חמוש בציניות ומכנסיים נוחים, נכנסתי ל "פראנה", סטודיו ליוגה, בגבעתיים. בימים שלפני השיעור סיפרתי לעצמי סיפורים על "מנוחה אקטיבית", ועל "הארכת שרירים", ובעיקר רציתי הפסקה מהמונוטוניות של האימונים בחדר הכושר והריצה, וזו נראתה לי כמו אלטרנטיבה רוחנית וטובה

מאת:טל שמואלי

רוחנית? המילה הזו לא נפלטה בטעות, התכוונתי אליה, אם כי כשחשבתי אותה לא הבנתי את משמעותה וגם היום לא. וכך, גברי וגאוותן, התיישבתי על מזרון דקיק, שנח על רצפת פרקט (שדירבאלק אם תדרכו עליה עם נעליים), כשסביבי לפחות 12 נשים ורק גבר אחד.

עניין שפחות נעים להודות בו כשגברים מדברים על יוגה, זו העובדה שבשונה מהאינטראקציות בין גברים ונשים, ושמתרחשות במועדונים או פאבים, בהן הבסיס לאינטראקציה הוא לא בדיוק רוחני, נדמה שביוגה הנוכחים חולקים מכנה משותף נעלה מעט יותר. אלו רק מילים יפות לעובדה שיוגה מושכת אליה בעיקר נשים, שלבושות בעיקר בבגדים ספורטיביים ונמצאות בתנוחות מאוד לא יומיומיות, מאפיינים שדי בהם בשביל לגרום לרוב הגברים לרצות לתרגל יוגה.

למי מכם ששוקל להגיע לשיעורי יוגה רק בשביל זה, אני חייב להציע משהו: שבו 5 דקות בישיבת לוטוס מלא (או אפילו רבע לוטוס, שזו גרסא שהמציאו במיוחד בשבילי), ורק אם אתם עדיין מצליחים לזוז לאחר מכן, בואו לשיעור. אחרת, אתם מבזבזים את זמנכם. במקרה הטוב יתעלמו מכם בנימוס ובמקרה הרע תצטרכו להחליף מפרק בירך. היוגה תובעת ריכוז ותשומת לב ולא משאירה זמן לדברים שאינם תרגול.

אני מרגיש מחויב לחלוק מעט ממה שלמדתי על הספורט הזה (זה ספורט!) לפני שאמשיך בתיאור החוויה האישית שלי שם. אז ככה, יוגה, בדומה לסוגי ספורט אחרים, שואפת להיות יותר מ"חוג". מי שיתייחס אליה כאל פעילות אקראית שנמצאת דרגה אחת מתחת ל"תחביב", יישאר כמוני – לא מואר, לא גמיש ומאוד יומרני, שכן היוגה (כך מספרים לי…) היא תורה רוחנית, אבל היא אינה דת.

בשונה מדתות העולם, היוגה אינה נשענת על אמונה, אלא על התנסות – "עבודת האל" היא אינה אקט של סגידה או הקרבה, או אפילו לא תפילה – היא טכניקה מעשית בעלת רכיבים נפשיים ופיזיים רבים.
קבלו ציטוט (אגב, כמו כל שאר הציטוטים כאן, גם הציטוט זה לקוח מהספר: "יוגה", מסדרת "בריא לדעת" / אורית סן-גופטה, הוצאת פרולוג): "היוגה מביאה למפגש בלתי אמצעי עם מצבי הכרה גבוהים ועם הבזקי התבונה הבאים אלינו בדרך כלל רק ברגעי חסד". לא בדיוק כדורגל.

ועכשיו, דמיינו עצמיכם מטפסים במעלה איזה הר, שמפסגתו נשקף לעינכם נוף שלא ראיתם כמותו – מרשים ודרמטי ויפה, וביחד עם המאמץ של הטיפוס שהסתיים, פתאום נמרח לכם חיוך ענק על הפנים, העיניים גדלות במבט של פליאה, ואתם מרגישים כאילו מישהו הדליק מתג שהיה כבוי עמוק בנשמה שלכם. וכך בדיוק, בפנים זוהרות שמחייכות חיוך אמיתי ולא מתאמץ, קיבלה אותי המורה.

חשוב שתבינו: לא היינו על שום הר. קומה שלישית בויצמן 19 בגבעתיים. תאמינו לי – חוץ מכמה דודי שמש לא רואים משם כלום. ועדיין – בחיוך שיכול להאיר אצטדיון, נתבקשנו להתיישב (רבע לוטוס, להזכירכם) ולחזור אחרי המורה: "אום, אום, אום", ואז: "שאנטי, שאנטי, שאנטי" ואז "שלום, שלום, שלום".

אז, או אז, הציניות האיומה שכל כך התאמצתי לקבור כשנכנסתי לסטודיו הזה, התפרצה. כולם סביבי, ובשיא הרצינות, התחילו לשנן את המנטרות האלו. זה היה בדיוק כמו בכל קלישאות היוגה שניתן לדמיין, זה היה ההפך מרוחני. זה לא הסתדר עם ההיגיון הגברי שאני נוטה להחיל על המציאות. התאפקתי לא לצחוק בקול רם, ולא חזרתי אחריה. זמזמתי משהו שיכול היה להתפרש גם כ"שאנטי, שאנטי" וגם כ "ציירי לך שפם". כשאחרון התלמידים סיים להגות את אחרונת ההברות והחדר כבר ספג את הויבראציה האחרונה, זה קרה:

המורה התחילה לשיר, ללא ליווי ובשפה שאני יכול רק להניח שהיא הינדית. עם הגייה מוקפדת וקול רך וצלול, היא שרה משהו שנדמה היה לי כמו שיר באורך מלא, וכנראה ארך רק כמה שניות. הצלילים האלו, שכמותם לא שמעתי בחיי, הרעידו את האוויר בחדר וניקו ממנו כל בדל של ציניות שאולי השארתי מאחורי. כשסיימה לשיר והחדר שוב נדם, הרגשתי קצת כמו אמבט מלא מים שמישהו הוציא לו את הפקק – היא רוקנה אותי מספקנות. הרשיתי לעצמי להתמסר ובגמלוניות של גברים-מתחילים ניסיתי לעשות את מה שאמרו לי, כשאמרו לי לעשות אותו. הקפדתי לנשום עמוק וחיכיתי לעוד רגעים רוחניים, אולי איזו מיקרו-הארה או לפחות שבב של התגלות.

15 דקות לתוך השיעור, לא היו התגלויות חדשות, אבל גיליתי שמאוד מאוד קשה לי. גיליתי גם שאני גמיש כמו בערך כמו שולחן כתיבה, ובמיוחד גיליתי שהגוף שלי הרבה יותר מוגבל ממה שחשבתי. כך יצא שביליתי שעה בהרמת משקולות דמיונית – מנסה להיראות רוחני ועמוק, כשאני בעצם משתדל לא ליפול ומקווה שאף אחד סביבי לא רואה כמה שקשה לי.

אחד העיקרים מאחורי התורות היוגיות השונות הוא שהסבל שאנו סובלים, מקורו ב-"אי-הידיעה", מושג מופשט שבעצם מבטא את "חוסר היכולת לראות את המציאות כפי שהיא". והיוגה היא נגזרת שלו: "מטרתה של היוגה היא להנחות את האדם אל הראייה הנכונה של המציאות". כמו במטריקס, רק עם פחות בגדים? אולי. היוגה, שנולדה והתעצבה בהודו ונפאל, גדלה לצד כמה מעיקרי האמונה ההינדית.

• דהארמה: "חוקיות". האמונה שלכל דבר ואדם יש אופן שעל-פיו נכון שינהג – "עליו לחיות לפי דרך זו ולחיות אותה באופן המלא ביותר"

• קרמה: כנראה מטבע הלשון הנפוץ ביותר שניתן לנו ע"י ההינדואיזם, ובניגוד למה שחשבתי, "קרמה" היא לא חשבון עובר ושב קוסמי. אין מערכת שאומרת שאם תעזור לזקנה לחצות את הכביש, למחרת תקבל 100 במבחן. קרמה, לפי ספרה של אורית סן-גופטה היא: "מכלול המעשים שעושה אדם בחייו המשפיעים גם על אופן פעולתו בעתיד ועל מה שצפוי לו".

• דוקהה: עבורי זה העיקרון המסתורי ביותר, ומשמעותו היא "הסבל הטמון בעצם הקיום בעולם במהלך אין-סוף הגלגולים".

• מוקשה: "השחרור". ולא מדברים פה על שחרור נוסח "עד מתי מרץ 03?", אלא על האפשרות להשתחרר מהסבל על ידי אימוץ של דרך רוחנית. דומה להצעתן של דתות אחרות, אם כי בשונה מהן, כאן האחריות היא בידי האדם, ולא בתוצאה של יחסי תלות בלתי נראים בין האדם לאלוהיו.

הפעם הראשונה בה באמת נשמתי לרווחה הייתה כשעברנו למה שקרוי בפי העם "שבאסנה". קרי – לשכב על הגב. אחרי כמה דקות בהן עוד הזעתי, נרדמתי, שוכח שאני מוקף אנשים, נעתר לבקשתו של הגוף… ומרפה.

כשסיימנו את השיעור, יצאתי החוצה. מנהלת סטודיו שכל הזמן דואגת לשלומי ולהתקדמותי (הקטנה והלא משמעותית) ניגשה אלי ושאלה איך היה. "מעייף" אמרתי. היא הייתה בשיעור וראתה איך נלחמתי בתנוחות השונות והבינה די מהר שסחבק פה חווה את שיעור היוגה כמו עוד אימון שצריך לשרוד אותו ולא כאקט רוחני-מדיטטיבי. הבנתי שביוגה הגוף הוא לא המרכז כמו שהוא בריצה נגד השעון או באימון משקולות. "טל…" היא לחשה לי, "שים את האגו בצד, ביוגה אין מנצחים".

טל שמואלי- 28 מאמן בקבוצת הריצה של צה"ל, בעל תעודת אימון מנטאלי של "המרכז לפסיכולוגיית ספורט" ומי שעומד מאחורי הבלוג "ביצים: החוויה הגברית לסוגיה".