מאת: זהבית רוזן והדרה עוז סיני
"הפלג" זהו שמה של הקבוצה שלי. אני יודעת שזה יישמע קלישאתי אך זה לא רק סיפור עוז על נחישות , התמדה וחברות מופלאה ולא עוד קבוצה שגויסה על ידי מאמן. ההרכב האנושי של הקבוצה הוא הסיפור שלה. התמהיל הקבוצתי כולל אנשי צבא, פורשים בני ובנות זוג, פליטי "קבוצת הריצה של צה"ל", שנעמה להם החברה ולפיכך התאגדו לקבוצה שמקור כוחה הוא בחברות.
לפני כשנה שכרנו מאמן חדש שהחל להכין את חברי הקבוצה למרתון בחו"ל, הפעם בפראג בחודש מאי השנה. והיו גם מי שבחרו להתחרות בארץ במרתון תל אביב. החלומות החלו להירקם, תכניות תיירות נבנו, מלונות וטיסות כבר נסגרו ושולמו וחברי הקבוצה החלו להתאמן כל אחד ליעד שלו כשלכולם ברור שהביחד הזה שנמשך שנים כמו תמיד, מנצח!
הכיף של הבירה לפני ואחרי כי המרוץ הוא בעצם תירוץ נהדר, בריא וספורטיבי לבילוי יחד.
בחודש מארס פרצה לחיינו כמו סערת הוריקן "הקורונה" וטרפה לכולנו את הקלפים. חוסר הוודאות וחוסר השליטה בהתנהלות שלנו כיחידים וכקבוצה העלו המון סימני שאלה. לכולנו היה ברור שממשיכים להתאמן תחת המגבלות ושומרים על קשר. המאמן החליט להעביר אימוני זום וריצות הכנה ורצנו בהתאם לרדיוסים שהותרו. המפות מהשעונים נראו כמו מסלולי עכבר במבוך פסיכדלי, אבל הנחיות הן הנחיות והנחישות בערה.
בוקר, ערב, לילה כל שעה היתה טובה לאימון ובכל מזג אוויר יהיה קודר ככל שיהיה. כאילו היה בה משהו מדרבן במגבלה לצאת ולהתעקש, לקוות ולהאמין שמשהו ישתנה עת תגיע שעת השין. מיום ליום המצב הלך והחמיר ועמו ההנחיות שהוקשחו. קהילת הרצים יצאו במחאה וזו זרעה תקווה לימים טובים, אך אינספור תהיות מה עושים עם כל ההכנה המנטלית, הריצות, הדבקות העיקשת במטרה – זו שהלכה והתרחקה.
והמרתוניסטים שלנו? הם ממשיכים. ביום שישי אני מנהלת שיחה עם אחד מהם שבה הוא מספר לי שנסע למדוד מרחקים ולסמן נקודה להנחת מים באזור המושבים. תוהה לפשר העניין והוא בביטחון מעדכן שהמרתון קורה בשבת ויהי מה. ניתקתי את השיחה בחופזה, גלגלי השיניים התרוצצו במוחי והבנתי שצריך להתחיל לעבוד ו"יאללה הפלג". הבנתי שאנחנו עושים הכל כדי להפיק את המרתון החברתי הראשון ברוב פאר והדר, ערוכים, דרוכים ומחכים לאישור המיוחל המסיר את המגבלות.
אני פותחת קבוצת ווטסאפ, מרימה "זומים", יודעת בליבי שכל חברי הקבוצה רתומים ומסורים ועדיין מתרגשת אל מול המחויבות וההירתמות המהירה של כולם כולל כולם. חלוקה לצוותים מי בעמדות המים ומי בליווי רץ או רכוב, מוזיקה, צלמים, רכב ליווי וחובש מוסמך. מימון של חברי הקבוצה לשלל ההפתעות שבדרך: מבלונים דרך מדליות, מגנטים ושלט סיום מתנוסס למרחוק. רק שני רצי המרתון עצמם לא היו מודעים לעוצמת ההתארגנות מאחורי גבם.
למרבה המזל, בתזמון מושלם, יומיים לפני התאריך המיועד, ההנחיות הוקלו ויעד מס אחד הושג. וכך בשעה 4:30 בבוקר, ב-2 במאי, באזור מושבי השרון נפרשו חברים לבושים בחולצות הקבוצה, בנקודות המים, הליווי, עמדות הצילום ופינות העידוד ועד לפריסת הסיום. 5:00 בבוקר שעון קורונה ישראל יצאו מאיר בניטה ומידן שנקמן מקו הזינוק המאולתר לריצה מתוכננת לעילא על ידי המאמן יריב פרייפלד. כל אחד וקצבי המטרה שלו, עונדים צמיד על היד שהכינו מבעוד מועד המפרט את התכנית שתוביל אותם אל התוצאה הנכספת.
מלווים מכל עבר, במעטפת חברים ששולחת בידיים אהובות, מים, איזוטון, וספוג שצלל בקרח לקירור הגוף. הקילומטרים נגמאו בעזרת כוח רצון אישי נדיר מלווה בעידוד אינסופי, שהסתיים בקו סיום מרגש כשבני המשפחה והחברים מוחאים כפיים ומוחים דמעות של אושר.
היעדים הושגו במלואם, רשמנו גם הישג היסטורי ויש לנו שני סאב 4 חדשים בקבוצה. יש משהו כל כך מרגש בלעשות מרתון כנגד כל הסיכויים ויש משהו מתוק בכך שקו הסיום הוא רק שלך והידיעה שכולם שם מריעים באהבה וברעות ראויה לדוגמה רק מחזקת את אמירתו של חוזה המדינה, "אם תרצו אין זו אגדה". והרי לכם רבותי ההוכחה.
ותודה גם לקהילת הרצים באשר היא שהביעה את מחאתה והשמיעה את קולה.
אז זוכרים איך פתחתי את דבריי? "הפלג" זו הקבוצה וזהו לא רק סיפור על נחישות והתמדה. זהו בעיקר סיפור על קבוצה שחברות היא כל מהותה.
