יום הולדת עגול הוא לא סתם יום הולדת, הוא כבר סיבה אמיתית למסיבה או לפחות לפינוק אמיתי. אך איך אני יכול לפנק את עצמי? עיסויים לא מעניינים אותי, כי הרי אני בעצמי מעסה רפואי. איני אוהב בתי קפה ומלונות מפנקים. אז מה בוחרים? נזכרתי שלפני שנתיים חשבתי לרוץ מרתון אך באמצע הדרך חליתי והחלום נגמר. אולי כדאי לנסות שוב? הפעם נמצא האתגר בצורת יום הולדת 70. מי יודע אם בכלל אוכל לרוץ למרחקים ארוכים בימי ההולדת הבאים, או אם בכלל יהיו לי ימי הולדת בעתיד…

לאט לאט הגדלתי טווחים. עם מירב קירשנבוים | צילום: אלבום פרטי

עוד סיפורים מהחיים
עבר ניתוח לעקירת עורק במוח ובכל זאת סיים מרתון
"בעקבות הריצה השלתי 30 ק"ג ואני מאושרת"
יורם ממן הפחית מעל 50 ק"ג וסיים מרתון ראשון

ההתחלה לא היתה מעודדת. חזרתי בתקופת חגי תשרי מטיפוס על הקילימנג'רו, כאשר הברכיים כואבות וכפות הרגליים עם שלפוחיות והמשימות הראשונות בתור היו טריאתלון גן שמואל ורכיבות אופניים עם קבוצת אופני הטנדם "כן ולא מרכז" בספורטיאדה באילת. מי מכם ששואל את עצמו איך רץ אדם עוור, או נכון יותר: איך אדם עם מוגבלות ראייה רואה את הדרך כדי לרוץ? אז התשובה היא שאנחנו רצים עם מלווים רואים שמשמשים כעיניים שלנו. רצועת גומי מחברת את הידיים של הרץ והמלווה. זה לא מספיק. צריך גם להודיע על מהמורות כדי להרים ברכיים, או להודיע על מדרגה יורדת או עולה. המלווה מנווט בין מכשולים ואנשים אחרים המצויים בתוואי הריצה. במקרים בהם צריך להיזהר מאוד, למשל בין עמודי חסימה למניעת כניסת כלי רכב לדרך, נוהגים לאחוז את יד העיוור כדי להנחותו במדויק בין המכשולים.

"אולי אנסה להתאמן למרתון?"

בקבוצת הריצה שלי, "קשר עין", המשלבת רצים עיוורים עם מלווים רואים, רצים פעמיים בשבוע טווחים מצטברים של כ-6 קילומטר. ניסיתי להגדיל נפחי ריצה בעיקר באמצע השבוע. המלווה הכמעט קבועה שלי, מירב קירשנבוים, נחלצה לעזרתי. לאט לאט הגדלתי טווחים. זאת אומרת עברתי את העשרה קילומטר. לאיטי התקדמתי לקראת חצי מרתון עמק המעיינות. מדי פעם כאבו לי השרירים לצידי השוק, מדי פעם כאבו בהונות הרגליים והשחירו. לבי היה נחמץ כאשר נאלצתי לסיים ריצה בהליכה. לא רק שכאבו הרגליים אלא גם האגו שלי דעך והלך. את חצי המרתון בעמק המעיינות עברתי בגשם הרב ביחד עם המלווה מיכל שחף. בקור העז שהקיף אותנו עם סיום הריצה, תוך רעידות גוף בלתי נשלטות, חשבתי לראשונה שאולי אנסה להתאמן למרתון.

יש בזאת מעין חוצפה. הרי כותבים יודעי דבר שההכנות למרתון נמשכות חמישה חודשים תוך אימונים מתוכננים של ארבע פעמים בשבוע. אני התחלתי רק חודשיים ומשהו לפני המרתון להתאמן. ועל ארבעה אימונים בשבוע לא יכולתי אפילו לחשוב. גם צריך לעבוד וגם צריך למצוא מלווים וגם צריך לנווט בין ימי הגשם. ניחמתי את עצמי באמירה השטותית שאולי ננסה, ואם לא ילך, אז לא נורא. כלומר – אם לא ילך אז נלך, ולא נרוץ.

קיבלתי עוד מרץ להמשיך להתאמן | צילום: אלבום פרטי

בשבת אחת הצלחתי לרוץ 26 ק"מ עם מלווה מתנדב, אילן הטבעוני אני קורא לו. המוטיבציה עלתה. אך שוב כאבים ברגליים. בחצי מרתון טבריה דווקא הלך לא רע. עם סמדר קדם סיימתי שלישי בקטגוריה שלי. אבל זאת לא חכמה גדולה. מגיל 70 אין כמעט מתחרים… אך קיבלתי עוד מרץ להמשיך להתאמן. אהרון מרציאנו, חברי הטוב ממנהלי קבוצת הריצה 'קשר עין' והמנחה שלי, התרצה סוף סוף והסכים שאתאמן כי אולי אגיע למרתון. הוא למד את מהלך האימונים שלי בתום כל ריצת אימון. אלא מה, הוא לא הפחית מהמרחקים שפורסמו שם בערך רבע מהמרחק, שאותו עשיתי בהליכה או צליעה או תוך כדי תפילה כואבת שהכאבים יעברו.

שלחתי למירב קירשנבוים תמונות מחצי מרתון של טבריה , והוספתי שאני מקווה שנוכל להצטלם כך במהלך המרתון של תל אביב. יום אחד התקשרו  אלי מהדוברות של המרתון לשאול אם אהיה מוכן לדבר בתקשורת על המרתון. אהרון מרציאנו קישר אותה אלי. השיחה איתה נתנה לי המון מרץ, ודמיינתי עצמי מסיים את המרתון. עצם המחשבה על פרסום המרתון גרם לי לחשוב שצריך לקחת את העניין ברצינות ולהמשיך עד הסוף כדי לא לבייש את עצמי. כחודש ושבוע לפני המרתון יצאתי לריצה עם מירב קירשנבוים מכיוון שבע טחנות לכיוון גבול יפו ובת ים. בחזרה עלינו צפונה לכיוון תל ברוך. בסך הכל 29 ק"מ. אבל… קצת לאחר 20 ק"מ התחילו לכאוב לי השרירים מתחת לברך ימין ואחר כך גם שמאל. לפני כן, לאורך הריצה, היו איתותים מהברכיים, מבהונות הרגליים וממערכת העיכול. היו כמה עצירות. אני די מיואש. בקושי רצנו 25 ק"מ כהלכה. וכבר החלו הכאבים והחלו ההליכות במקום ריצה.

האם אוכל לרוץ מרתון?

עם הכאבים והזנב המושפל בין הרגליים נראה לי שלא אוכל להתקרב למרתון. ובכלל איך אני מעז לחשוב על פינוק כזה ליום ההולדת, שכולו כאב וסבל? איך מחליטים אם לעשות משהו מיוחד או לא? מדובר במאבק פנימי אישי, תוך חריקת שיניים כשמופיעים הכאבים. ההכנות למרתון הם כמו סינוסואידה – עולה ויורדת. כך גם ההרגשה שלי – נצליח לעשות זאת או לא. לאחר כל מנת עידוד מגיעה נפילה מאכזבת, ובסופו של יום וגם למחרת כאבים מאחורי הברכיים עד כדי קושי לרדת במדרגות. אני מעסה עצמי ומחכה לטוב.

בקו הסיום של המרתון עם המלווה דוד סוחמי | צילום: אלבום פרטי

בחור בשם עידן בר-לב, שגילי הוא יותר מפי שלושה מגילו, יצר איתי קשר וביקש ללמוד ולהרגיש איך זה ללוות עיוורים. בשל הכאבים וקשיי ההליכה השהיתי את תשובתי. מחכה למשהו ברור ואולי הפסקת הכאבים. ביום שישי אני אוזר עוז וקובע איתו למחרת בבוקר. אני מסביר לו שאני מתכוון לחמישה או עשרה קילומטר במהירות של 6.3 דקות לקילומטר ומעלה. בנסיעה לירקון אני גם מסביר לו כיצד מלווים עיוורים, ואיך נזהרים בין עמודים צפופים. וראו זה פלא, כבר בירידה מתחת לגשר הרכבת נכנסתי בעמוד כזה. לא רחוק היו כנראה רצים אחרים ועם הפגיעה בעמוד שמעתי בחורה צועקת. היה לו מאד לא נעים. אך זה יצא דווקא טוב. הדגמה מהספרים מה קורה כשלא מובילים עיוורים כמו שצריך.

זאת הדרך הטובה ללמוד, והוא אכן למד. באשר לי – אני רגיל למכות, וממש לא נורא. המהירות בריצה איתו גבוהה ממה שאני רגיל ואני מתנשף ומזיע. במהלך הריצה חשבתי הרבה שאולי יהיה לי מזל ואפגוש את מירבי, ואולי אבכה לה שהוא קורע אותי, ושתגיד לו… והנה נפגשנו. היה כדאי לרוץ ולו רק בשביל זה. בסופו של דבר הוא מושך אותי ועוברים מעל 13 קילומטר במהירות ממוצעת של 5.52 דקות לקילומטר, ואני נשאר בחיים, ללא כאבים. שוב מתעורר החשק לנסות ולהמשיך להכין עצמי ואת מירב למרתון.

שוברים את מחסום ה-30 ק"מ

ימים מספר לאחר מכן אני רץ עם מירב 30 קילומטר. כמובן עם ההפסקות הנ"ל, אך לא מגיעים למצב של הליכה במקום ריצה. המהירות אמנם נמוכה אך שברנו את מחסום השלושים קילומטר. מי יודע כמה מחסומים יהיה עלי עוד לשבור. באותו ערב חולקו גביעי הקטגוריות של מרתון טבריה. נתנו שם כבוד רב לקבוצת הריצה 'קשר עין' שאני הייתי המייצג שלה. שוב הגיע רצון עז ודחיפה להמשיך ולהגיע ולסיים את המרתון. בבוקר למחרת מספרת לי מירב שכואב לה הראש והשרירים בכל הגוף. היא בוודאי נלחמת את המלחמות שלה בעד ונגד ההשתתפות שלה במרתון.

עם המאמנת מירב קירשנבוים | צילום: אלבום פרטי

כחודש לפני המרוץ לוקח אותי עידן בר-לב לפארק. הוא מתאמן לחצי מרתון, ומצפה לזמן של שעה וחצי. לפי תכניתו הוא צריך לרוץ רק 8 קילומטר היום. אנו רצים מהר יחסית, לפי מד היכולת שלי. ארוחת הבוקר מתעניינת בדרך לצאת החוצה דרך הגרון. המהירות הממוצעת שלנו היתה 5.45 דקות לקילומטר. בשלב מסוים היינו במהירות של קרוב ל- 5.3 דקות לקילומטר. זה קצת מהר בשבילי, וזה מסביר את התנגדות הבטן שלי לתכולתה הטרייה. התנצלתי בפני עידן על שאני מעכב אותו. לפני כן, באימונים הרגילים שלו הוא רץ במהירויות של 4.2 דקות לקילומטר. כל הכבוד לבחור הצעיר שמשנע ישיש לפארק הירקון, ומתאים את מהירות הריצה ליכולותיו של הישיש. אולי זה אפילו מעבר ליכולותיו של הישיש.

ממש חודש לפני התחרות אני יוצא עם מירב לשבור את מחסום 30 הקילומטר. לאחר 26 ק"מ מתחיל הסעיף החיצוני של שריר התאומים לכאוב. מדי פעם עוצרים כדי לעסות את השריר. אפילו צריכים קצת ללכת. שוב אני מרגיש מושפל ומובס. בקושי 30 וכבר נובל. מירב משתדלת לעודד את רוחי, ואני מתנצל. היא מסבירה לי שהיא בכלל לא אוהבת תחרויות ובוודאי לא מאמצים המתקרבים למרתון, ורק כדי שאני אוכל להגשים חלום, היא מנסה לעזור לי בכך. נוהגים להגיד 'מפני שיבה תקום' אך לא שמעתי שאומרים 'מפני שיבה תקרע את עצמך'. היא באמת מלאך. שבת כשבוע לאחר מכן. יוצאים לריצה קצרה יחסית, משהו בסביבות 21 קילומטר. השבוע תיקן האורתופד את המדרס בנעלי הריצה, וטען שיותר לא תכאבנה לי הבהונות. זה לא כל כך עמד במבחן המציאות. לאחר הריצה הקצרה הזאת כאבו בהונות הרגליים.

"ממשיכים להתאמץ"

אזי מה עושים, ממשיכים או לא? כלומר, ממשיכים להתאמץ ולסבול מכל מיני כאבים או שמסתלקים מהמשימה המכאיבה הזאת. נבדוק עוד השבוע. לאחר שלושה ימים יוצאים לריצה ארוכה. כ- 34.5 קילומטר. מגיעים בדרום עד סוף הטיילת של יפו ובצפון עד כמעט מלון מנדרין. מירב מביאה ג'לים ותמרים ממולאים במלח. אחרי הריצות הללו אני מצופה במלח, שמופרש עם הזיעה. לכן משתדלת מירב להאכיל אותי במלח, כדי להשלים מלחים. מסיימים מרוצים מאד. הגענו לשיא שלנו. שוב תקוות, והפעם נראה שנצליח.

עוד חיזוק – אליפות ישראל ב-15 ק"מ בראשון לציון. אני מגיע רביעי בקטגוריה. דקה אחת אחר זה שלפני. בחצי הדרך אני מלווה על ידי בחור שמושך אותי אחורנית. אילולי כן אני מניח שהייתי מדביק את הפער הזה של דקה. בסך הכל חוזר מרוצה מהכושר. מהירות של סביבות 6 דקות לקילומטר. לאחר עוד שלושה ימים יוצאים שוב לריצה ארוכה. כ- 34 קילומטר. שוב נעשה קשה. חם מאד בשמש. הרגליים כואבות. גם היישומון (אפליקציה) בטלפון החכם מרגיז אותנו. מדי פעם הוא מפסיק למדוד או להודיע הודעות, ואנחנו מאבדים את חשבון המרחק והמהירות. שוב קשה לרדת מדרגות בבית בערב. בהונות 3 – 4 ברגל ימין מתחילות לכאוב. נראה שמתעורר מרד כללי. שוב מתקפל הזנב.

בסיום מרתון תל אביב | צילום: אלבום פרטי

מהאימון הבא מתחילים להוריד נפחים של ריצה. זה דווקא מתחיל לעודד, אך מתחיל לשאול, האם זה מספיק מה שעשינו עד כה? ואם כך מרגישים אחרי 34 קילומטר, מה יהיה כשיתווספו עוד 8 קילומטר… האמת זה מפחיד אותי. אני שב ואומר, שמקסימום יובילו אותנו חלק מהדרך באלונקה. אתם זוכרים שבכל צחוק יש משהו מן האמת? בקיצור, למרות ההצלחה להגיע לטווח של 34 קילומטר ומשהו, עדיין נעה המטוטלת בין תקווה והצלחה במרוץ לאפשרות של כישלון. נמשיך להתנסות בריצות. נשארו שבועיים וחצי. נקצר מרחקים אך ננסה להגביר מהירות. נראה גם שצריך יהיה לתמרן בין ימי גשם צפויים.

לאחר עוד יומיים הצטרפה אלינו אפרת אשל, צלמת של ישראל היום, כדי ליפות כתבה על הזקן והצעירה שמתכננים לרוץ מרתון. היא ממש מצלמת משהו המתאים לאלבום עם כל מיני תנוחות, מצבים והרפתקאות. זה כבר ממש מחייב. מכאן כבר אי אפשר לסגת. במזג אוויר מעונן רצים 24 קילומטר וקצת. נפרדים מכל מיני מקומות בדרום יפו, שאליהם כנראה כבר לא נגיע בתקופה הנוכחית. פשוט מתחילים להקטין מרחקים. בעוד יומיים נשאר עוד חצי סיבוב על הטיילת. רק 12 קילומטר עד שוק הפשפשים. עד אז צריכים השרירים להחלים.

שלושה ימים לפני המרתון

לאחרונה אוספת מירב, המלווה הצעירה שלי, צדפים בחוף. היא נוהגת לרשום עליהם כל פעם את התאריך והמרחק. נראה שכבר לא נוסיף הרבה צדפים וקונכיות לאוסף. התחלנו כאשר הים היה סוער ופלט או שהרוח הביאה קונכיות יפות. לאחר מכן כבר נשארו צדפים פשוטים יותר. כפי שנאמר: הולך ופוחת. בריצה לשוק הפשפשים נראה פתאום שמדובר במשהו קטן. לפני שלושה חודשים מרחק של מעל 10 קילומטר נראה כמשהו גדול המחייב הכנה, ועכשיו, לאחר שעברנו את המרחקים הארוכים, זה מעין משחק ילדים. ניסינו קמעה להגביר מהירות. היישומון בטלפון החכם למדידת מרחק ומהירות המשיך לעשות בעיות וממש התעקש לא לפעול. לכן לא יודעים מה המהירות במרחק הקצר. עוד שבועיים המרוץ. מתחיל לחשוב איך אגיע ביום המרוץ לפארק הירקון. הבעיות והמחשבות נודדות מאיך נעשה את זה, או איך נסיים את האימון עם רגליים כואבות וכו', למחשבות על הגעה למרוץ, מה ללבוש, מה לקחת, וכו'. מתחילה קצת ההתרגשות של המרוץ הגדול.

בתחילת השבוע השני שלפני המרוץ שובר אמיר, בעלה של מירב, את עצם הבריח בתאונת סקי. המתח והדאגה וריבוי העיסוקים עכשיו של מירב מאיימים לפגוע בהמשך האימונים. באותו שבוע אנו רצים באימון הקבוצה וביום רביעי רצים 13 קילומטר. לכאורה מעט וכבר מאומנים ומיומנים ואמורים להיות מוכנים – אך דווקא המרחקים הקצרים הללו גורמים לי לכאבים ברגליים ובברכיים. נראה לי שהגענו לנקודת ההתחלה. צריך מבראשית ליצור כושר גופני כדי שהשרירים לא יכאבו. נוצרת בעיה: אם מקטינים את האימונים ומרווחים אותם, מתחיל הכושר לרדת, עד כדי כך שהשרירים מגיבים לכל ריצה קצרה כאילו היא ראשונה בסדרת אימונים. אם נוסיף אימונים נגביר את עייפות השרירים והם לא יוכלו להחלים עד המרוץ. אם כך, מה עושים? באזור אסטרטגיה לבחור? על זה אני אומר: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי…

המועד הבא שקבענו לריצה מסכמת הוא יום שלישי – שלושה ימים לפני המרתון. לא הלכתי לאימון הקבוצה כדי לא להיות עייף באימון הפרטי שלנו. בלילה מודיעה לי מירב שאמיר אושפז והיא איתו בבית החולים. כך הכל מתחיל לברוח. אם הייתי קודם בהרגשה שאני לא מוכן וכשארוץ יכאבו הבהונות, השרירים והברכיים, ואולי גם לא יהיה די כוח, אזי עכשיו התחושות הללו גוברות.

לאחר המרתון עם המשפחה | צילום: אלבום פרטי

בששי האחרון התפרסמה כתבה נחמדה עלי לקראת המרתון, זה כבר משהו מחייב. עכשיו אי אפשר לסגת. התהודה הרבה שקיבלנו אולי גם תאפשר לנו לא לרוץ, כי הפרסום כבר נעשה, ואולי לא צריך להתאמץ יותר בתקופה הקריטית שלפני המרוץ, כשצריכים להשאיר את הרגליים במצב פעיל וחם, אני לא רץ כבר למעלה משבוע. והשעון לא עוצר. מתקרבים יותר ויותר ליום ששי, יום המרוץ. ריצה קצרה שתוכננה ליום השלישי שלפני המרוץ התבטלה כי מירב נמצאה ליד בעלה, שנותח שוב, הפעם בשל חור שנוצר בריאה שלו. בהברקה מסוימת זימנתי את נתי, חבר לקבוצה, שירוץ איתי קצת ברחובות עירי. למחרת זימנו לי ראיון בערוץ 13. בשל המתח שלפני הראיון ולפני המרוץ התעוררתי באמצע הלילה ולא יכולתי להירדם. בישיבת הצוות בבית החולים מאחלים לי חברי למחלקה הצלחה במרוץ. אחרי זה ואחרי התשדיר ממש כבר אי אפשר לסגת. העייפות שנצברה מהלילה מתחילה לתת אותות של כניסה למחלה.

בינתיים מובהר סופית שהמלווה הקבועה שלי, מירב, לא תרוץ איתי. זה בעצמו מידע מדכא. בערב מגיע דוד סוחמי, הבחור שהוטל עליו ללוות אותי, ואנו רצים ממש מעט ברחובות קרית אונו. והנה יום לפני – המון הודעות ברכה להצלחה. עוד מסמר על המצב הגורס שאי אפשר לסגת. תוך עייפות מצטברת נותר רק להתפלל ולאכול לפי הספרים. בני משפחה מודיעים שיגיעו לעודד או לקבל את פני. זה מחייב עוד מאמץ. אם כבר באים, אזי שיקבלו אותי כאשר אני עומד על רגלי ולא שוכב באלונקה.

היום הגדול – יום המרתון

ביום המרוץ אנו חונים ליד שבע טחנות. בדרך לנקודת הריכוז כשהולכים על סכר הירקון אני נכנס בטעות למים, בלי שאבחין בהם. מנסה לייבש הנעליים עם הסווצ'ר שלי. מני, חברי לקבוצה קונה לי זוג גרביים. עד שאני גורב ונועל, מתקרבים למועד הזינוק. בדרך לקו הזינוק כבר שילחו את המקצה שלי לדרך. חמש דקות לאחר הזינוק של המקצה הגעתי לקו הזינוק. זה היה דווקא לא רע, שכן היינו לבד על המסלול. רק אחרי שניים ומשהו קילומטר הגענו אל חבילת הרצים. בהמשך הדרך הצטרפו אלי רצים מחוץ לתחרות מאנשי קבוצת הריצה שלי.

בעשרת הקילומטרים האחרונים כאבו מאד השרירים בירכיים ובהונות הרגליים. ליד גשר נמיר בקשתי מפקעת המלווים שלי ללכת קצת ברגל, רק מתחת לגשר… הסכימו. המוטו שלי בתחרויות הוא לסיים בחיים ולא אחרון. אכן, סיימתי בחיים ולא אחרון. אמנם הזמן שנרשם לי הוא זמן של קשיש טירון, אך בעבורי זה מצב שתאם את המוטו שלי לגבי תחרויות.  כך הסתיים בעבורי מרתון תל אביב. סימנתי וי גדול באוויר.