כמי שרץ כל חייו בנעליים ניטרליות מבחינת תמיכה, סיבוב הריצה הראשון שלי כשלרגליי הנייקי אייר זום סטראקצ'ר 18 (תרשו לי לקרוא לה סטראקצ'ר 18 Structure) היה משמעותית שונה מכל נעל ריצה קודמת שבה רצתי.
הנעל היא זו שמכתיבה את זווית הנחיתה
ההבדל הבולט והמיידי, הוא שבעוד שבכל נעלי הריצה האחרות בהן רצתי, כף הרגל הכתיבה את התנועה, הגלגול וזווית הנחיתה, בסטראקצ'ר 18 הנעל היא זו שמכתיבה את זווית הנחיתה ואת זווית הכניסה של כף הרגל לצעד ולמגע עם הקרקע. אנסה להסביר: ההרגשה היא כאילו בכל נחיתה, כף הרגל נוחתת לתוך מסגרת תחומה מראש עם חץ שמכוון רק קדימה. אין בריחה או גלגול של כף הרגל לצדדים. כף הרגל נוחתת כל פעם באותה זווית ולאותו כיוון. צורת הצעד היא עקבית.
מה שגורם לכך, הן מסגרות התחימה משני צדי הנעל. מהצד הפנימי עד סוף קשת כף הרגל, מדובר במעין "גשר" עשוי מחומר בולם קשיח (שנייקי קוראת לו Dynamic Support) כמעט בכל גובה קשת כף הרגל. בצד החיצוני, מדובר בהגבהה של החומר הבולם, עד כדי יצירת מעין "מחסום" המונע גלגול יתר של כף הרגל. באופן הזה, כף הרגל נוחתת באותה זווית יציבה עם "מחסומי קריסה" או "מחסומי גלגול" משני צדדיה. אלמנט נוסף שתורם לכך, הוא מבנה הסוליה התחתונה, שכולל "תעלה" אורכית, לכל אורך הצד החיצוני של כף הרגל, עד לאצבעות. נחיתת כף הרגל נכנסת באופן טבעי לנתיב התעלה בסוליה התחתית, אשר מפנה את התנועה קדימה. רק קדימה. בחלק הקדמי של הסוליה האמצעית (מתחת לכרית כף הרגל), הכניסה נייקי כרית אוויר, שמטרתה לבלום ולרכך את הנחיתה והמגע עם הכביש, מבלי לגבות מחיר גבוה מדי במונחי משקל.
כמי שאין לו קריסה (אולי לכל היותר קריסה קלה מאד) התחושה היתה בהתחלה מוזרה בהחלט. מי זאת הנעל ש"מאלצת" את כיוון וזווית הנחיתה של הרגליים שלי? אבל אחרי 3-4 ריצות, התחושה הופכת ליותר ויותר טבעית. מצד אחד, הזווית המוכתבת מראש גורמת לפחות מאמץ של שרירי הרגליים ההיקפיים ומסייעת בייצוב ללא מאמץ, מצד שני, הנעל עצמה מתרגלת לזוויות הנחיתה של הרגל והזיווג נעל-כף רגל, הולך ומתגבש.
בחלק האחורי והאמצעי של הנעל, מהקרסול ועד סוף קשת כף הרגל, הקשיחות וחוסר הגמישות הם כמעט אנטיתזה לריצה יחפה או לנעליים מינימליסטיות. אלא שבחלוף הזמן, נוחות הריצה הופכת לגבוהה יותר ויותר, והחשש להתעקמויות של הקרסול או לכאבי ברכיים או שרירים היקפיים סביב השוקיים, פוחת משמעותית. מצד שני, חופש רב נשמר דווקא באזור האצבעות ובחלק העליון של הנעל – החלק שנקרא פנת. נראה שנייקי בכל זאת אימצו משהו מהתורה המינימליסטית והוא העיקרון של חופש באזור האצבעות ושחרור המסגרות באזור הפנת. מערך הייצוב התחתון הקשיח מסתיים כסנטימטר וחצי מעל גובה רצפת כף הרגל בצד הפנימי, ופחות מסנטימטר בצד החיצוני. כל חלק כף הרגל שמעל ל"רום" זה, זוכה לחופש רב.
עוד כתבות בנושא
מבחן שוונג || ברוקס גוסט 7
מבחן שוונג || הוקה בונדי 3
מבחן שוונג || נורת' פייס הייפר טראק
הפנת מורכבת מיחידה אחת של מעין סריג סינטטי שאפשר לכנותו "Flymesh". מדובר ביחידה אחת שלמה שעוטפת את הנעל כולה, ולא מכמה חלקים תפורים. הסריג הסינטטי מנדף חום מחד, אך מונע כניסת רטיבות רבה מאידך. השרוכים מחוברים לחוטי רוחב מסוג Flyknit שעוטפים את כף הרגל ומטרתם לייצר תחושת "חיבוק" לכף הרגל, כמו זו שמתקבלת מגרב צמודה. אכן, לאחר כמה ריצות, השילוב בין המסגרת התחתונה הקשיחה, לבין העטיפה הרכה והחופש בחלק העליון והקדמי, מייצר לכף הרגל מסגרת מוגדרת לביצוע כל צעד, תוך שמירה על תחושת ה"חופש".
מבנה הסוליה התחתונה, כולל תעלה אורכית
הנעל לא מיועדת לריצה בשטח. מדובר בנעל כביש-שביל. הסוליה האמצעית המורכבת מחומרי בלימה בשלוש דרגות קושי שונות, איננה גמישה כלל בכל החלק האחורי והאמצעי (בחלק הקדמי קיימת דרגת גמישות מסוימת). מדובר בנעל אימונים שמיועדת בעיקר לריצות כביש. השימוש בחומרים המורכבים בחלק העליון הצליחו להביא להפחתה מסוימת במשקל, והנעל שוקלת בין 270 ל-320 גרם – תלוי במידה.
סיכום
לאחר ניסיונות קודמים בשנים האחרונות עם נעלי ריצה של נייקי (הלונר-גלייד ונעלי השטח – הוויילדהורס), הסטראקצ'ר 18 הפתיעו אותי מאד, והציגו פנים אחרות של נייקי שמעולם לא הכרתי. הפנים הם של נעל מחנכת, מעט קשוחה, אבל שמעניקה "אהבה קשוחה" שאחרי 3-4 ריצות מתמכרים אליה. למרות שמעולם לא דמיינתי שנעל מייצבת תביא לי תועלת, הייצוב שמעניקה הסטראקצ'ר 18 מיועד גם לרצים נייטרליים וגם לסובלים מקריסה קלה ובהחלט מסייע בשמירה עם זווית וכיוון בכל נחיתה. אחרי תקופת הסתגלות, התחלתי ליהנות מאחת מנעלי האימון לכביש הנוחות ביותר שהיו לי.
המחיר אצל רוב הקמעונאים – סביב 600 ₪.
ציון שוונג: 9 מתוך 10
