246 ק"מ בלא יותר מ-36 שעות, ריצת האולטרה מרתון ספרטתלון שמשגעת את העולם

מאת:ארן הרשלג

לפני 30 שנה קבוצת רצים מאנגליה, שבראשם עמד ג'ון פואדן, החליטו לשחזר את סיפורו של הרץ המפורסם פידיפידיס. אותו פידיפידיס נשלח על ידי בני אתונה בריצה לספרטה, לבקש את עזרתם במלחמה מול הפרסים. ההיסטוריון היווני הירודיטוס, תיעד בכתביו את הרץ פידיפידיס וכתב כי הוא יצא מאתונה והגיע לספרטה ביום למחרת, כלומר, בפחות מ-36 שעות. פואדן וחבורתו החליטו לנסות לעקוב אחר צעדיו של פידיפידיס. הם שחזרו, באמצעות מפות היסטוריות, את המסלול בו ככל הנראה רץ וניסו לעבור את המרחק. הניסיון הראשון נכשל, אולם בניסיון השני הצליחו להוכיח שהדבר אפשרי, כאשר צלחו מרחק של 246 ק"מ בזמן המיועד. מאז עברו כאמור שלושה עשורים והספרטתלון, שיש אומרים כי השם מורכב מהמלים: ספרט(ה)-את(ונה)-לונ(דון), הפך לאגדה חיה ומסיימי התחרות מקבלים מקום של כבוד אצל היוונים המקומיים.72 רצים סיימו מתוך 310בספרטתלון האחרון השתתף גם האולטרה-מרתוניסט גלעד קראוז (41), שסיים את כל המרחק והפך לישראלי הראשון שעשה זאת. קראוז בנה לעצמו תכנית אימונים "ספרטנית" ובלתי מתפשרת ובגלל פציעה בברכו, החל להתאמן כחמישה חודשים לפני המרוץ, שזה ללא ספק זמן בלתי מספיק להכנה עבור מרוץ בסדר גודל שכזה. לתחרות עצמה חוקים נוקשים מאוד – אסור לרוץ עם מוזיקה, אסור לקבל עזרה אלא בתחנות המורשות לכך בדרך, וגם העזרה הזו ניתנת רק על ידי המלווה שהגיע עם הרץ. מי שנזקק לטיפול רפואי יוצא מהתחרות.לפני שאתם נועלים את נעלי הריצה ונרשמים לתחרות, כדאי לדעת שמי שרשאי להשתתף בחוויה הזו צריך להיות לו ברזומה תחרות אולטרה-מרתון של לפחות 100 ק"מ בלא יותר מעשר וחצי שעות, או מי שהשתתף באולטרה-מרתון שאורכו מעל 200 ק"מ. קראוז, שהיה הראשון שסיים ב-2011 את מקצה הבודדים למרחק 212 ק"מ במרוץ "הר לעמק", קנה לעצמו כרטיס מובטח לספרטתלון. דרך אגב, מתוך 310 רצים שהחלו את התחרות בשנת 2012, שנחשבה לקשה ביותר שהייתה עד כה בשל תנאי מזג האוויר, סיימו רק 72.זוהי תחרות ריצה שבה חייבים לרוץ כל הזמן על מנת לסיים אותה בזמנים המוגדרים בכל תחנה ובתוך פחות מ-36 שעות. לכן, רצים רבים חוזרים ואומרים כי זהו "הדבר האמיתי" תחרות שבה המתחרים חייבים לרוץ ללא הפסקה במהירות גבוהה על מנת להגיע לפני שעת סגית התחנה. בדרך עוברים הרצים 75 תחנות האכלה, שתייה ורישום, כאשר לכל תחנה יש זמן סגירה, ואם הרץ הגיע אחרי שעת הסגירה, הוא נפסל וממתין עד שהאוטובוס המאסף יגיע לקחת אותו. זמני הסגירה בין תחנה לתחנה קשים ומחייבים מהרצים לעמוד בקצבים לא קלים במשך כל הזמן. "המתח הפנימי שנבנה עם השעות החולפות להגיע לתחנה הבאה בזמן, הוסיף לקושי של הריצה, שגם ככה נמדד בכוחות הנפש שעומדים ברשות כל רץ", נזכר קראוז."הגענו לאתונה, נגיע גם לספרטה"אור ראשון של בוקר עולה מעל האקרופוליס של אתונה. בליל של רצים מכל העולם, יפן, סין, אנגליה, הולנד, גרמניה, בולגריה, ארגנטינה, ברזיל ואינדונזיה, מתכנסים ברחבה הראשית, כולם מתמתחים ומתחממים. חלקם נושאים תפילה אחרונה, אחרים מתחבקים עם משפחה וחברים, רגע לפני שהם יוצאים למסע הארוך אל עבר העיר ספרטה. אחרי הכל, מדובר בכמעט שישה מרתונים רצופים שעליהם לעבור. "היינו שלושה ישראלים במרוץ", אומר גלעד בחיוך גאה, "אביב כפיף, רץ אולטרה בעל ניסיון עשיר שהגיע בפעם השנייה לנסות לסיים את המרוץ; אלעד בנימין, רץ אולטרה בעל רזומה של אתגרים רבים וקשים; ואנוכי. כמה ימים הטרידה אותי השאלה האם אסיים את המרוץ הזה או לא, במיוחד לאחר שראיתי את כל "מפלצות הריצה" שהגיעו מכל העולם לתחרות, אבל ידעתי שהדרך היחידה להגדיל את הסיכוי לסיים, זה להיות בחוויה פנימית שלא משנה מה, מי ואיך – אני מסיים את המרוץ. כשאתה מתחיל תחרות אולטרה-מרתון, חשובה מאוד החוויה הפנימית, שתסיים את המרוץ בלי קשר לנסיבות חיצוניות. אמרתי לעצמי בלב כל הזמן 'הגענו לאתונה, נגיע גם ספרטה', וכך היה".האם סבלת מכאבים במהלך ריצה כזו ארוכה?קראוז: "כ-50 ק"מ לסיום, הכאבים בכפות הרגליים היו קשים מאוד. התנועה החוזרת של הטחת כף הרגל על האספלט הקשה גרמה לי להיזכר בשיטות העינוי של הסינים. באופן מפתיע הברך הפצועה כלל לא הפריעה לי, נזכרתי בה רק בסיום התחרות".התחרות הפעם התאפיינה בלחות גבוהה ועומס חום שהגיע עד ל-45 מעלות, דבר שהקשה מן הסתם על המתחרים. בשעות הקטנות של הלילה, אחרי כ-160 ק"מ, הגיעו הרצים להר גבוה ולטיפוס ארוך ומתיש שסופו עלייה תלולה בשטח. על העלייה הזו מדברים כל המתחרים ביראה. מדובר בחציית הר טרשים בעל שיפוע חזק ולמעשה ללא כל שביל מוסדר. השעות חלפו והעייפות כבר החלה לתת אותותיה, המתחרים סיפרו על "ניקור" תוך כדי ריצה בלילה. "את זה הכרתי כבר מריצת האולטרה ב"הר לעמק", אבל התפלאתי לגלות שאפשר גם לנקר ביום, תוך כדי ריצה".על מה חושבים במהלך ריצה כזו ארוכה?"במקום להיות עסוק במחשבות, חשובות ולא חשובות, כמו שאני רגיל בריצות ארוכות, לחץ הזמנים גרם לי להתמקד באוכל, שתייה ובצעד הבא שלי".ספרטה עיר קטנה וצנועה – בניגוד לאימפריה הצבאית, החזקה, בעלת החינוך הנוקשה, אותה אנו מכירים מדפי ההיסטוריה. כל העיר לבשה חג. הרצים נכנסו אל הרחוב הראשי שבסופו עומד פסלו המרשים של המלך ליאונידס. לפי מיטב המסורת עליהם לגעת ברגלו, ויש כאלו שאף מנשקים אותה.איך הייתה ההרגשה לסיים?"חימם לי את הלב שבסיום ניגש אלי יו"ר הספרטתלון, מר צ'זיקיריס, נתן לי סטירה אבהית על הלחי, לחץ לי את היד ואמר באנגלית: 'עשית היסטוריה, אתה הרץ הישראלי הראשון שסיים את הספרטתלון'. התרגשתי שליו"ר איכפת מרץ שהגיע ממדינה קטנה כמו ישראל, אבל בספרטתלון לכל רץ יש כבוד ומי אם לא היו"ר יעניק אותו לכל אחד ואחת".תובנות?"במסגרת נסיבות חיי, אני סבור שהתאמנתי בצורה המיטבית, אבל עדיין לא מספיקה למרוץ שכזה. כיום אני יודע הרבה יותר איך להתכונן ומה עליי לעשות בפעם הבאה".הספרטתלון הקרוב מתקיים בסוף חודש ספטמבר.