ב-2011, אלוף מרתון בוסטון לשעבר והעיתונאי הוותיק של ה"ראנרס וורלד" אמבי בורפוט, ראיין קרדיולוג בכיר בנוגע לטענות שעלו כי ריצה מרובה עלולה להזיק ללב. המחלוקת היתה רק בתחילתה ורק בשנה שלאחר מכן הכותרות המפחידות הגיעו לכלי התקשורת הבולטים: "נעל ריצה אחת בקבר", "לרוץ רחוק יותר, מהר יותר וארוך יותר יכול להרוג", וכך הלאה.
ריצה, רצים | צילום: Image by dsandzhiev from Pixabay
אבל השאלות התחילו להישמע ובורפוט, למשל, התחיל להתעייף מהן. מחקרים קטנים נראו כרומזים כי נפחים גבוהים של אימוני סבולת עלולים להשפיע לרעה על סמני פרוקסי שונים לבריאות כמו עיבוי של רקמות הלב ורמות הסידן בעורקים מוקשים. בורפוט רצה ראיות מוחשיות יותר: "אם אתה חושב שיש לך משהו, הראה לי את הגופות ברחובות".
השפעתה של שעת אימון אחת ביום
בשמונה השנים שחלפו מאז, כשהפחדים מהסכנות המשוערות של יותר מדי ריצה התגברו ואז התפוגגו בהדרגה, חשבתי לא פעם על האתגר של בורפוט. חוקרים בילו זמן רב בחיפוש אחר אותן גופות, וניפו נתונים ארוכי טווח מעשרות אלפי אנשים כדי לבדוק האם מתאמנים כבדים יותר מגיעים לתאריך התפוגה שלהם בקצב גבוה מהצפוי. בסך הכל (כפי שמצאתי כשצללתי עמוק למחקר ב-2016), התמונה נראית מרגיעה למדי. אבל יש פער בולט בנתונים: ברוב המחקרים, אפילו רק שעה של אימונים ביום מכניסה אתכם לקטגוריה הקיצונית למעלה. להרבה מרתוניסטים, אולטרה מרתוניסתים, טריאתלטים ומכורי סבולת אחרים, זה המקום שבו הכיף רק מתחיל.
זה מה שהופך כמה נתונים חדשים שהוצגו בכנס איגוד הלב האמריקני בפילדלפיה בחודש שעבר למעניינים כל כך: הם כוללים חבורה של ספורטאי סבולת קשוחים באמת שהתאמנו בממוצע יותר מחמש שעות ביום ועשו זאת במשך עשרות שנים. החדשות הטובות: הלב שלהם נראה בסדר ממרבית הבחינות.
הניתוח החדש הוא מחקר עוקב למחקר קודם שפורסם מוקדם יותר השנה, מקבוצה בהובלת לורה ד'פינה ממכון קופר בדאלאס, יחד עם הקרדיולוג בנימין לוין מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דרום-מערב טקסס. המחקר הקודם בדק 21,758 גברים בריאים שעברו בדיקות במרפאת קופר החל משנת 1998, ומצא שרמות פעילות גופנית “גבוהות” (עוד על הגדרה זו בעוד רגע) אכן היו קשורות לרמות מוגברות של סידן המצביעות על עורקים נוקשים ופחות בריאים, אך לא נראה שהוביל לעלייה כלשהי במוות כתוצאה ממחלות לב או מכל גורם אחר לאחר עשור של מעקב. במלים אחרות, גורמי הסיכון שמסמנים בעיות אצל האדם הממוצע אינם בהכרח בעלי אותה משמעות אצל אנשים בכושר גבוה.
המשמעות של “רמות גבוהות” של פעילות גופנית?
אז מה המשמעות של “רמות גבוהות” של פעילות גופנית? החוקרים הגדירו זאת כיותר מ-3,000 דקות MET בשבוע לשבוע של פעילות גופנית. MET (או “שווה ערך מטבולי למשימה”) הוא מדד לכמה קשה מתאמצים, בכפולות של קצב חילוף החומרים הבסיסי. נניח שלרוב שורפים כ-70 קלוריות לשעה רק בשכיבה על הספה. אם יוצאים לריצה בקצב של כ-6:15 דקות לק"מ, זה שווה ערך לעצימות של כ-10 MET עבור האדם הממוצע, מה שאומר ששורפים בערך 700 קלוריות לשעה. אם רצים במשך 60 דקות בקצב הזה, צוברים 600 דקות MET של פעילות (60 דקות כפול 10 METs). חברו את כל זה ביחד, ותגלו ש-3,000 דקות מקבילות לכחמש שעות ריצה בקצב של 6:15 לק"מ, או כמעט 50 ק"מ לשבוע של ריצה בקצב זה.
מהם גורמי הסיכון? | צילום: pixabay
ברוב הסביבות זו הרבה פעילות. אך כאשר קרא את המאמר, בורפוט הבחין כי היו מספר לא מבוטל של נחקרים בקבוצה שרשמו מספרים גדולים עוד יותר. הוא שאל את לוין מה הנתונים חשפו על מתאמנים סופר גבוהים אלה – והתוצאה היתה המצגת בכנס בחודש שעבר, שמשווה בין 2,088 גברים ונשים עם רמות פעילות גופנית גבוהה (יותר מ-3,000 דקות MET בשבוע) ל-66 גברים ונשים עם רמות פעילות גופנית “יוצאות דופן” (יותר מ- 10,000 דקות MET בשבוע). בורפוט, בזכות סקרנותו, מופיע כמחבר השביעי של המחקר, וסיכם את הממצאים בוושינגטון פוסט.
במאמר מוסגר, מעניין כי כמה מחקרים קודמים מתחילים בהגדרה של כל דבר יותר מ-60 עד 90 דקות של פעילות גופנית ביום כ-“פעילות סבולת מוגזמת” (“excessive endurance exercise” – EEE), הגדרה שפחות או יותר מניחה את המסקנות שלה. העובדה שהמחקר החדש משתמש במונח “יוצאת דופן” רומז לנו על המחשבות של החוקרים.
מבין 66 המתאמנים יוצאי הדופן, 12 היו נשים. גילם הממוצע היה 53.2, והם התאמנו בממוצע 35.1 שעות וצברו 13,921 דקות MET בשבוע, והתאמנו בממוצע 28.5 שנים. נתונים אלה מאפשרים לנו לקבוע שעצימות האימונים הממוצעת שלהם היתה 6.6 Mets, אשר מתאים לריצה או לרכיבה במאמץ עצמי קל. מכיוון שהנתונים מבוססים על תגובות לסקר, אנחנו לא באמת יודעים בדיוק מה האנשים האלה עשו, קל וחומר איך לכל הרוחות הם הצליחו למצוא זמן לכל הפעילות הזו. ברור שרובם לא רצו במשך חמש שעות ביום, כך שנראה שיש כמה טריאתלטים אנשי ברזל ורוכבי אופניים.
לאחר ממוצע של 10 שנות מעקב, שניים מתוך 66 המתאמנים יוצאי הדופן נפטרו. אף אחד מאותם מקרי מוות לא היה קשור למחלות לב או למצבים קרדיווסקולריים אחרים. בסך הכל, התוצאות של קבוצת יוצאי הדופן נראו די זהות לקבוצת המתאמנים הגבוהים "סתם". היו להם BMI, VO2max, כולסטרול, הסתיידות עורקים כליליים וכן הלאה דומים. גודל המדגם קטן, והממצאים יהפכו איתנים יותר ככל שיחלוף הזמן ויותר נבדקים מכל הקבוצות יפטרו. אולם לעת עתה, היעדר השפעה ברורה של 35 שעות בשבוע במשך 10 שנים מהווה נקודת נתונים שימושית בחלק של הגרף שהיו בו מעט מאוד נתונים קודמים.
אם אתה מסוג האנשים שמסתכלים בחצי הכוס הריקה, תמצאו כאן שיתכן שהגדלת הפעילות למספר שעות ביום לא תועיל כלל לבריאות שלכם מעבר למה שתקבלו מרמת פעילות נמוכה בהרבה. חלק מהנתונים הקודמים מציעים כי פשוט עמידה בהמלצות הסטנדרטיות לפעילות גופנית – 30 דקות של פעילות גופנית מתונה חמש פעמים בשבוע – תעניק לכם את מרבית התועלות האפשריות. אבל בצד המלא של הכוס, נראה שהליכה לקיצוניות גם לא תהרוג אתכם.
ובאשר לאתגר שהציב בורפוט ב-2011, אנחנו עדיין מחכים. “מאמרנו, שמבוסס על הרבה יותר נתונים מאשר מאמרים קודמים, חיוני בהתמודדות עם הרעיון שהרחובות זרועים גופות רצים מתים”, לוין אומר לבורפוט במאמר שלו בוושינגטון פוסט. "חקרנו את המתאמנים הנמרצים ביותר אי פעם ולא היו מקרי מוות לבבי במשך 10 שנים של מעקב”.
אלכס האצ'ינסון | פיסיקאי לשעבר ורץ ברמה הלאומית, וכן כתב מדע עטור פרסים בכתבי עת לאומיים. מחבר הספר Endure: הנפש, הגוף, והגבולות האלסטיים המוזרים של ביצועים אנושיים
