אני עדיין זוכרת את הנייקי הראשון שלי, הייתי בכיתה ד' ולא לכל אחד היה אז נייקי. זה גם לא היה סתם נייקי, זה היה Nike Air, בצבעי שחור-אפור- וורוד, והיו לי גרביים תואמות בשחור ובוורוד. הייתי מאוד גאה בנעלי נייקי שלי ואפילו הרגשתי איתן קצת מיוחדת.
מה שהרגיש בתחילה כתמיכה מוגזמת באזור העקב, התגלה שמפתח לשיפור סגנון הריצה
עברו שנים מאז ומבחן שוונג הוא סוג של סגירת מעגל ואפילו המראה הלבן הנקי של ה-Lunarglide 6 תרם לחגיגיות של האיחוד המרגש, וההתאמה המושלמת של העקב הוורוד הזוהר לבגדי הקבוצה שלי קנתה אותי מיד. הנעל הזו אמנם רחוקה מלהיות אחת הנעליים היפות שנייקי אי פעם הוציאו (דוגמת ה-Flyknit Lunar 2), אבל הקו הנקי של שחור או לבן עם הטוויסט הצבעוני בסולייה ובעקב, יוצר מראה נעים שהוא גם אלגנטי מצד אחד וגם מרענן ומגניב מצד שני.
עוד כתבות בנושא
מבחן שוונג || ניו באלאנס 1080v4
מבחן שוונג | נעלי ריצה של נורת' פייס מדגם הייפר טראק
מבחן שוונג || נעלי ריצה מבית ניוטון לדגם Gravity
סדרת הלונרגלייד הושקה בשנת 2009 כתולדה של שיתוף פעולה מעניין בין המעצבים של נייקי למעבדת המחקר השל החברה, שעיקרו שימוש בחומר שנקרא lonarlon כמרכיב העיקרי של סוליות הנעליים של הסדרה. החומר הזה, שההשראה לפיתוחו הגיעה מצפייה באסטרונאוטים המקפצים על הירח, הוא גם רך וגם מגיע באינסוף צבעים עליזים, כך שהוא משמש תפקיד פונקציונאלי ועיצובי כאחד. מערכת ה-dynamic support של הסוליה עושה שימוש בשני סוגים של הקצף, האחד רך יותר ומספק תמיכה בכף הרגל, והשני קשיח יותר, להשגת יציבות מרבית. כל זאת מבלי להתפשר על משקל קל.
מבחן שוונג לונרגייד 6
אחד החידושים בלונרגלייד הוא שימוש בגרסה משופרת של ה-Lunarlon לכל אורכה של הנעל מהעקב ועד האצבעות. בגרסאות הקודמות שני סוגי הקצף הודבקו זה על גבי זה ואילו בלונרגלייד 6 הם משולבים זה בזה בצורה חלקה, כאשר בחלק הפנימי הקצף הרך יותר ובחלק החיצוני הקצף הקשיח, באופן שמזכיר קצת "נקניקיה בחצי לחמניה". כל החלק העליון של הנעל עבר עיצוב מחדש שהניב נעימות לעין ולרגל כאחד. חוט דק בצבע תכלת סביב החורים של שרוכי הנעליים, שפורש על ידי בתחילה כאלמנט עיצובי תמוה משהו, התגלה כ"קצה החוט" של ה Flywire – מערכת מתוחכמת למדי לשיפור האחיזה בכף הרגל, הכוללת 5 זוגות חוטים העוטפים את כף הרגל לרוחבה מהסולייה ועד השרוכים, ויוצרים התאמה אישית של הנעל לכף הרגל.
אחד החידושים הוא שימוש בגרסה משופרת של ה-Lonarlon לכל אורכה של הנעל מהעקב ועד האצבעות
בתור ריצה ראשונה שעשיתי לנעליים עבור מבחן שוונג, הלכתי על משהו קליל ורגוע, ולקחתי את עצמי ואת הנעליים לסיבוב על המסילה. הדייט הראשון היה בעיקר מוזר. אמנם הנעל נוחה ונעימה, האחיזה מאחור טובה ויש שפע מקום לאצבעות מלפנים, אבל לא ממש ידעתי איך לאכול את המרחק שנוצר בין העקב שלי לבין הקרקע. "אני לא הולכת עם עקבים אז למה שארוץ עם עקבים?!" חשבתי לעצמי.
במפגש הריצה השני כבר התחלתי להתרגל למצב החדש, ואף שמתי לב שהתמיכה הזו בעקב מעודדת אותי לרוץ עם גו זקוף וראש מורם, ומונעת ממני לקרוס פנימה לתוך עצמי. אצלי באופן אישי זוהי נקודת התורפה העיקרית בסגנון הריצה (גו כפוף שיוצר לחץ על האגן ומשאיר הרבה משקל על העקבים), אבל ראיתי את זה קורה לרבים וטובים, בעיקר בריצות ארוכות כתוצאה מעייפות או כאבים. שמתי לב גם שכשאני רצה זקופה, לא רק ההרגשה בריצה טובה יותר, אלא גם מצב הרוח באופן כללי משתפר. עובדה ידועה היא שמצב הרוח משפיע על מנח הגוף, מה שפחות מוכר הוא שגם ההפך נכון, ומצב הגוף יכול להשפיע על מצב הרוח, כאשר סיגנלים פרופריוספטיבים מהשרירים מגיעים למוח ומשפיעים על ההרגשה. כך שבעצם התמיכה מספקת לא רק תמיכה בעקב, אלא גם "תמיכה נפשית" ומסייעת לא רק לשמירה על סגנון ריצה נכון, אלא גם לשמירה על מורל גבוה.
אם מישהו היה בא ואומר לי שאני יכולה לשפר את סגנון הריצה שלי רק על ידי כך שאחליף נעליים הייתי צוחקת לו בפרצוף, אבל כשיצאתי איתן לרוץ בחוץ הרגשתי בהבדל – הנעל כאילו זורקת את הגוף קדימה. לפי מקורות יודעי דבר זהו אחד הסודות של מהירות בריצה – הטיית הגו טיפה קדימה, וגם אני ידעתי את זה, רק שתמיד הייתי צריכה להתאמץ מאוד כדי ליישם את הטיפ החשוב הזה, ופתאום זה בא לי לגמרי בטבעיות. לשטח לא יצאתי איתן.
באופן כללי אני לא יוצאת לשטח בנעליים עם פז"מ של פחות משנה, בטח לא עם נעליים חדשות ולבנות. מי שכן יצא איתן לשטח הוא המאמן שלי בקבוצת הטריאתלון אקסטרים – ליאור כהן – שהוא גם אחד הרצים המוכשרים והמסורים שאני מכירה. למעשה הוא לא סתם יצא איתן לשטח, אלא חרש איתן את ערבות ויערות אתיופיה במסגרת מחנה אימונים בגובה 2,800 מטר בבירת הריצה העולמית. ליאור יצא למחנה עם לא פחות מחמישה דגמי נעליים שונים של נייקי, אבל את כל הריצות הארוכות, גם בכביש וגם בשטח, עשה עם הלונרגלייד הנבחנות ולי נשאר רק לצטט אותו מילה במילה כשהכריז, "אלו נעלי הריצה הכי טובות שהיו לי אי פעם". באתיופיה, אגב, אין שום בעיה לצאת לשטח עם נעליים לבנות, כי בסוף כל אימון מחכה סוללה של בעלי מקצוע מומחים, שעבור סכום שווה ערך ל-30 אגורות ינקו את הנעליים כך שיראו כאילו הרגע יצאו מהמפעל של נייקי בטיוואן.
מה שלא התאפשר לי לבדוק במסגרת המבחן הנוכחי, זה את העמידות של הנעל לאורך זמן. המומחים ממליצים להחליף נעל ריצה כל 1,000-700 ק"מ, אבל אני חייבת להודות שתמיד חשדתי ב"מומחים" האלה, ובכל מקרה מעולם לא ספרתי קילומטרים לאף נעל, אלא תמיד החלפתי נעליים על פי ההרגשה: מגיע היום שבו פשוט מרגישים שהנעל כבר לא מה שהיתה, שזה כבר לא זה, ושצריך להמשיך הלאה. זו שאלה חשובה מתי מגיע הרגע הזה, היות ובסופו של דבר הדרך הנכונה להסתכל על מחיר של נעל ריצה הוא על פי קילומטר. ואם כבר נגענו בנושא המחיר – מחיר של 700 שקל לנעל ריצה הוא גבוה לטעמי, ובכל אופן גבוה מהמחיר הממוצע בשוק הישראלי לנעל ריצה איכותית.
סיכום: מה שהרגיש בתחילה כתמיכה מוגזמת באזור העקב, התגלה שמפתח לשיפור סגנון הריצה, ומי יודע, בהמשך אולי אפילו המהירות?
יותר: מראה, נוחות, תמיכה
פחות: המחיר הגבוה
משקל: 297 גר' למידה 11 אמריקאי
מחיר: 700 שקל
ציון שונג: 8.5 מתוך 10 כוכבים
קרן סירוטה | טריאתלטית ואשת ברזל
