לכל המחקרים הספורטיביים בשוונג
מטרתו של מחקר שנערך לאחרונה היתה לקבוע אם יכולת החמצון של השרירים מושפעת משינויים בנפח האימונים אצל רצים למרחקים בינוניים. עשרים וארבעה רצים מאומנים מאוד למרחקים בינוניים (מתוכם 16 רצים עם VO2peak של 73.3 מ"ל לק"ג לדקה ו-8 רצות עם VO2peak של 63.2 מ"ל לק"ג לדקה) השלימו 3 שבועות של אימונים רגילים, ו-3 שבועות של אימונים בנפח גבוה – עלייה של 10, 20 ו-30% בנפח האימונים מדי שבוע בהשוואה לאימונים הרגילים, וטייפר של שבוע (ירידה אקספוננציאלית של 55% מנפח האימונים בשבוע ההעמסה השלישי).
מאמץ יתר פונקציונלי
עוד כתבות בנושא
ההתערבויות התזונתיות להן זקוקים רצים למרחקים בינוניים
האם ביצועים ספורטיביים הם כישרון מולד או מיומנות נרכשת?
מחקר: מדוע פעילות גופנית כל כך טובה לגוף שלנו?
לפני, ומיד אחרי כל תקופת אימונים, נמדד קצב ההתאוששות של צריכת החמצן בשרירים (mVO2) בשרירי ה-gastrocnemius medalis ספקטרוסקופיה באינפרה אדום קרוב, כאשר קצב קבוע מעיד על יכולת החמצון של השריר. זמן לתשישות ו-VO2peak נקבעו במהלך מבדק מסילה מדורג לתשישות.
בבדיקות בסיום שלב העמסת היתר, 12 נבדקים סווגו כסובלים ממאמץ יתר פונקציונלי (ירידה בזמן לתשישות בריצה ועייפות נתפסת גבוהה), ואילו 12 הנבדקים האחרים סווגו כסובלים מעייפות חריפה (עייפות נתפסת גבוהה ללא ירידה בביצועים). קבוצת העייפות החריפה הדגימה עלייה משמעותית ביכולת החמצון של השריר בעקבות העמסת היתר עם שיפור של 15.1%, ללא כל שיפור נוסף בעקבות הטייפר, בעוד שלא היה שינוי ביכולת החמצון של השריר בקבוצת מאמץ היתר הפונקציונלי. בהשוואה לקבוצת מאמץ היתר הפונקציונלי, בקבוצת העייפות החריפה היו שיפורים גדולים משמעותית בזמן לתשישות מהמדידה לפני העמסת היתר למדידה אחרי הטייפר.
לסיכום, המחקר הצליח להמחיש כי יכולת החמצון של השרירים עלתה כתגובה לתקופה של עומס יתר, אך רק אצל רצים שלא פיתחו מאמץ יתר פונקציונלי. יתרה מזאת, רצים שלא פיתחו מאמץ יתר פונקציונלי הראו שיפורים גדולים יותר באופן משמעותי לאחר תקופת הטייפר.
