כולנו בעבר שמענו "אגדות ומעשיות" כיצד הספורט מסייע בסופו של דבר לאנשים פעילי וספורטיבים, או לספורטאים באופן שוטף בשונה מאנשים רגילים שאינם עושים זאת. אולם, מה קורה כשהאנקדוטה הזאת פוגשת ספורטאי (רץ מרחקים ארוכים במקרה הנוכחי) ועוזרת לו מבלי כל הסיפורים מסביב?

"האוטובוס פגע בי חזיתית והעיף אותי למרחק של 2 מטר". אריק שיינר בבית החולים | צילום: באדיבות אריק שיינר

עוד כתבות בשוונג
"כך הפכתי מ'בטטת כורסה' לרץ שמסיים חצי מרתון"
מדוע ביקשתי "שיעבירו" את מרתון הנשים מיום שבת בטוקיו
פרויקטור הקורונה הוא מרתוניסט

כאחד שמתאמן למרתון באופן קבוע, גם כשאין צפי לכזה בגלל מגיפת הקורונה ורץ מעל 90 ק"מ בשבוע במינימום, מאוד חשוב לי הכושר הגופני. להזיק זה בוודאי לא מזיק ואף מועיל בהרבה מהמקרים, אולם הסיוע מקבל עתה משנה תוקף – ועוזר באופן המוזר, הזוי והכי לא צפוי שיש.

"האוטובוס פגע בי חזיתית והעיף אותי למרחק"

לפני כשבוע, כאחד שרץ למרחקים ארוכים בשנתיים האחרונות לערך בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות (למעשה כשרוב האוכלוסייה מעדיפה לישון), יצאתי לריצה של 20 ק"מ בשילוב מספר אלמנטים של מהירויות שונות ואימוני איכות. כחצי שעה לפני שסיימתי את הריצה והתחלתי לשוב הביתה בסביבות 5:30 בבוקר (כך סיפרו לי בכל אופן וכך התברר) נהג האוטובוס (שבדיעבד הסיע עובדים למקום העבודה שלהם) פגע בי חזיתית והעיף אותי למרחק של לא פחות מ-2 מטרים תוך כדי כמה עצמות מרוסקות במרבית חלקי הגוף ולא מעט חבלות. אני אחסוך מכם את התיאורים המזוויעים של הרופאים בחדר הטראומה ואנחות השבר אליהן הגיעו הוריי היקרים, אשתי ובני הבכור, ורק אומר שאחד הרופאים הבכירים, תוך כדי שיחת הטלפון עם אמא שלי ואשתי, אמר לה "להתחיל להתפלל עליי קדיש" – אתם כבר מבינים שזוהי סיטואציה לא סימפתית במיוחד.

מיותר לציין שמשלשום ולמעשה עד יום בלבד מעת כתיבת שורות אלו, נחשבתי כאחד שהפגיעה בו היתה אנושה ברמה הקשה ביותר ואם למעשה אני אצליח ללכת שוב על שתי רגליי בסופו של דבר (קל וחומר לרוץ שוב), הדבר יתברר כלא אחר מאשר נס רפואי – מה שאכן קרה בסופו של דבר (מה שלמעשה חלקית היה נכון בהתחשב בעובדה ששלושה ימים הייתי בקומה). תקראו לזה נס, גורל, הכל מלמעלה – הכל נכון ומקובל. והחלק הכי נוראי – כנראה שבסופו של דבר אצטרך שוב לרכוש שעון גרמין חדש ואוזניות טרולי ויירלס שכן אלו התרסקו לגמרי, אבל זה ממש שקלים בודדים לעומת הנזק הגופני והנפשי שיכול היה לעלות.

לפני התאונה. אריק שיינר |צילום: באדיבות אריק שיינר

"הריצה היא זו שהצילה את חיי"

שלשום, כ-5 שעות לאחר הפגיעה הרב מערכתית הקשה, הרופא סיפר לי בצורה משמחת כי לאחר מספר בדיקות נוספות שהוא ערך לי, החלק שנפגע בצורה הקריטית ביותר הוא אזור האגן (שבר, אם תהיתם) שגם במקרה הנוכחי – השבר במקרה שלי יתאחה בכוחות עצמו ללא התערבות כירורגית, הגם לאור העובדה שאני בכושר גופני מצוין וגילי הלא מתקדם – אני תוך חודש וחצי עד חודשים שוב יכול להתחיל לחזור לרוץ ולמעשה הריצה היא זו שהצילה את חיי ובניגוד להרבה אחרים שאינם שייכים לתחום וספורט עבורם היא מילה גסה במלים אחרות – מה שהכי חשוב לי כרגע. אמנם כמובן לא באותם קצבים מהירים כמו שהייתי ולא באותו הכושר הגופני שהייתי לפני הפגיעה – אבל הזמן כמובן עושה את שלו וזה יחזור במוקדם או במאוחר, כך שהמילה "לא" פשוט לא משתלבת כאן בשום תרחיש.

אז כן, אני כבר בביתי מבצרי 4 ימים אחרי התאונה הקשה (אתמול שחררו אותי) ולמעט העובדה שהנפיחות ירדה קלות, אני עדיין מתנייד באמצעות כיסא גלגלים לפרק זמן די ארוך, עדיין סובל מכאבים איומים ברוב חלקי הגוף (בעיקר ברגליים, עיניים וגב) ולוקח משככי כאבים מספר פעמים ביום ובאופן כללי אני לא מסוגל לעשות כמעט אף פעולה באופן עצמאי. אם אפשר למצוא נקודת אור חיובית בכל הנושא המורכב הזה, הוא שידעתי לפני מה עתיד לעמוד ביממה האחרונה לפני ששחררו אותי והייתי מודע באופן מלא של 100 אחוז שאני אמשיך לסבול מכאבים תקופת זמן.

והחלק הכי טוב? טוב לי עם זה, אני לוקח את המנוחה הקצרה/ארוכה הזו כלא אחרת מחופשה כפויה ואפילו מעין שדרוג – בהרבה יותר כוח ומרץ ממה שהייתי בעבר. למעשה הפתגם "מה שלא הורג אותך מחשל אותך”, מקבל משמעות כפולה בימים האחרונים, והעובדה היא שאני עדיין קם ב-4 לפנות בוקר כאילו אני עומד לצאת לרוץ, מציץ בכיסא הגלגלים בצד המיטה וחוזר לישון כי הראש אמנם קורא לקום, אבל לגוף רצונות משלו. כוחו של הרגל.

כל רץ עילית באשר הוא, בין אם מדובר באליוד קיפצוג׳ה או קנניסה בקלה, מארו טפרי, גירמה אמרה, ביטי דויטש או אפילו ספרינטר כמו יוסיין בולט ועוד, אותם אני חייב להדגיש שבזכותם אני כותב את השורות האלו בכלל. ולבסוף, אני אמנם (עדיין) לא לקחתי פודיום וגביע (בתקווה בקרוב), אבל מגיעה תודה ענקית למאמנת שלי – דלית לוין ומאמנת הכושר שלי שנט שכטר – שסביר להניח שבזכותן לא הייתי יכול לכתוב את השורות האלו היום.

ושנהיה רק בריאים – כל השאר זה בונוס…