ליאת לרר לנגלבן

עוד כתבות בנושא 
עבר ניתוח לעקירת עורק במוח, וסיים מרתון 
"כך הפכתי מבטטת כורסה לספורטאית"
"התעוור לגמרי והמשיך להתאמן ולהתחרות בטריאתלון" 

מכירים את זה שמשהו לא צפוי "דופק" לכם את תכנית האימונים? ברוב המקרים פציעה, אולי עומס בעבודה או מקרים שאנחנו מגדירים כחמורים כמו משבר אישי או חוסר מוטיבציה. אבל הסיפור של ליאת לנגלבן-לרר הוא אחד כזה שמכניס לפרופורציות. היא חולמת לרוץ חצי מרתון, היא כבר היתה במרחק נגיעה משם ויותר מפעם אחת, אבל משהו יותר גדול מרוב הדוגמאות השכיחות ל"תכנית אימונים שנדפקה" עצר אותה. לבינתיים, כי היא לא מתכוונת לעצור באמת.

היא בת 45 מקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון וכמו חלק גדול מהרצים החובבים אין לה רקע ספורטיבי מילדות אבל יש לה אהבה ותשוקה עזה לתחביב שהיא גילתה פתאום באמצע החיים.

"אחרי שנולד הבן הקטן שלי שאוטוטו יהיה בן 9 הצטרפתי לקבוצת הריצה של הגליל העליון. לא הייתי ספורטאית, שנאתי את זה בבית ספר, אבל מאז שגיליתי את עולם הריצה הוא היה מקום צמיחה מאוד גדול עבורי", סיפרה בראיון לשוונג ליאת לנגלבן-לרר, רגע לפני שהמריאה לסדרת טיפולים באוסטריה, "אני בן אדם של יעדים. אז שמתי לי למטרה לרוץ חצי מרתון בעין גדי 8 חודשים לפני התאריך של המרוץ. התחלנו לאט ומסודר, אבל אז הסרטן תפס אותי בפעם הראשונה. זה היה לפני 7 שנים. סרטן שד, לא גרורותי. עברתי ניתוח, כימו, הקרנות, וטיפול הורמונלי. עברתי שנה קשה ואז הייתה לי שיחה עם המאמן שי בית הלוי שהמליץ לי לחזור לרוץ ודאג שבנות מהקבוצה ירוצו איתי בקצב שלי. ישר היתה התגייסות של הקבוצה, בניתי את הריצה מחדש, השתתפתי במרוצי 10 קילומטרים ושוב קבעתי יעד של חצי מרתון. שנה וחצי לאחר מכן היתה חזרה מקומית נוספת ועוד פעם כימו, הקרנות, וטיפול ביולוגי. אחרי פחות משנה הוא חזר שוב, וחזרתי לטיפול כימו שעבד טוב".

אין ספק שאחרי שלוש התמודדויות מוצלחות עם הסרטן, ליאת לנגלבן-לרר חזרה לקבוצת הריצה שלה חזקה מתמיד מבחינה מנטלית, פחות מבחינה פיזית בגלל הטיפולים המתישים, אבל החלום נשאר אותו החלום והמטרה הועברה לתל אביב. "אני מכיר את ליאת הרבה שנים, עוד לפני שהפכתי למאמן", מספר שי בית הלוי, מאמן מועדון הריצה גליל עליון, "היא תמיד חלמה על חצי מרתון ולצערי הרב זה תמיד עצר אותה. לנו חשוב מאוד לשמור אותה בתמונה ובחלום חצי המרתון".

כשהסרטן חזר בפעם הרביעית עם גרורות מסביב לריאה השמאלית, לפני כשנה וחצי, היא כבר הבינה שזו תהיה התמודדות קשה יותר ושהפעם היא תיאלץ להשתמש יותר במילים כמו "חיים" ופחות ב"חוזק" או "חוסן". כי עכשיו זה כבר לא תלוי רק בה, או ברפואה הקונבנציונלית שעשתה עבורה את המקסימום שלוש פעמים. "זה לא שברפואה בארץ אומרים לי 'לכי הביתה', אבל מציעים עוד פעם כימו שזה לא בדיוק עוזר אלא עניין של הארכת החיים בכמה חודשים", היא מסבירה: "אני בקשר עם רופא בארצות הברית שמטפל בדרך פחות קונבנציונלית שמשולבת עם טיפולים אחרים שאמורים לייעל את הטיפול הקונבנציונלי.

"הוא המליץ לי לנסוע למרפאה חדשנית באוסטריה, שמשלבת טיפול אימונותרפי שהמטרה שלו היא לעבוד על המערכת החיסונית שתטפל בתאים הסרטניים. זה הדור החדש, וזה טיפול שמשולב עם טיפולים אחרים שאמורים לייעל את העבודה של התרופה האימונותרפית. אני טסה ל-5 שבועות של טיפולים מאוד יקרים שנעשים בכמה סבבים ארוכים. כל הסיפור הזה יכול להגיע ל-200 אלף דולר ואין לי את זה".

רצים, הולכים ונמצאים שם בשבילה. חברי קבוצת הריצה גליל עליון עם ליאת לנגלבן-לרר (בשורה התחתונה במרכז) | צילום: באדיבות ליאת לרר לנגלבן

החברים הקרובים שלה נרתמו לסייע בעמוד התרמה ופעילויות קהילתיות שונות לצורך גיוס כספים. כשמאמן הריצה שלה שמע על הטיפול, הוא החליט להקדיש לה את אירוע הריצה השנתי שהוא מקיים כל אוגוסט בגליל העליון. "זו מסורת של הרבה שנים", מספר שי בית הלוי, "ריצת ליל ירח לכל הקהילה, הריצה היא ללא תשלום ואנחנו מביאים דוכנים עם אוכל ושתייה. כשהבנו שליאת צריכה לגייס כסף, עלה הרעיון למנף את האירוע הזה כדי לגייס כספים. אז נביא הרבה דוכנים שכל אחד יביא את התוצרת שלו, ונמכור גם חולצות ריצה שכל מי שירכוש אותן יתרום למעשה לטיפולים של ליאת. כל ההכנסות יוקדשו לטיפולים שלה. אני כבר אמרתי לה לפני כמה ימים שהחלום שלה בעינו וכשהיא תרוץ את חצי המרתון תהיה קבוצה גדולה שתחכה לעשות את זה יחד אתה".

לפני כעשרה ימים ליאת לנגלבן-לרר החלה את סדרת הטיפולים הארוכה באוסטריה, בינתיים עם חלק קטן מהכסף שהצליחו לגייס עבורה, כשבמקביל בסביבתה הקרובה כולם רצים למרחקים ארוכים לטובת הגיוס ובידיעה שמדובר באשה חזקה עם אמונה גדולה שכבר ניצחה שלוש פעמים ויכולה לעשות את זה שוב. "לריצה יש קשר ענק להתמודדות שלי", היא מספרת, "וגם לקבוצה ולשי שלא ויתר עליי כשהיה לי קשה וזה נתן לי המון. בתקופה הזאת כשכבר כמעט הגעתי לחצי מרתון, כל הזמן הייתי לי הרגשה איך אני מסיימת את זה ואמרתי וואו. ואני עוד אגיע לזה".