הדברים שחולפים במוחו של הצולל החופשי בדרכו אל המצולות נעים מריכוז מוחלט בכל פרט קטן ועד חזיונות. צלילות בעצירת נשימה (צלילה חופשית), הן כמו פתיתי שלג – אין אחת שדומה בדיוק לאחרת. הן שונות בזמן וקצב הצלילה, הן שונות בתזמון ובעוצמת הגירויים הנשימתיים במהלכן
מאת:שלומי גולדשטיין
למרות זאת, יש משהו שמצאתי המשותף לכל הצלילות המוצלחות – כולן מתחילות בחשיבה חיובית ובתחושה טובה. לאחר פרסום כתבת המבוא לצלילה חופשית "קולות הדממה", פנו אלי אנשים רבים בשאלה המתבקשת "מה הן התחושות בזמן הצלילה אל העומק במסגרת תחרות? ומה עובר לך בראש בכל הזמן הזה ללא חמצן, בדרך הארוכה למטה"? בכדי לענות על השאלה בחרתי להזמין אתכם להדמיה (סימולציה) של צלילה חופשית אל העומק ולשתף בתחושות וברגשות בכל שלב.
יורדים למצולות
הצלילה מתחילה למעשה עוד הרבה לפני שנכנסנו למים והיא קשורה בקשר גורדי (הדוק) לתחושות ולרגשות איתן הלכנו לישון בלילה ואיתן יצאנו מהבית בוקר הצלילה. מעבר לחשיבות הברורה של שינה טובה לתפקודו התקין של הגוף, גם לרגשות שלנו תפקיד מרכזי במשוואה. חשיבה חיובית ותחושה טובה, קרוב לוודאי תסייע במיקוד נכון יותר בזמן הצלילה ובהרפיה טובה יותר של הגוף. בעוד שחשיבה שלילית ותחושות של עייפות, פחד וחשש יפגמו בביצוע.
חימום והכנה לפני הצלילה (צילום: באדיבות שלומי גולדשטיין)
נכנס אל המים ונתחיל בחימום קצר. נצלול פעם או פעמיים לעומקים של עד 10 מטרים, נקפיד שלא לאמץ את הגוף יתר על המידה. בעבר, החימום שלי, לפני צלילה עמוקה, כלל מספר צלילות, עמוקות יחסית בפני עצמן, שגרמו לי להרגיש שאני מוכן לצלילה המיועדת. לימים, למדתי להכיר את עצמי טוב יותר וגיליתי כי ביטחון ואמונה בגוף וביכולת שלי הם מרכיב מהותי בהצלחה. הבנה מהותית שתקופת האימונים כבר מאחורי ושצלילת החימום היא לא זו שתקבע את התוצאה. מטרתו העיקרית של החימום תהיה לאסוף כמה שיותר תחושות טובות לגבי הגוף שלנו וכלפי הצלילה המתוכננת.
"מחשבות עמוקות"
סיימנו את החימום, אנחנו ערוכים ומתכוננים לצלילה בצמוד לחבל היורד מפני המים ועד לעומק המתוכנן. השעון מתקתק והשופט מתחיל להקריא בקול את הזמן שעובר, החל משתי דקות ועד לזמן האפס. באותו הזמן, בראש עשויות לחלוף אין סוף מחשבות ואת הגוף תמלאנה שצף של תחושות שונות ומשונות. המחשבות יכולות להופיע בזמן עבר לדוגמא: זכרתי לכבות את הגז בבית? למה אשתי התכוונה בדיוק כששאלה אותי איפה אני רוצה לעשות השנה את החג?. הן יכולות להיות בזמן עתיד כגון: אני לא מאמין שאני מתכונן לצלול עכשיו כ"כ עמוק! מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי? מה אם הדרך חזרה למעלה תהיה ארוכה מידי עבורי?
מחשבות מסוג זה מייצרות אצלנו תחושות של ספק, חשש ופחד מפני הלא ידוע. תפקידו של הפחד הוא להגן עלינו במצבים מסוימים. אולם, הפחד גם יכול לשתק ולהיות לנו לרועץ במצבים בחיים בהם אנו נדרשים או מעוניינים לעשות משהו יוצא מגדר הרגיל. לכן, המחשבות היחידות שאני מעוניין להתמקד בהם, בזמן שאני נושם עמוק ומתכונן לצלילה, הם מחשבות בזמן הווה. אני מתמקד אך ורק במה שכאן ועכשיו. כל היתר נותר מאחור והופך לבלתי רלוונטי באותה השנייה. נשמע פשוט? ובכן זה לא! זה בדיוק כמו לא לחשוב על פיל לבן. כשאנחנו מנסים להילחם במוח ולהסביר לו בנימוס שלא מעניין אותנו כרגע מה שהיה אתמול בעבודה או מה שיהיה כשנגיע למשקולת בתחתית החבל, אילו בדיוק המחשבות שנזמן.
על מנת לשמור על מיקוד מקסימאלי ולא לאפשר למוח להוביל אותנו שולל, ניתן לעשות שימוש בדמיון מודרך ובכך להזין את מוחנו בסיפור הרצוי. לדוגמא: לדמיין ולתאר לפרטי פרטים את ההתרחשות בגופנו, לדמיין לפרטי פרטים מקום מרגיע ואהוב ולצאת לטייל בו בדמיון. באופן אישי, אני מתחיל את הדמיון המודרך בהתמקדות בנשימות שלי, בכל גרם של אוויר שנכנס ויוצא דרך הפה, אל הריאות ובחזרה החוצה. אחרי מספר שניות שאני כבר רגוע ונינוח יותר, אני יוצא לטיול דמיוני בחוף הסי פלאס בבת ים, הצמוד לביתה של סבתי היקרה ז"ל וממלא את מוחי בזיכרונות נעימים וריחות של ילדות.
בינתיים, השופט הגיע ל- 10 השניות האחרונות בספירה לאחור, המורות לנו לקחת נשימה אחרונה ומלאה ככול הניתן ולהתחיל בצלילה. אנו כבר במקום אחר לגמרי, הגוף אומנם נמצא שם, לבוש בחליפה צמודה ומחממת, סנפיר גדול מחובר לרגליו ואטם אף מתכתי לוחץ על האף ומאפשר להשוות לחצים מבלי להשתמש בידיים. אבל, המוח נמצא בשליטה מלאה בחושים – במצב הראשון של המדיטציה.
בזמן האפס ובתנועת ברווז אלגנטית, נחדור מבעד לפני המים ונתחיל בירידה. בשל לחץ המים והציפה החיובית של הגוף, המטרים הראשונים הם הקשים ביותר לתנועה במים ולהשוואת לחצים. שלב זה בצלילה הוא בעיקרו טכני וכרוך במאמץ פיסי גדול יחסית.
נפילה חופשית
בנקודה מסויימת, בין 15 – 20 מטרים לערך ובזמן שנפח הריאות הולך וקטן, הגוף מגיע לנקודת האיזון. זו הנקודה שבה הציפה תהפוך מחיובית לשלילית. כלומר, מנקודה זו והילך, ללא תנועות גוף נוספות, נכנס למצב של נפילה חופשית אל עבר הקרקעית.
שלומי גולדשטיין מטפס מעלה ממעמקי הים (צילום: באדיבות שלומי גולדשטיין)
בעוד שעבור רוב האנשים שקראו את השורה האחרונה, השלב של הנפילה החופשית ייתפס כמשהו מפחיד ומאיים. צוללים חופשיים המכורים לדבר, יתארו תחושה מדהימה של ריחוף בחוסר משקל ומים רבים שמחבקים אותך מכל הכיוונים כאילו היו כנפי השכינה. בפתח דברי ציינתי שהמשותף לכל הצלילות המוצלחות הוא שכולן מתחילות במחשבה חיובית ובהרגשה טובה. המחשבה החיובית ממשיכה ללוות אותי גם בשלב הנפילה החופשית.
אני מקווה שלא יזמנו אותי לבדיקות שימוש בסמים אחרי כתיבת השורות הבאות. מכל מקום בו צללתי צלילה עמוקה, שבדיעבד גם הייתה מאוד מהנה ומוצלחת, מלווה אותי זיכרון צלול: כשראשי מוטל מטה ובדיוק כשנכנסתי לשלב הנפילה החופשית, חלפה מעלי להקת דגים שהופיע משום מקום בלב הים הפתוח. אולי הייתה זו מחשבה חיובית שלבשה צורה של להקת דגים. בכל אופן, היא הצליחה לגרום לי לתחושה טובה בדרכי מטה.
בזמן הנפילה החופשית ועד העמוק הרצוי, עלינו להתמקד בשלושה דברים: להשוות לחצים, להרפות ושוב להרפות. היכולת שלנו להשוות לחצים, תלויה בשינוע של אוויר בין חללים שונים במערכת הנשימה ובפתיחה וסגירה לסירוגין של כמה סוגרים. במידה ובשלב זה, הגוף לא יהיה רפוי כגופו של תינוק, השוואת הלחצים לא תהיה אפשרית ונאלץ להסתובב ולחזור מוקדם מהמתוכנן.
כמו כן, תנועות מיותרות של שרירי הבטן או הצוואר יכולות אף לגרום לפציעות. כדי לסייע לתהליך ההרפיה של הגוף ניתן לחזור ולהשתמש בדמיון מודרך על מנת לאפשר למוחנו לעבור לשלב הבא במדיטציה, ריכוז מוחלט אך ורק בעבודת השוואת הלחצים, בעוד שהגוף נותר רפוי.
ותודה לצוללי הבטיחות
צפצוף עדין במחשב הצלילה מבשר לנו שהגענו לעמוק הרצוי. לאחר איסוף מהיר של התג מצלחת התחתית, נסתובב ונתחיל בטיפוס רגוע חזרה לפני הים. על אף החזרה לפעילות פיסית מאומצת, המוח עשוי עדיין להישאר במצב המדיטטיבי העמוק אליו הגענו לפני כן. בשילוב עם חוב חנקן קל שנותר בגופנו לאחר הביקור בעומק, ניתן להרגיש בשלב זה שלל תחושות שונות ומשונות. אחת התחושות המעניינות שזכורות לי היא תחושה של ניתוק מוחלט הקרוב לערפול חושים. למעשה הרגשתי כ"כ רגוע ומנותק שכדקה שלמה נעלמה לי בזמן שאני מטפס חזרה למעלה. השלב הבא שאני זוכר מאותה הצלילה הוא בערך ב- 25 מטרים מפני המים, שם פגשתי בצוללי הבטיחות שליוו אותי בשארית הדרך למעלה. צולל אחר סיפר על כך שבדרכו חזרה מצלילות של למעלה מ- 100 מטרים, מלווים אותו "גרמלינס" (דמויות מצויירות) עד השלב שבו הוא פוגש בצוללי הבטיחות.
על אף כל ההנאה שבדרך, השלב האחרון בצלילה הינו שלב מאתגר במיוחד בו אנו מתקרבים אל קצה גבול היכולת ונוכחותם של צוללי הבטיחות הכרחית ומרגיע כאחד. צולל חופשי אינו יכול לדבר בזמן הצלילה. אבל, אני מניח שלו היינו יכולים לדבר בזמן העלייה, צוללי הבטיחות היו שומעים אין ספור מילות חיבה ואהבה שהיו גורמים להם להסמיק אפילו מתחת למים ומבעד למסכה.
מבלי שהרגשנו, הזמן חלף במהירות (ככה זה כשנהנים) ולפתע פרצנו חזרה אל העולם. לאחר כמה נשימות התאוששות וסימון לשופט כי הכול תקין, נרגיש את גופנו המלא כרגע בחומצות חלב, מתמלא גם בתחושת אושר וריגוש עז, כיוון שכרגע הצלחנו לעשות את מה שעד לא מזמן נתפס בעינינו כמפחיד ואף כבלתי אפשרי. בספורט כמו בספורט, אנו משתמשים בתוצאות והישגים של אחרים כאינדיקציה לבחון את הישגינו שלנו. אולם, בצלילה חופשית התחרות הינה בראש ובראשונה של כל אדם עם עצמו. אתה מתחרה ומתמודד עם הפחדים והמחסומים שלך בכל פעם מחדש.
כתבה קודמת – קולות הדממה – על צלילה חופשית
שלומי גולדשטיין
רווק בן 28
.שיאן ישראל בצלילה חופשית ומנהל שיווק בזמנו הפנוי
קישורים: שוונג, אקסטרה שוונג
