משתתפים רבים באירועי ספורט שונים יגידו שיש יותר מדי קטגוריות גיל בטקסי הפודיום, ושההמתנה ארוכה ועשויה להיות משעממת. מי שאומר את זה בדרך כלל ממתין לקבל את הגביע שלו כדי ללכת, אבל אף אחד לא יכול להתווכח עם העובדה שהמראות היפים ביותר בטקסי הפודיום הם של הספורטאים המבוגרים ביותר בקטגוריות הגיל. אלה שלא נכנעים למה שהחיים מנסים (או לא) להכתיב להם ובוחרים להישאר ספורטאים כל עוד גופם יאפשר להם, גם אם בעבר הם רצו, רכבו או שחו הרבה יותר מהר. הספורטאים הוותיקים (המאסטרס) המבוגרים ביותר, אלה שכבר חצו את גיל ה-70, נמצאים בלא מעט תחרויות ולא תמיד הם זוכים בכבוד המגיע להם רק על זה שהם הגיעו. אבל מסתבר שהם עושים הרבה יותר מרק להגיע.
התחרויות הן התמריץ. אריה סגל במרוץ צהלה האחרון | צילום: ניר עמוס
ככל שתוחלת החיים בעולם המערבי עולה, הרפואה מתקדמת והמודעות לאורח חיים בריא גדלה, כך גודל גם מספר הספורטאים הוותיקים מעל גיל 70. אז נכון שבימינו אנחנו לא תמיד מצפים מפנסיונרים בגילאים האלה לשבת מול הטלוויזיה ויודעים שיותר ויותר מהם ממשיכים לעבוד ולהיות פעילים. ועדיין, הצפייה ברץ בן 79 במרוץ שטח או בטריאתלט בן 73 במקצה אולימפי, אפילו בשחיין בן 73 שמתכונן לאליפות אירופה – זה דבר שמעורר התפעלות ובטח לא משהו שבשגרה. הם חיים את השגרה הזאת, אבל אנחנו עוד צריכים להתרגל לזה שבימינו אפשר למצוא בעולם אפילו איש ברזל בן 85, לו הולנדר האמריקאי.
עוד כתבות בנושא
מי אמר שבגיל השלישי אי אפשר לעשות סקווטים?
עד איזה גיל מומלץ לרוץ?
הקשר בין איכות האימון לגיל הפיזיולוגי
אלוף עולם ישראלי בריצת 10,000 מ'
כאן בישראל יש לא מעט רצים תחרותיים שכבר חצו את גיל ה-70 ויותר מזה. במרתון טבריה האחרון השתתפו חמישה רצים בקטגוריית הגיל של מעל 75 והמנצח אלכס פוליאק התחרה לאחר מכן גם במרתון סמסונג תל אביב וירד מ-4 שעות. לא רק זה, גם אלוף העולם בריצת 10 קילומטר לגילאי 90 פלוס הוא סמיון סימקין הישראלי כך שבכל מה שקשור לספורטאי סבולת בגיל הזהב אנחנו בהחלט יכולים להתגאות. השאלה היא מה גורם להם להמשיך כל כך הרבה שנים, בטח בספורט שאיך שלא נסתכל על זה, יוצר מעמסה על הגוף?
אריה סגל בן ה-79 הוא אחד מאותם רצים מופלאים שנראים בהרבה מרוצים בארץ. רק לאחרונה הוא השתתף בסוף שבוע אחד במקצה ל-10 קילומטרים בלוד ובמקצה ל-5 קילומטרים בצהלה, תמיד הוא חוצה את קו הסיום עם חיוך והמשפט "לחיות משבת לשבת" בהחלט יכול להתקשר אצלו למרוצים. "המרוצים הם התמריץ, זו האמת", הוא אומר: "תמיד רצתי בשבתות, זה משהו שהחזיק אותי והבטחתי לעצמי שלא ארד מזה. המרוצים עוזרים לי לשמור על זה, וכשאני יודע שיש מרוץ אני מוסיף עוד ריצה באמצע השבוע".
מאחורי הרבה ספורטאים חובבנים או מקצוענים לשעבר בגילאי ה-70 פלוס יש היסטוריה שלמה שקשורה לחיתוליו של הספורט העממי בישראל. אריה סגל למשל, למד לשחות בבריכת השקייה של 15 על 15 מטרים שמוקמה בסמוך לבניין העירייה בתל אביב ושימשה בשנים שאחרי קום המדינה כמתקן השחייה של האגודה המיתולוגית "ברית מכבים עתיד". את המרתון הראשון שלו הוא רץ לכבוד יום הולדתו ה-42 דווקא בגיל 43 בטבריה, וכשהריצה הפכה אצלו לתחביב ולדרך חיים, הוא ייסד יחד עם חבריו לאימונים קבוצת ריצה בשם "איילות" שלימים הפכה למשהו הרבה יותר גדול. "השתדלתי לרוץ בתקופה הזאת מרתון אחד בשנה, אבל בסופו של דבר החלטתי בשלב מסוים לרדת במרחקים למרוצי 10 בגלל הקושי לשלב בין האימונים והעבודה", הוא מספר. אגב, סגל ממשיך לעבוד כעורך דין ומנהל את משרדו בתל אביב יחד עם בתו, וזה כנראה עוד משהו שמאפיין את הספורטאים המבוגרים – העובדה שהם מעולם לא החליטו לפרוש.
לא עוצר לרגע. דניאל מורגנשטרן בישראמן | צילום: צלמי שוונג
"שנאתי כדורגל ועד היום אני חושב שזה לא ספורט"
גם דניאל מורגנשטרן מעולם לא עצר לרגע. מי שלא מכיר אותו מהטריאתלונים, יגלה שהוא פעיל חברתי "לא פראייר", זה שאחראי בין השאר על חוק הפיקדונות להחזרת מיכלי המשקה וקבלת הפקדון הכספי, ובכלל איש עבודה ועשייה שמגיע בכל יום למשרד, עוסק בייעוץ כלכלי וסביבתי ונע באזור המרכז על אופניו מפגישה חשובה אחת לשניה. רק בשנה שעברה הוא קיבל את תעודת השחרור שלו משרות המילואים, אבל מהספורט הוא רחוק מלהשתחרר. ולא מדובר באלוף הארץ לשעבר, אפילו לא קרוב. זה בכלל סיפור על מישהו שהיה שונה מרוב חבריו בתיכון בגלל שלא אהב לשחק כדורגל.
"שנאתי כדורגל ועד היום אני חושב שזה לא ספורט", אומר מורגנשטרן ומוסיף: "בשעורי ההתעמלות בתיכון בנתניה אני ועוד חבר רצנו בפרדסים הנטושים במקום לשחק כדורגל עם כולם, ויצא שבכל שיעור של 40-50 דקות היינו משלימים ריצה של 10 קילומטרים, וככה זה התחיל. דווקא אחרי הצבא לא עשיתי יותר מדי אבל בשנות השישים פגשתי כמה חבר'ה שסיפרו לי על אירוע מדהים בשם משחה החופים שכולל ארבעה ימי שחייה עם סירות ליווי, וזה תפס אותי".
מהתחרויות הראשונות בשחייה דרך המרוצים המיתולוגים הראשונים כמו הקפת התבור, הפך מורגנשטרן לספורטאי סבולת חובבן, מיחידי הסגולה שהיו כאן פעם. הוא התחיל לרוץ מרתונים בארץ ובחו"ל, ומאחר ואהב לרכוב על אופניים ממקום למקום, הוא מצא באופן טבעי את דרכו אל הטריאתלונים. היום הוא אחד המתחרים היחידים בקטגוריית הגיל 70-74 וגם אחד מאלה שעדיין מתחרים במרחק האולימפי (1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ אופניים, 10 ק"מ ריצה). לא רק זה, בגיל 73 הוא כבר השתתף השנה בשני מרתונים בטבריה ובתל אביב, ובאמצע התחרה במקצה חצי הישראמן. בעונת הטריאתלונים הנוכחית הוא התחרה כבר בכנרת ובראשון לציון, ויש לו עוד הרבה מטרות וציפיות.
איך ממשיכים אחרי גיל 70?
הסוד שלו, רבים יגידו, מנוגד לחלוטין לתורת האימון, אבל מה שמורגנשטרן עושה בשביל לא להעמיס על גופו בגילו הוא פשוט להמעיט באימונים ולהתחרות הרבה. "האמת היא שאני אף פעם לא רץ כדי לא להזיק לגוף. עוד בצעירותי כשהתאמנתי למרתונים השתדלתי לרוץ כמה שפחות אבל כיום אני לא רץ בכלל. אני רוכב על האופניים ביום יום ובתחרויות אני לא אשתתף בטריאתלונים שיש בהם מגבלת זמן. האם התחרויות הן התמריץ? כן, כי הגיל לא עושה טוב לגוף. אז בגיל הזה צריך לקבל את זה, לעצור מתי שצריך כדי לקחת נשימה ולהוריד דופק, ולהמשיך הלאה".
להבדיל מסגל ומורגנשטרן, הספורט היה מאז ומתמיד החלק המרכזי בחייו של גרשון שפע, שבתור שחיין ייצג את ישראל שלוש פעמים במשחקים האולימפיים ואחרי קריירת השחייה שלו הפך למאמן. הוא המשיך להתחרות בתחרויות מאסטרס ואפילו היה שיאן עולם לגילאי 65-69. הוא פעיל לא רק בבריכה, ומשתתף קבוע גם במשחי המים הפתוחים שמתקיימים בארץ שם אין אחד שלא מכיר אותו, כשרוב המשתתפים גם רואים אותו מחוץ למים כשהם יוצאים מהם בדרך לשער הסיום.
"אנשים בגיל הזה לא כל כך אוהבים את ההתעסקות של הבריכה". גרשון שפע
השחייה נחשבת לפעילות גופנית שהיא יותר "סלחנית" לגוף לעומת הריצה, עם זאת קשה למצוא בתחרויות השחייה יותר מדי מתחרים בגילו של שפע בן ה-73. "אני חושב שהסיבה היא שפשוט יותר קל להערך לצאת מהבית לריצה. אנשים בגיל הזה לא כל כך אוהבים את ההתעסקות של להגיע לבריכה או לנסוע לים, או במידה ומדובר בתחרויות בבריכה אז לחכות כל היום למקצה שלך".
אולי זו הסיבה שהשחיינים התחרותיים המבוגרים הם באמת אלה שיש להם עבר תחרותי ולא גילו את השחייה פתאום באמצע החיים, ולכן מספרם מצטמצם באופן טבעי מכיוון שרוב הספורטאים התחרותיים מעדיפים להפסיק להתחרות אחרי שהם פורשים. אבל לא גרשון שפע, שמשנת 2012 לא התחרה מחוץ לישראל בגלל רצף אירועים שלא אפשרו לו להתאמן יותר מדי כמו פטירתו של בנו גל ז"ל. השנה שפע החליט לחזור לזירה הבינלאומית ונרשם לאליפות אירופה למאסטרס שתתקיים במאי בלונדון, למרות שהוא סוחב פציעה בכתף שתגביל אותו רק לסגנון החזה. "אני אדם תחרותי. המסגרת חשובה לי וחשוב לי להתחרות, אומר שפע ומוסיף: "הייתי ממשיך לשחות גם בלי תחרויות, אבל ברגע שיש מסגרת או מעטפת שכל הזמן קיימת זה עוזר. במקרה שלי זו הקבוצה שאני מאמן, שחלק מהמעטפת שלה זה תחרויות בבריכה, בים, בארץ ובחו"ל".
אין ספק ששלושת האנשים האלה, כמו רבים אחרים שרואים בתחרויות השונות, לא רק מעוררים הערצה אלא גורמים לתחושת קנאה. מי לא היה חותם על לקום בשבת בבוקר ולהתארגן לתחרות באמצע שנות השבעים שלו? שאלת מיליון הדולר היא איך מתחזקים את הגוף כדי שזה באמת יקרה? "אני תמיד דאגתי לרוץ כמה שיותר באימונים על הדשא ולא על אספלט", אומר אריה סגל, "יכול להיות שזה מה שעזר לי למנוע נזקים לעמוד השדרה והברכיים. חוץ מזה, ב-20 השנים האחרונות אני עושה התעמלות בשיטת פלדנקרייז". מבחינתו של דניאל מורגנשטרן הסוד הוא להוריד לגמרי את אלמנט הלחץ: "אני תמיד אומר שצריך להסתכל מסביב וליהנות. אני תמיד מחכה שכולם יכנסו למים ושוחה בסגנון גב כי לזה התרגלתי, ובכלל אני אומר לעשות את הכל לאט ובקצב של הגוף". גרשון שפע מייחס חשיבות רבה לתחזוקה של הגוף, בטח בגיל הזה: "צריך לחפש פעילויות אחרות מול התנגדות בסיסית יותר כמו חדר כושר. זה מחזק את השרירים הפחות רלוונטיים. אני משתדל ללכת באופן קבוע לחדר כושר ולרכב קצת על אופניים – זה מספק לי את כל מה שחשוב כדי לשמור על כושר גופני".
