פעם היה נהוג לחשוב שאם יש תחום שבו הספורט הישראלי מתקרב לעולם המערבי הוא ספורט הנכים. אחרי הכל, הרבה ספורטאים ישראלים זכו במדליות במשחקים הפראלימפיים, והרבה חיילים שנפצעו הפכו לספורטאים נכים מצטיינים. מצד שני, מי שצפה במשחקים הפראלימפיים בסידני 2000 או בלונדון 2012 הבין שגם כאן אנחנו רחוקים כל כך – מבחינת היחס לספורטאים, הנגישות, הסיקור. עוד אחד שמרגיש רחוק אבל יעשה הכל כדי להיות קרוב הוא אבי דה פילוסוף, שעד כמה שזה נשמע מוזר, הוא החלוץ בתחום מרוצי כיסאות הגלגלים (wheelchair racingׂׂׂ).

אבי דה פילוסוף מתאמן בכיסא מרוץ | צילום: באדיבות אבי דה פילוסוף

כל מי שרץ בפארק הירקון ואפילו במספר מרוצים מאורגנים שמתקיימים בארץ רואה המון נכים בתנועה, אבל במקרה הזה מדובר ברוכבים של אופני יד, שזהו התחום המפותח בארץ בספורט הסבולת הפראלימפי. בשני המקרים מדובר בכלי בעל שני גלגלים אחוריים ואחד קדמי, אבל חוץ מזה מדובר בשני מקצועות שונים לגמרי. בכיסאות מרוץ מתחרים גם באצטדיון במרחקים של ספרינטים (100 ו-200 מטר), בינוניים (800/1,500) וארוכים (5,000) ובנוסף גם במרוצי כביש למרחקים שונים עד מרתון. גלגול מהיר על כיסא מרוץ דורש לא פחות מידיים וכתפיים חזקות גם טכניקה ומיומנות ברמה גבוהה מאוד. באופני יד, בדומה לאופני כביש, מתחרים בעיקר במרוצים ארוכים כמו נג"ש או מרוץ כביש, ומדוושים עם הידיים בעוד שבכיסא מרוץ מסובבים את הגלגלים עם הידיים ויושבים בתנוחה אווירודינמית.

עוד כתבות בנושא 
סגירת המעגל של הספורטאי הפראלימפי נתי גרוברג 
הטריאתלט שחר שגיב מפנטז על מדליה בטוקיו 2020 
הוועד האולימפי הבינלאומי הוסיף 4 תחרויות אופניים לטוקיו 2020 

אבי דה פילוסוף, רץ, טריאתלט ומאמן ריצה, נפצע בתאונת אופניים במהלך אימוניו לישראמן ב-2012 והפך למשותק בפלג גופו התחתון. מי שמכיר אותו יודע שעוד מרגעי השיקום שלו הוא אף פעם לא התכוון לוותר על החלומות שלו ובעיקר על חיי הספורטאי. הוא חזר לתפקד כמאמן ריצה וכרכז הקורסים למאמני ריצה בקמפוס שיאים, ובמקביל הוא ניסה לגלות בשנים האחרונות את עולם הספורט הפראלימפי, כדי שיוכל להמשיך ולהציב גם לעצמו מטרות כספורטאי ולא רק לאחרים.

"חשבתי על ווילצ'ר רייסינג כבר מההתחלה אחרי הפציעה", הוא מספר: "אבל לא הצלחתי ליישם. לקח לי 3-4 שנים להבין איך אני משיג את הידע הזה. זה התחיל עם כיסא שלא היה טוב, התייעצויות עם אנשים שלא מבינים כלום, אחרי זה הזמנתי כיסא שני שהיה יד שנייה והוא חצי טוב. חצי כי הוא לא לגמרי מתאים לי, צריך שהמידות יהיו מדויקות לגמרי".

בזמן שהוא תכנן את הווילצ'ר רייסינג, הוא סיים את מרתון טבריה על כיסא גלגלים רגיל. אבי דה פילוסוף

אחרי שנים הוא הצליח לעבור את השלב הראשון שהיה לרכוש כיסא ולהתחיל להתאמן עליו, גם אם נכון לעכשיו ברור לו שכדי להגיע לביצועים גבוהים הוא יהיה חייב כיסא שמתאים למידותיו "על המילימטר" כי במרוצי כיסאות גלגלים בניגוד לאופני יד למשל, מייצרים את הכיסא לפי מידות מדויקות והוא אמור להתאים לספורטאי כמו כפפה. ועדיין, גם עם הכיסא שכבר נמצא כאן, אבי דה פילוסוף יכול לחזור לחלום האולימפי שלו, אבל הוא יודע שהוא מאוד לחוץ בזמן. לא רק שהוא צריך להשתפר ולהגיע לרמה של קריטריון אולימפי, הוא צריך למעשה ללמוד ענף ספורט מחדש, ולפי מה שהוא מספר אין שום קשר בין העיסוק החדש שלו לבין כל מה שהוא הכיר עד היום כספורטאי סבולת ובעיקר כמאמן.

"האימונים הם שונים לגמרי", הוא מסביר: "גם מבחינת הוצאה קלורית, גם כי מדובר בשרירים אחרים לגמרי. ההתאוששות היא יותר מהירה כי אתה יושב, אבל יש המון דברים שגם עם הידע שיש לי בפיזיולוגיה, אני צריך ללמוד אותם. אחרי שהבאתי כיסא וראיתי שאני הולך לאיבוד, יצאתי לחפש בחוץ. נכנסתי לאתרים, והגעתי דרך חבר למישהו בשם ג'וש ג'ורג', שהוא בחור שמשותק מגיל 4 וגילה את הווילצ'ר רייסינג כסטודנט באילינוי. היום הוא מאמן וגם מתחרה בין המובילים בעולם. פניתי אליו בפייסבוק והצגתי את עצמי, הוא חזר אליי. הסברתי לו מה זה אומר להקים ענף חדש בארץ, והתחלנו לרוץ יד ביד – הכל דרך הווידאו. עוד לא נפגשנו פיזית וזה יקרה בפעם הראשונה במחנה אימונים שיהיה במאי בשוויץ. הוא לימד אותי על ציוד וביגוד, כוונון של הכיסא, לחץ בגלגלים, איך לוקחים סיבוב, טכניקה, מנח הגוף, זוויות בברך – והכל קורה בשלט רחוק".

כדי ליישם את תכנית האימונים שהוא מקבל מדי שבוע מארצות הברית, אבי דה פילוסוף נעזר בשני מתאמנים מקבוצת הריצה שלו, שמצלמים את האימונים באצטדיון באוניברסיטת תל אביב, מעבירים את כל הסרטונים למאמן בארצות הברית, המאמן מחזיר משוב, והצוות חוזר לעבודה על הטכניקה. זה הדבר הכי חשוב כרגע, וברגע שדה פילוסוף ירגיש שהוא משתפר הוא יעבור לשלב הבא שיהיה הוספת אימוני כוח וגמישות שכל כך נחוצים למישהו שרוב חייו כספורטאי חיזק בעיקר את הרגליים, גם אם בשנים האחרונות הוא מתנייד בעזרת פלג גופו העליון. ווילצ'ר רייסינג הוא ללא ספק אחד הענפים היותר אטרקטיביים בספורט הפראלימפי, וכדי להגיע בו לרמה עולמית גבוהה צריך להיות מאוד חזק, כי מופעל עומס עצום לא רק על הכתפיים והידיים אלא גם על הגב שנמצא בתנוחה מאוד לא טבעית שגם גורמת לכאבים.

"הדרך לעשות את זה כמו שצריך היא לעבוד בזה", אומר דה פילוסוף: "לחלק את האימונים גם לאימוני כוח וגמישות שזה משהו שאני לא מגיע אליו היום. לטוס למחנות אימונים בחו"ל כדי לצבור ידע ממי שייך לרמות הגבוהות ביותר. למצוא את המרחק שהכי מתאים לי, אולי זה מרתון ואולי זה בכלל 5,000? זו השאיפה כרגע. במאי תהיה לי תחרות מסלול ראשונה בשוויץ, שם אני גם אשתתף במחנה אימונים של 10 ימים, שבו אני אמור לצבור ידע".

אבי דה פילוסוף הוא איש צנוע ומאוד לא אוהב לבקש. זו בדיוק הסיבה שדווקא המתאמנים שלו מקבוצת EASY SPEED הקימו עבורו הד סטארט שנועד לגיוס כספים עבור ההגעה לטוקיו 2020. אחרי הכל, מאחר ומדובר בענף חדש ומאחר והוא עצמו ספורטאי חדש, אין לו שום תמיכה וכל ההוצאות של הציוד כולל הכיסאות היקרים, האימונים, הטיסות – הכל עליו. בהד סטארט מנסים לגייס סכום של 250 אלף שקלים שאמנם לא מכסה תכנון של שנה וחצי אבל בהחלט יכול לאפשר את זה.

דווקא התחום הזה של מרוצי כיסאות גלגלים נחשב לזוהר בספורט הפראלימפי. ספורטאים כמו מרסל הוג וטטיאנה מקפאדן שמככבים במרתונים הגדולים בעולם הם די מוכרים גם בקרב חובבי הענפים הרגילים של ספורט הסבולת. זה קורה בגלל שאותם ספורטאים נכים מככבים במרתונים הגדולים בעולם כמו ניו יורק, שיקגו, טוקיו – ובדרך כלל מוזנקים לפני כולם, וגם מגיעים לקו הסיום אחרי פחות משעה וחצי (כשמדובר במרתון) עם הרבה מאוד מצלמות שמכוונות אליהם. האמת היא שאין שום סיבה שספורטאים נכים ישראלים לא יהיו חלק מהחגיגה הזאת, ונכון להיום נראה שאין מישהו מתאים יותר מאבי דה פילוסוף להיות הראשון.