רגע לפני מרתון סמסונג ת"א ניסינו לברר מה מושך בלצאת בבוקר בהיר למרוץ של 10, 21 או 42.2 ק"מ ולמה אנחנו עושים את זה בעצם?!
מאת:קרן סירוטה
דווקא בשיא האימונים למרתון ת"א ומרתון ירושלים, עצרנו רגע לברר ולהיזכר – למה אנחנו עושים את זה בעצם?!
המראה של עשרות אלפי אנשים רצים ביחד הוא מחזה מרהיב ומרגש, במיוחד כשמדובר בריצות ארוכות. ועם זאת, קשה שלא לתהות – איך זה שכל כך הרבה אנשים רצים כל כך הרבה? מה מושך אותנו לצאת בבוקר בהיר (וגם בבוקר סגריר) לריצה של 20 או 30 ק"מ, וגם למחרת, וגם ביום שאחריו? יהיו שיספרו על ההגשמה העצמית דרך הדבקות במטרה, על תחושת הסיפוק שבהישג, או על כוחו של כוח הרצון, אבל רוב הרצים יענו ש"זה פשוט מרגיש נפלא לרוץ".
במהלך ריצות ארוכות חווים תחושת ריחוף והתעלות רוחנית צילום: Thinkstock
עוד כתבות בנושא
רצים רבים מספרים שבמהלך הריצות הארוכות הם חווים תחושת ריחוף, התעלות רוחנית, אנרגיה עצומה שפורצת מתוכם, אושר צרוף. זה לא קורה בכל ריצה, אבל כשזה קורה, מדובר בתחושת עילוי שאין דומה לה. התופעה, המוכרת בשם "אופוריית הרצים" (runners' high), הייתה עד לפני שנים לא רבות בגדר לא יותר ממיתוס או אגדה אורבנית מוטלת בספק. בעוד שעם התחושות האישיות עליהן דיווחו רצים קשה היה להתווכח, הרי שהגורמים לתופעה היו מושא לויכוחים סוערים בין חוקרים, רצים, ויודעי דבר במשך שנים ארוכות. התיאוריה המקובלת ייחסה את תחושת האופוריה לאנדורפינים המשתחררים במהלך הפעילות, ונקראה על כן "התיאוריה האנדורפינית". אנדורפינים הם חלבונים קטנים המיוצרים ע"י הגוף, ונקשרים לאותם קולטנים אליהם נקשרים גם האופיום, המורפיום, ודומיהם, ומכאן גם שמם: "אנדורפינים" הוא קיצור ל"אנדו (של הגוף) – מורפינים", כלומר "המורפינים של הגוף". האנדורפינים, אגב, משתחררים לא רק במהלך פעילות גופנית מאומצת, אלא גם במצבים של התרגשות קיצונית, כאב, התאהבות, אורגזמה, ועוד. בדומה לעמיתיהם המצויים בטבע או מיוצרים במעבדות חשוכות, האנדורפינים ידועים ביכולתם לשפר את מצב הרוח ולשכך כאב.
הכל בגלל האנדורפינים
כל ספורטאי מכיר את התופעה שבמהלך פעילות גופנית עצימה לא מרגישים כאב, גם כשמדובר בפציעות לא קלות. גם מי שלא זכה לחוות זאת על בשרו, בוודאי שמע סיפורי גבורה מפי מי שיצא לו לסחוב שברים, נקעים, חתכים עמוקים, ועקיצות דבורים לאורכן של תחרויות או לרוחבם של אימונים. עם זאת, במשך יותר מ 30 שנה לא נמצא ביסוס מדעי ישיר להשערה שבאופוריית הרצים מעורב גורם מאלחש. עד שב 2008, ניסוי חדשני שנערך באוניברסיטת בון שבגרמניה, ועשה שימוש בטכנולוגיית הדמיה מוחית מתקדמת, שם קץ לוויכוחים ולסימני השאלה סביב הנושא, והדגים בצורה משכנעת ביותר את הבסיס הפיזיולוגי של התופעה ואת התפקיד המרכזי שהאנדורפינים ממלאים בה.
10 רצים למרחקים ארוכים גויסו למחקר, ונבדקו בסריקה מוחית שמדדה את פעילותו במוח של חומר פולט קרינה שהתחרה באנדורפינים על הקישור לקולטנים שלהם. הנבדקים עברו 2 סריקות – פעם אחת אחרי כשעתיים ריצה, ופעם אחרת במנוחה (בסדר אקראי). הניסוי הראה באלגנטיות מרשימה איך אנדורפינים שהשתחררו במוח בעקבות הריצה הארוכה נקשרו לרצפטורים באונה הפרונטלית ובמערכת הלימבית – אזורי מוח שמשתתפים בין היתר בעיבוד המצב הרגשי ומצב הרוח. הספורטאים גם מילאו שאלונים לגבי מצב הרוח שלהם, לפני ואחרי הריצה. מידת האופוריה שהספורטאים חוו במהלך הריצה, נמצאה ביחס ישר לרמת "הפעילות האנדורפינית" שנמדדה באזורים אלו. הניסוי סיפק לראשונה עדות ישירה לכך ששינויים במצב הרוח בעקבות פעילות גופנית בכלל, ותחושת האופוריה המלווה לריצות ארוכות בפרט, נובעים משחרור של אנדורפינים במוח.
אופוריית הריצה אינה נחלתם הבלעדית של אתלטי צמרת או ספורטאי סיבולת מדופלמים צילום: Thinkstock
גם אצל כלבים
מנקודת מבט אבולוציונית, קל לשער מה הביא להתפתחות מנגנון שכזה. לאורך רוב שנות קיומו של המין האנושי – מאז הופעתו לפני כ 200,000 שנה ועד המהפכה החקלאית לפני כ 12,000 שנה – הייתה ליכולת להתמיד בריצה השפעה מכרעת על מציאת מזון ועל סיכויי ההישרדות. למעשה, אופוריית הריצה מופיעה בסמיכות זמנים מחשידה לתופעה מעניינת אחרת האופיינית לריצות ארוכות, הידועה בכינוי "הקיר" או "הבונק", כשהכוונה היא למצב של תשישות קיצונית הנגרם עקב התרוקנות כל מאגרי הגליקוגן של הגוף בכבד ובשרירים. מי שפעם אחר פעם, ברגע האמת, נכנע לעייפות ולכאבים, סופו שמת מרעב או נטרף. מי שלעומת זאת גייס כוחות "יש מניין", זכה בסיכוי נוסף לצוד ארוחה או להציל את נפשו. אותם אנדורפינים שמופרשים במוח, נקשרים באזורי התגמול וההנאה ומאלחשים את הכאב, עושים בדיוק את הפעולה הזו – בשלב בו מאגרי הגליקוגן של הגוף כבר התרוקנו, הם גורמים לגוף להרגיש שמצבו טוב מתמיד.
לפי מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת אריזונה בארה"ב, גורם נוסף התורם למוטיבציה האנושית לצאת לרוץ הוא עליה ברמות האנדוקנאבינואידים. האנדוקנאבינואידים מיוצרים גם הם ע"י הגוף, ונקשרים לקולטנים אליהם נקשר גם החומר הפעיל במריחואנה. החוקרים, ששיערו שהתופעה קיימת לא רק בבני אדם אלא גם במינים אחרים שלאורך האבולוציה התמחו בריצה למרחקים ארוכים, גייסו למחקר לא רק רצים חובבים, אלא גם את הכלבים שלהם. אחרי 30 דקות בלבד של ריצה על מסילה נמדדה עליה ברמות של אנאנדמין – אחד האנדוקנאבינואידים המוכרים – הן בבני אדם והן בכלבים. עליה כזו לא נרשמה אחרי 30 דקות של הליכה מתונה, מה שמצביע על כך שהתגובה ייחודית לפעילות גופנית עצימה. גם בתוכים, שאינם שייכים למין שמורגל בריצה ולכן שימשו כקבוצת ביקורת, לא נרשמה עליה ברמות האנדוקנאבינואידים, אחרי שום סוג של פעילות. גם אם בדיקת סמים לתוכים מתרוצצים נשמעת יותר כמו אתנחתא קומית בשגרה האפורה של המחקר המדעי מאשר ביקורת רצינית בניסוי מדעי, הרי שסביר להניח שבתופעה המופלאה הנקראת "אופוריית הרצים" משתתפים שחקנים נוספים מלבד האנדורפינים. האנדורפינים הם היחידים עד כה שמעורבותם הודגמה בניסוי מדעי משכנע, אבל יתכן בהחלט שגם לאנדוקנאבינואידים תפקיד ביצירת המוטיבציה לריצה, גם אם לא בהרגשת ה"היי" עצמה.
אופוריית הריצה אינה נחלתם הבלעדית של אתלטי צמרת או ספורטאי סיבולת מדופלמים.
לפניכם כמה טיפים שיאפשרו לכל רץ מתחיל לטעום מהחוויה:
• התחילו בקצב איטי ועשו חימום טוב.
• אחרי 10-15 דקות של חימום, הגבירו את הקצב לכמה דקות של קצב מהיר מאוד. מהלך זה מאותת לגוף שבקרוב תהיה כאן עבודה, ואמור להביא לשחרור מהיר יותר של אדרנלין, אנדורפינים, ושאר "ממתקים" התורמים לתחושת האופוריה.
• אחרי מספר דקות עצימות, יש להוריד קצב ולהתייצב על הקצב המתוכנן לריצה בהתאם לאורכה. אף שהורדנו מהירות, שחרור האנדורפינים אמור להמשיך עכשיו משדחקנו בו להתחיל. תהיו מוכנים להתמיד בקצב הזה לפחות 20-30 דקות.
• בשלב כלשהו במהלך הריצה האיטית יחסית אתם אמורים לחוות פרץ אנרגיה פתאומי. אל תתנגדו לו, אלא תהיו מוכנים לנצל אותו לטובת ריצה מהירה יותר. הריצה המהירה הזו היא שאמורה להביא אתכם בבטחה אל גן העדן של הרצים, הלא היא תחושת האופוריה.
• אם אתם מתחילים להרגיש קצת עייפים תוך כדי הריצה המהירה – אל תתבלבלו, זהו רק סימן ללחוץ עוד טיפה – האופוריה שלכם ממש מעבר לפינה.
• ברגע שהנס המיוחל קורה לכם, פשוט תזרמו איתו. ככל שתרוצו יותר מהר, תרגישו יותר טוב. בתוך מספר דקות, האופוריה תגיע לשיאה ואחרי זה תדעך בהדרגה. בשלב זה אפשר להאט את הקצב באופן הדרגתי לאורך 5-10 דקות לפחות.
• סיימו את הריצה בקצב נוח.
חשוב: אם אתם שואפים לחוות אופוריה בשום פנים ואופן אל תלכו. אופוריית הריצה מושגת רק ע"י ריצה. גם אם ממש בא לכם ללכת, אל תלכו. במקום זה, רוצו לאט, אפילו מאוד לאט, אבל אל תלכו.
שימו לב – זהו מתכון לאופוריה ולא לזכייה במרוצים. עם זאת, מרוץ שבו עשיתם חימום טוב של 5-10 דקות, ורצתם הכי מהר שאתם יכולים, אמור גם הוא לייצר תחושת "היי" מיד עם סיומו.
27.2.2014
קרן סירוטהחצי אשת הברזל, חצי חתול סיאמי
