ב-2011, אלוף מרתון בוסטון לשעבר והעיתונאי הוותיק ב-Runner’s World, אמבי בורפוט, ראיין קרדיולוג בכיר בנוגע לטענות שעלו כי ריצה מרובה עלולה להזיק ללב. המחלוקות רק החלו להישמע ובורפוט התחיל להתעייף מהן. מחקרים קטנים נראו כרומזים כי נפחים גבוהים של אימוני סבולת עלולים להשפיע לרעה על סמני פרוקסי שונים לבריאות כמו עיבוי של רקמות הלב ורמות הסידן בעורקים מוקשים. בורפוט רצה ראיות מוחשיות יותר: “אם אתה חושב שיש לך משהו”, הוא הציע, “תראה לי את הגופות ברחובות”.

אז מי אמר שלרוץ הרבה מזיק ללב? | צילום: pixabay

עוד כתבות בנושא 
מתאמנים הרבה וישנים מעט? מסתבר שזה עלול להזיק ללב
מדוע כל כך חשוב לשלב את הפעילות הגופנית עם הים?
האם ריצה וספורט באמת מפחיתים תמותה?

ב-8 השנים שחלפו מאז, כשהפחדים מהסכנות המשוערות של יותר מדי ריצה התגברו והתפוגגו בהדרגה, חשבתי לא פעם על האתגר של בורפוט. חוקרים בילו זמן רב בחיפוש אחר אותן גופות, וניפו נתונים ארוכי טווח מעשרות אלפי אנשים כדי לבדוק האם מתאמנים "כבדים" יותר מגיעים לתאריך התפוגה שלהם בקצב גבוה מהצפוי. בסך הכל (כפי שמצאתי כשצללתי עמוק למחקר ב-2016), התמונה נראית מרגיעה למדי. אבל יש פער בולט בנתונים: ברוב המחקרים, אפילו אימון של שעה ביום מכניסה אתכם לקטגוריה הקיצונית למעלה. להרבה מרתוניסטים, אולטרה-מרתוניסטים, טריאתלטים ומכורי סבולת אחרים, זה המקום שבו הכיף רק מתחיל.

זה מה שהופך כמה נתונים חדשים שהוצגו בכנס איגוד הלב האמריקני בפילדלפיה בחודש שעבר למעניינים כל כך. הם כוללים חבורה של ספורטאי סבולת קשוחים שהתאמנו בממוצע יותר מ-5 שעות ביום ועשו זאת במשך עשרות שנים. החדשות הטובות – הלב שלהם נראה בסדר ממרבית הבחינות.

הניתוח החדש הוא מחקר עוקב למחקר קודם שפורסם מוקדם יותר השנה, מקבוצה בהובלת לורה ד'פינה ממכון קופר בדאלאס, יחד עם הקרדיולוג בנימין לוין מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דרום-מערב טקסס. המחקר הקודם בדק 21,758 גברים בריאים שעברו בדיקות במרפאת קופר החל מ-1998, ומצא שרמות פעילות גופנית “גבוהות” (עוד על הגדרה זו בעוד רגע) אכן היו קשורות לרמות מוגברות של סידן המצביעות על עורקים נוקשים ופחות בריאים, אך לא נראה שהוביל לעלייה כלשהי במוות כתוצאה ממחלות לב או מכל גורם אחר לאחר עשור של מעקב. במילים אחרות, גורמי הסיכון שמסמנים בעיות אצל האדם הממוצע אינם בהכרח בעלי אותה משמעות אצל אנשים בכושר גבוה.

אז מה המשמעות של “רמות גבוהות” של פעילות גופנית? החוקרים הגדירו זאת כיותר מ-3,000 דקות MET לשבוע של פעילות גופנית. MET (או “שווה ערך מטבולי למשימה”) הוא מדד לכמה קשה מתאמצים, בכפולות של קצב חילוף החומרים הבסיסי. נניח שלרוב שורפים כ-70 קלוריות לשעה רק בשכיבה על הספה. אם יוצאים לריצה בקצב של כ-6:15 דקות לק"מ, זה שווה ערך לעצימות של כ-10 MET עבור האדם הממוצע, מה שאומר ששורפים בערך 700 קלוריות לשעה. אם רצים במשך 60 דקות בקצב הזה, צוברים 600 דקות MET של פעילות (60 דקות כפול 10 METs). חברו את כל זה ביחד, ותגלו ש-3,000 דקות מקבילות לכ-5 שעות ריצה בקצב של 6:15 לק"מ, או כמעט 50 ק"מ לשבוע של ריצה בקצב זה.

ברוב הסביבות זו הרבה פעילות. אך כאשר קרא את המאמר, בורפוט הבחין כי היה מספר לא מבוטל של נחקרים בקבוצה שרשמו מספרים גדולים עוד יותר. הוא שאל את לוין מה הנתונים חשפו על מתאמנים סופר-גבוהים אלה – והתוצאה הייתה המצגת בכנס בחודש שעבר, שמשווה בין 2,088 גברים ונשים עם רמות פעילות גופנית גבוהה (יותר מ-3,000 דקות MET בשבוע) ל-66 גברים ונשים עם רמות פעילות גופנית “יוצאות דופן” (יותר מ- 10,000 דקות MET בשבוע). בורפוט, בזכות סקרנותו, מופיע כמחבר השביעי של המחקר, וסיכם את הממצאים בוושינגטון פוסט.

אז אנשי הברזל יכולים להתאמן בשקט? | צילום: pixabay

(במאמר מוסגר, מעניין כי כמה מחקרים קודמים מתחילים בהגדרה שכל מה שיותר מ-60 עד 90 דקות של פעילות גופנית ביום מוגדר כ“פעילות סבולת מוגזמת” (“excessive endurance exercise” – EEE)), הגדרה שפחות או יותר מניחה את המסקנות שלה. העובדה שהמחקר החדש משתמש במונח “יוצאת דופן” רומז לנו על המחשבות של החוקרים).

מבין 66 המתאמנים יוצאי הדופן, 12 היו נשים. גילם הממוצע היה 53.2, והם התאמנו בממוצע 35.1 שעות וצברו 13,921 דקות MET בשבוע, והתאמנו בממוצע 28.5 שנים. נתונים אלה מאפשרים לנו לקבוע שעצימות האימונים הממוצעת שלהם הייתה 6.6 Mets, אשר מתאים לריצה או לרכיבה במאמץ עצמי קל. מכיוון שהנתונים מבוססים על תגובות לסקר, אנחנו לא באמת יודעים בדיוק מה האנשים האלה עשו, קל וחומר איך לכל הרוחות הם הצליחו למצוא זמן לכל הפעילות הזו. ברור שרובם לא רצו במשך 5 שעות ביום, כך שנראה שיש ביניהם כמה טריאתלטים, אנשי ברזל ורוכבי אופניים.

לאחר ממוצע של 10 שנות מעקב, שניים מתוך 66 המתאמנים יוצאי הדופן מתו. אף אחד מאותם מקרי מוות לא היה קשור למחלות לב או למצבים קרדיווסקולריים אחרים. בסך הכל, התוצאות של קבוצת יוצאי הדופן נראו די זהות לקבוצת המתאמנים הגבוהים "סתם". היו להם BMI, VO2max, כולסטרול, הסתיידות עורקים כליליים וכן הלאה דומים. גודל המדגם קטן, והממצאים יהפכו איתנים יותר ככל שיחלוף הזמן ויותר נבדקים מכל הקבוצות ילכו לעולמם. אולם לעת עתה, היעדר השפעה ברורה של 35 שעות בשבוע במשך 10 שנים מהווה נקודת נתונים שימושית בחלק של הגרף שהיו בו מעט מאוד נתונים קודמים.

אז אולי ריצה מרובה לא תתרום יותר לבריאות מעבר להמלצות, אבל כנראה שגם לא תזיק | צילום: pixabay

אם אתה מסוג האנשים שמסתכלים בחצי הכוס הריקה, תמצאו כאן שיתכן שהגדלת הפעילות למספר שעות ביום לא תועיל כלל לבריאות שלכם מעבר למה שתקבלו מרמת פעילות נמוכה בהרבה. חלק מהנתונים הקודמים מציעים כי פשוט עמידה בהמלצות הסטנדרטיות לפעילות גופנית, כ-30 דקות של פעילות גופנית מתונה חמש פעמים בשבוע, יעניקו לכם את מרבית התועלות האפשריות. אבל בצד המלא של הכוס, נראה שהליכה לקיצוניות גם לא תהרוג אתכם.

ובאשר לאתגר שהציב בורפוט ב-2011, אנחנו עדיין מחכים. “מאמרנו, שמבוסס על הרבה יותר נתונים מאשר מאמרים קודמים, חיוני בהתמודדות עם הרעיון שהרחובות זרועים גופות רצים מתים”, לוין אומר לבורפוט במאמר שלו בוושינגטון פוסט. "חקרנו את המתאמנים הנמרצים ביותר אי פעם, ולא היו מקרי מוות לבבי במשך 10 שנים של מעקב”.