אסתר רוט-שחמורוב נבחרה להיכל התהילה של שוונג
בפעם הראשונה שפגשה אסתר רוט-שחמורוב את מאמנה לעתיד עמיצור שפירא, היא שמעה ממנו משפט שיקבע את גורלה. מאז היא הספיקה לשבור אין סוף שיאים, להיות הספורטאית הישראלית הראשונה שמגיעה לגמר אולימפי אבל בעיקר להגשים חלום ילדות ישן שקינן הרבה לפני הריצה. על כל זה ועוד היא מספרת לנו בראיון לאור כניסתה להיכל התהילה של הספורט הישראלי של שוונג.
"תמיד רציתי להיות מורה לספורט"
כבר כתלמידה בכיתה ו' ידעה אסתר רוט-שחמורוב מה היא תרצה להיות כשתהיה גדולה, והמושג "גמר אולימפי" עדיין לא היה שם. "תמיד רציתי להיות מורה לספורט", היא מגלה, "למדתי בבית ספר דתי ושם לא היה מורה לספורט, והמחנכת היא זו שהוציאה לנו כדור כדי לשחק. בכיתה ו' היו לנו שיעורי ספורט, נחשפתי לריצות, לקפיצות ולמשחקי כדור ורציתי את התפקיד הזה של המורה".
הילדה שגדלה בבית מסורתי ותמיד בלטה במשחקי הכדור בשכונה הפכה עם השנים לספורטאית אולימפית עטורת הישגים שכל בית בישראל מכיר, וגם למורה לספורט בבית ספר ברעננה. לפני חמש, בתום 36 שנות עבודה, יצאה רוט-שחמורוב לפנסיה מעבודתה כמורה, והיום היא סבתא פעילה ומאוד מעורבת לארבעה נכדים שהגיעו אליה "בבת אחת וללא הכנה מוקדמת" כלשונה.
צ פ ו | אסתר רוט-שחמורוב מברכת את דיאנה ויסמן על שבירת השיא הישראלי ב-100 מ'
"אני אוהבת ילדים", היא מודה, "אם יש ילד ומבוגר בסביבה אני רואה רק את הילד. הם אמיתיים, תמימים וזה כובש אותי. נולדתי לעבוד עם ילדים ואהבתי את זה מאוד. היתה לי הזכות להגשים את החלומות שלי: להיות מורה לספורט ולהגיע עם ההבטחה של עמיצור שפירא למשחקים האולימפיים".
עמיצור שפירא ז"ל היה מאמן אתלטיקה קלה ומאמנה של רוט-שחמורוב, והוא מקורבנות טבח המשלחת הישראלית במשחקים האולימפיים של מינכן. העבודה המשותפת שלהם יצקה את הבסיס עבור רוט-שחמורוב שסייע לה להפוך לספורטאית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי במשחקים האולימפיים של מונטריאול בריצת 100 מ' משוכות ולזכות ב-8 מדליות אישיות.
"עמיצור היה באימון הראשון שלי באצטדיון שבו התאמנה אז הפועל תל אביב", נזכרת רוט-שחמורוב, "פגשתי שם הרבה ילדים שהתאמנו במקביל. אני הצטיינתי אז בבית הספר בריצת 60 מ' והמורה לספורט הבין שיש בי משהו. הוא שלח אותי לעמיצור, שהיה אז אצן. אני זוכרת שהוא לבש בגדי ספורט, התחרה איתי ב-60 מ' וניצחתי. הוא לקח אותי אחר כך הצדה, שאל בנימוס בת כמה אני וקבע את גורלי בכך שאמר 'אותך אני מכין לאולימפיאדה'. שם גם שמעתי בפעם הראשונה את המושג הזה 'אולימפיאדה'".
טקס הכתרת ספורטאי השנה 1970, מימין: שר החינוך יגאל אלון, חנה שזיפי שנבחרה למקום השני, ספורטאית השנה אסתר שחמורוב, מרדכי שפיגלר שנבחר למקום השלישי ואלכסנדר אלכסנדרוני | צילום: By Moshe Milner – This is available from National Photo Collection of Israel, Photography dept. Goverment Press Office (link), under the digital ID D536-010.This tag does not indicate the copyright status of the attached work. A normal copyright tag is still required. See Commons:Licensing for more information., Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=113890047
איזה עצות היית נותנת היום לספורטאי שעושה את צעדיו הראשונים?
"באופן כללי הייתי ממליצה לכל ילד בישראל לשלב גם את הספורט בצורה כזו או אחרת בעולם שלו. בדיוק כמו שאוכלים או נושמים, ילד חייב שתהיה לו מטרה לקום אליה בבוקר. משהו שהוא אוהב, שמרפא גם הנפש, כמו ספורט. אי אפשר להזניח את זה גם אם הילד מוכשר בדברים אחרים שלא קשורים ישירות לספורט. אני, אחרי שפרשתי מעבודתי כמורה, ראיתי ילדים שעושים חימום ורצים עם טלפון נייד ביד וזה הוציא אותי מדעתי".
אז איך צריך לגדל את דור עתיד כדי שיהיו עוד כמוך למשל?
"כשיש לך כישורים זה הרבה יותר קל ואתה מצליח. אם תשאל כל אדם מה הוא אוהב לעשות, תראה שהוא יודע לעשות דברים שבהם הוא טוב. הרעיון הוא לעסוק בספורט כחלק מהמטרה לשפר את איכות החיים שלנו ולא רק להסתמך על גנטיקה טובה. אני, לדוגמה, מתקרבת לגיל 70 ומתפקדת כמו אישה צעירה. אני משחקת בפארק עם הנכדים שלי, גרה בבניין עם קומות ומרימה אותם לפעמים על הידיים. אפילו כשפרשתי לא יצאתי מהמסגרת הספורטיבית אליה נכנסתי בגיל צעיר".
"אולימפיאדת מינכן שינתה אותי"
ההצלחות של רוט-שחמורוב בזירה הבינלאומית והעובדה שהיתה פורצת דרך עבור ספורטאים וספורטאיות, הקנו לה את המקום בהיכל התהילה של הספורט הישראלי של שוונג. והיום, עם הניסיון שצברה לאורך שנות פעילות רבות ועם צורת האימון שעברה, היא מסתכלת על הדור הצעיר של הספורטאים ומצרה על העובדה שרבים בוחרים במשחקי הכדור ולא מגיעים לאתלטיקה.
"בבתי הספר כמעט כל ילד שלישי בוחר בכדורגל או בכדורסל וזו בעיה", מודה רוט-שחמורוב, "אי אפשר להביא אותם לאתלטיקה. עברו אצלי המון כדורסלנים צעירים ומכולם לאורך השנים בודדים הגיעו לצמרת בישראל. יש המון קבוצות, ספורטאים הולכים לאיבוד וגם הזרים שמביאים דוחקים אותם הצידה. אני בטוחה שיש שם מהירים ומוכשרים שאפשר היה להביא לאתלטיקה. היו לי כמה כאלה אבל הם העדיפו את משחקי הכדור. נשארים באתלטיקה האנשים שבנויים להתאמן לבד ואלה עם הכישרון, מה שאי אפשר להחביא".
היית עושה משהו אחרת?
"ב-1980 היה ניסיון לייצר כיתות ספורט בתחום מסוים, ולא כדורגל או כדורסל. לקחו ילדים לאתלטיקה ולכדורעף וניסו לטפח אותם. זה מאוד חשוב, אבל באתלטיקה הכל אישי ואתה מתמודד עם דברים לבד. הניצחון שלך וגם ההפסד. לכן רק מעטים, ובעיקר הכישרוניים, נשארים שם".
ומה היה שונה אצלך שגרם לך לבלוט?
"בכיתה ח' ישבנו אני ואמא שלי אצל המחנך שלי ועלתה השאלה מה לעשות עם הילדה. אז הוא ענה שיש לי כישורים בולטים, שלף פתק מהמורה לספורט ושם היה כתוב 'עמיצור שפירא, הפועל תל אביב'. בחופש הגדול הלכנו לחפש את עמיצור, הייתי בת 14.5, מאוד ביישנית. התחלתי כמו מטאור, בכל תחרות שברתי שיאים. כל פעם נתנו לי להתנסות במקצועות השונים באתלטיקה והצטיינתי בהכל. כל דבר עניין אותי ולכל דבר היה את הכיף שבראשוניות שלו: שיא ראשון, ריגוש. כל דבר ריגש אותי בזמנו וזה היה כמו אוסף של רגעים גדולים".
"נולדתי לעבוד עם ילדים ואהבתי את זה מאוד" | צילום: באדיבות אסתר רוט-שחמורוב
ומה היתה ההשפעה של עמיצור עליך?
"אצלי הכל היה הרבה יותר אישי. כשהוא פגש אותי הוא עזב את כל הספורטאים האחרים והתרכז רק בי. בגלל זה היה לי כל כך קשה אחרי מינכן לעבור למאמן אחר ובחרתי בבעלי פטר להמשיך איתי כמאמן. הקשר האישי היה מאוד חשוב, הייתי מאוד רגישה ועדינה מבחינה נפשית".
באיזו עוד צורה השפיעה עליך הטראומה של מינכן?
"מינכן שינתה אותי. הרצח והיחס של העולם לטרגדיה שברו אותי. פתאום הבנתי שהכל מונע מאינטרסים ולא מצדק. היינו חפים מפשע ונענשנו. היה לי קשה לנסוע אחר כך לתחרויות למרות שאנחנו היינו הצד שנפגע. העולם לא התנהג כמו שהוא היה צריך להתנהג ולא עשו דבר נגד האלימות. חשבתי לפני כן שהעולם מתנהל בצדק והייתי תמימה. אחרי מינכן התחלתי לראות דברים אחרת".
