זהו סיפורו מעורר ההשראה של אבי סולומון, 34, מבית שמש שנולד בכפר קטן באתיופיה למשפחה עם 14 אחים. בגיל 6 תקף אותו זיהום בעיניו שגרם לו לעיוורון, "הייתי יחד עם כל האחים שלי, לבד בבית", הוא נזכר באותו רגע ששינה את חייו, "זה קרה באופן פתאומי, התחלתי לראות ערפל תוך רגע הערפל התחלף לחושך מוחלט. בהתחלה חשבתי שכולם רואים ככה, אבל אחרי מספר רגעים הבנתי שזה רק אצלי וזה הכניס אותי ללחץ ולא ידעתי איך להגיב. תוך שניות איבדתי את הראייה". שלושה שבועות לאחר מכן הוא נותח וחזרה לו הראייה באופן חלקי כך שהיה יכול להמשיך ולהתנהל. כשעלה לישראל כילד, עבר ניתוחים שגרמו להידרדרות בראייה, "בגיל 16 הגעתי למצב בו אני רואה צלליות דמויות וצבעים ובגיל 21 איבדתי את הראייה לגמרי"
"במקצה 1,500 מטר בברלין" | צילום: אלבום פרטי
כתבות נוספות בנושא
70 שנות ספורט ישראלי || היילה סטאין
אורן בליצבלאו | " לא צריך מחבל מתאבד בשביל לנצל כל הזדמנות בחיים"
איך יוצאים מהדאון שאחרי המרתון?
כיום, הוא אב לשישה ילדים, אותם לא ראה מעולם. סולומון עובד ב"דיאלוג בחשכה" במוזאון הילדים בחולון כמדריך ובמרכז "נא לגעת" בנמל יפו הוא עובד כמלצר במסעדת "בלאקאווט" בה אנשים אוכלים בחושך מוחלט. בנוסף הוא גם מרצה על סיפור חייו המרתק.
איך נכנסת לעולם הספורטיבי?
"אהבתי ספורט מאז ומתמיד. באתיופיה הייתי רועה צאן ורצתי אחרי העדר בעליות ובירידות, זה נראה כחלק מהחיים, לא חשבתי על זה בכלל. כשהגעתי לארץ כנער בן 13, התחריתי לראשונה בתחרויות בין בתי ספר והבנתי שאני אוהב ספורט. שיחקתי כדורגל בשכונה והייתי אמור להירשם לאחת הקבוצות הידועות בארץ, אבל בשל התדרדרות הראייה לא יכולתי להשתתף כשחקן פעיל. היה לי קשה העובדה שלא אוכל להיות ספורטאי פעיל ולשחק בקבוצה. כל הזמן חיפשתי דרכים להגשים את החלום ואז גיליתי ענף ספורט מתאים לעיוורים שנקרא 'כדור שער'. מדובר בכדור בו יש פעמון ומטרת המשחק היא להדוף את הכדור תוך כדי זינוק כמו שוער על הרצפה. הכדור כבד ושוקל קילו ורבע".
בדרך למקום הראשון בחצי מרתון תל אביב 2019 | צילום: צלמי שוונג
אבי למד את המשחק במשך שנה וחצי ובגיל 15 וחצי נכנס להשתתף כשחקן פעיל בליגה והוגדר כרכז הקבוצה. בעזרת השמיעה בלבד היה ממקם את השחקנים בהתאם על המגרש. בשלב מסוים הרגיש בי כי ענף ספורט זה מעכב אותי ואת ההתפתחות שלו כספורטאי הישגי כיוון שהיה תלוי באנשים נוספים ולא רק בעצמו. "כשהייתי בתיכון, אני זוכר שרצתי ריצת 2,000 ועשיתי שיא אישי 5:40 ובגלל שרצתי לבד לא היה לי בעיה לרוץ מהר".
11 שנה הוא שיחק בנבחרת כדור שער של ישראל וייצג את המדינה גם בתחרויות בחו"ל. בשלב מסוים הוא החליט לפרוש ולפנות את מקומו לספורטאי אחר. אבי התייעץ עם חברו, בזה נבבה, רץ עיוור מלידה ואמר לו, "מציתי את הכדור שער ואני פורש", ונבבה הזמין אותו לרוץ בריצות בינוניות למרחקים 1,500, 5,000 ו-10,000 מטר, "לא הכרתי את הריצה כאדם עיוור ולא ידעתי כיצד עושים זאת. נבבה החליט שיעשה עלי את ההתמחות שלו בקורס מאמנים ויאמן אותי ואני אצטרף לעמותת 'אתגרים'. הגעתי ביום הראשון ורצתי קילומטר וחצי והרגשתי שאני בלי חמצן. לא רציתי לחזור יותר לריצה. הסבירו לי שאת הריצה צריך לעשות בשלבים, תתחיל בריצות קלות בשילוב הליכה".
אבא לשישה ילדים ועובד בשלוש עבודות | צילום: אלבום פרטי
נבבה החל לכתוב לו תכנית אימונים והוא דבק בה. נבבה חיבר אותו לחברים שלו כדי שירוץ איתם. חזי רול ז"ל חיבר אותו לרצי בית שמש ומשם הדברים החלו להתגלגל. הוא פגש מתנדבת שהחלה לרוץ איתו ועזר לה להשתפר בריצה, "היא אמרה לי בשלב מסוים שאני צריך לקחת את הריצה למקומות יותר גבוהים. אז הייתי עם ארבע ילדים ולקחת את זה כמקצוע זה אומר לעבוד בזה. אם אני עושה אז זה עד הסוף ובצורה מקצועית". היא הבטיחה לו שאם ייקח ברצינות את הריצה, היא תפגיש אותו עם היילה סטאין, "זה היה עבורי חלום לפגוש אותו. כשהיא אמרה לי את זה החלטתי שאני חייב לפגוש אותו. היא לקחה אותי ליער בן שמן ושם נפגשנו. הסברתי לו איך מלווים אדם עיוור. יער בן שמן זה מסלול קשה למי שלא רואה, יש הרבה עליות וירידות ובורות. רצנו 25 ק"מ כשסיימנו חשבתי שאני הולך הביתה. הוא אמר לי שהוא ראה הרבה רצים, אבל היילה סטאין חושב שאני מסוגל לעשות מרתון ב-2:20-2:30. נבהלתי מצד אחד ומצד שני חשבתי שאם אתלט כזה ענק עם ניסיון של 19 שנה אומר דבר כזה, סימן שיש בזה משהו".
אבי ביקש מהיילה סטאין שיאמן אותו והוא מצידו ייקח את הריצה בצורה מקצועית. במשך שנתיים התאמנו יחד. סולומון הגיע לתחרות בדרום קוריאה בה הצליח להגיע מקום רביעי בעולם למרחק 1,500 מטר. מדרום קוריאה חזר עם פציעה וסטאין, שכבר היה אז בן 56, החליט לפרוש מעולם הריצה והאימונים.
מתאמן עם מתנדבים | צילום: אלבום פרטי
הוא המשיך להתחרות ולהגיע להישגים עד שפגש את מאמנו, יוסף גיזאצ'ו, שיאן ישראל בריצת 1,500 מטר, "הוא בחור מאוד חברותי שאוהב לעזור. הוא בהתחלה התנדב ולא רצה שכר, אני התעקשתי אבל הוא אמר שהוא עושה את זה באהבה. אחרי חודשיים הפגיש אותי עם דניאל אישטה, אשר התאמן איתי בחלק מהריצות שהתאמנתי לתחרות באיטליה. הוא מהיר מאוד והיה אלוף ישראל בנבחרת הנוער שהגיע להרבה הישגים. ענת חרל"פ היתה נותנת החסות שלי, עד היום ועזרה לי בכל מה שיכלה. היא אישה שעוזרת מאחורי הקלעים להרבה יוצאי אתיופיה ועושה המון למענם וכדי להוביל אותם להישגים".
אבי מתאמן חמישה אימונים בשבוע לקראת תחרות בלונדון, אך הוא מרגיש את השיפור בהישגים כבר עכשיו. בנובמבר התחרה בחצי מרתון בית שאן וסיים בתוצאה 1:34:23 שעות ובינואר התחרה בחצי מרתון טבריה וכבר הצליח לשפר את התוצאה ובעזרת אימונים מפרכים בעזרת דניאל אישטה, הצליח לסיים חצי מרתון בתל אביב בזמן של 1:26:04.
כמה אימונים יש לך בשבוע?
"האימון הכי קצר שלי הוא 16 ק"מ ולפעמים אני רץ פעמים ביום אם אני לא מספיק בגלל שאני עובד בכמה עבודות. האימונים הם בעיקר חמישה ימים בשבוע בהם אני רץ כ-110 ק"מ שבועיים".
"אני לא מסוג האנשים שמתלונן ואומר שקשה לי" | צילום: אלבום פרטי
מהו השיא האישי שאתה גאה בו במיוחד?
"באוגוסט הייתי במקצה של 1,500 מטר ריצה בברלין וזכיתי מקום שלישי באירופה. אבל הכי מרגש הוא בחצי מרתון תל אביב כיוון שלא אני ולא צוות המאמנים ציפו שאצליח לשפר בחמש וחצי דקות והחצי מרתון שעשיתי בטבריה"
איך אתה משלב את הספורט עם קריירה ומשפחה?
"אני לא מסוג האנשים שמתלונן ואומר שקשה לי, אני עובד מאוד קשה. קם בארבע וחצי בבוקר וכך מספיק לבצע את האימון ולאחר מכן אני יוצא לעבודה הראשונה במוזיאון הילדים ואחר כך עבודה ביפו ולפעמים הרצאה או מספר הרצאות רצופות. אין לי זמן מנוחה".
מי מודל לחיקוי בעינך?
"היילה סטאין השפיע עלי וכמובן שני חברים טובים שלי שהם מודל לחיקוי, בזה נבבה שיש לו תואר ראשון בחינוך גופני וגדי ירקוני שהוא נכה צה"ל שהפך עולמות להגיע למשחקים האולימפיים של ריו ולונדון".
יש לך טיפ לקוראים שלנו?
"יש לי משפט שאני לוקח אותו לכל מקום, 'דע להסתדר עם מה שיש לך. אל תחפש את מה שאין לך כי ברגע שתחפש את מה שאין לך, אתה עלול לאבד את זה שיש לך'".
מה המטרה הבאה?
"לסיים את מרתון לונדון בצורה טובה שאחריה אוכל לחשוב על יעד נוסף. אני רוצה לסיים אותו עם חיוך ולא תשוש".
