ד ע ו ת || מאמן או מדריך ריצה – זה באמת מה שחשוב?

אולי מאמנים למדו קצת יותר ממדריכים, אבל איך אפשר לקבוע על סמך זה שהם יכינו אתכם יותר טוב למרתון? בדקתם אם הם בכלל עשו מרתון? דני בורשבסקי עונה לטור הדעה של ניר אבישי כהן
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
מאמן ריצה עם מתאמנת
מאמן ריצה עם מתאמנת

טור הדעה שנותן תשובה ועונה לטור זה

השבוע פורסם כאן טור דעה של מאמן ריצה בשם ניר אבישי כהן, שמאוד מפריע לו שיש אנשים שמכנים את עצמם מאמני ריצה, על אף שהם למדו בקורס מדריכי ריצה. אני תוהה לעצמי אם הוא גם ייבחר באופן אוטומטי ללכת לפרופסור ולא לדוקטור או למוסך מורשה כי הוא בכל זאת מורשה. ולמה בעצם? כי הידע יותר חשוב מהניסיון? כי כרטיס הביקור יותר מרשים? אני האחרון שאזלזל בתכנית הלימודים העשירה של האקדמיה במכון וינגייט שללא ספק הייתי רוצה לרכוש כמה שיותר מהידע שהיא מציעה. מצד שני, אני ממש לא מרגיש שאני צריך לשחות בידע הזה, כדי לעשות את מה שאני עושה וזה לאמן אנשים לרוץ למרחקים ארוכים. אותי אגב אפשר לכנות כמדריך ריצה.

מאמן ריצה

עבור רוב האנשים זה ממש לא חשוב עם התואר הוא מדריך או מאמן, העיקר שהוא יהיה טוב | צילום: thinkstock

עוד טורי דעה בשוונג
דעות || מרתון טבריה במהדורתו ה-40 הוא ביזיון התנהלותי וארגוני
דעות || "הספורט שלנו חייב להיות גם ידידותי לסביבה"
דעות || ענף האולטרה בישראל: הרבה בדימיון מעט בחיים

מרתוניסטים מכל הסוגים

ההיצע האדיר של מדריכי הריצה היום הוא התוצאה של "בום הריצה" (RUNNING BOOM) שהגיע לישראל באיחור אפנתי רק בסוף העשור הקודם. אחד המאפיינים של "בום הריצה", פרט לכך שהפארקים בארץ מפוצצים ברצים, הוא שאתגר כמו מרתון הפך להיות נגיש ובר השגה לאנשים שמעולם לא העלו על דעתם שיעשו אפילו עשירית מזה. אם פעם מרתוניסטים היו ספורטאים רזים עם אחוזי שומן אפסיים שרצו עוד לפני שהתחילו ללכת, היום אנחנו רואים מרתוניסטים מכל הסוגים: עם עודף משקל, ללא שום רקע ספורטיבי, אחרי לידה, לקראת פנסיה, אנשים שהזניחו את הגוף במשך שנים ו"התעוררו" בעשור החמישי לחייהם, ועוד.

עבור כל אלה, שלושה גופים בארץ שמפעילים קורסים להכשרת מדריכי ומאמני ריצה, עבדו חזק בשנים האחרונות והצמיחו דור חדש של מאמנים, או מדריכים אם תתעקשו, שחלקם הגיעו בדיוק מאותו מקום ועברו שינוי גדול. אני אחד כזה, אמנם גדלתי באתלטיקה הקלה אבל רק עד גיל נוער, ופחות או יותר בין הגילאים 18-33 הזנחתי את הגוף כמו הרבה מאוד אנשים. גיליתי את הריצה למרחקים, וגם את המרתונים, ולצד ההנאה הגדולה הרגשתי תשוקה עזה להפיץ את הבשורה הלאה.

ככה הפכתי למאמן, ואני מתעקש – מאמן. אין לי בעיה שיגידו מדריך, יש כאלה שאפילו אומרים מנטור, אבל מבחינתי אני מאמן. כי אם יש קואצ'רים ומאמנים עסקיים שמפמפמים את עצמם בתקשורת עם המילה הזאת, "מאמן", אז אני בדיוק כמוהם. אני מאמן אנשים לעשות שינויים ומשתמש בידע שצברתי כשאני עשיתי אותם, ואתם יודעים מה? זה תחום שמאמני אתלטיקה מקצוענים לא קרובים אליו לדעתי.

מאמן ריצה

יש דור חדש של רצים, וגם של מדריכים/מאמנים שמבינים אותם אולי טוב יותר | צילום: thinkstock

דור חדש של רצים

בגלל שאני לא מאמן אתלטיקה מקצועי, אני לא אעבוד עם ילדים כי אני חושב שילדים צריכים לקבל את הסמכות (אוטוריטה) הטובה ביותר כדי ללמוד טכניקה. ברור שאני לא יכול לאמן מקצוענים ואני גם לא אאמן רצים שאפשר להגדיר את הרמה שלהם כחצי מקצוענית, והאימונים שלהם, בין אם זה למרתון או למרוץ 10 ק"מ שונים לגמרי מאלו של החובבים. רצים כאלה מתאמנים בדרך כלל אצל רצי עבר בעלי ניסיון רב כמקצוענים.

אבל אני יודע שיש לי את הידע לאמן את כל השאר, ולמען האמת מדובר ברוב האנשים. אני גם יודע איך האנשים האלה מרגישים, מה עובר עליהם, מתי הם צריכים להרגיע קצת ומתי הם יכולים יותר. מתי הם צריכים לאכול פחות ולנוח יותר. וכן, אני גם יודע מתי הם מוכנים לעבור מ-10 ק"מ לחצי מרתון ואחר כך למרתון מלא. אני יודע כי הייתי שם. וחוץ מזה הייתי גם בקורס מצוין שבו רכשתי הרבה ידע, כשסיימתי אותו אימנתי תחת פיקוח של מאמנים ותיקים כדי לצבור את הניסיון הכל כך חשוב בהדרכה, ובסופו של דבר גם פתחתי קבוצות משלי. בזכות הניסיון שצברתי כרץ, הידע שרכשתי שהייתי כל כך צמא אליו מהיום הראשון שחזרתי לרוץ, והעבודה שלי ככתב בשוונג – אני מרגיש שיש לי כלים מצוינים כדי לשרת את המתאמנים שלי, ואני ממש לא חושב שלמישהו שלמד קצת יותר יש יתרון על פני.

אני גם לא מסכים עם התאוריה הזאת שנרמזה באותו טור שאצל מדריכים נפצעים יותר. צריך לזכור שאצל המדריכים מתאמנים רק רצים חובבים שלחלק מהם יש עודף משקל, חלקם עובדים קשה ולא מתאוששים כראוי, יש כאלה יכולים להרשות לעצמם קבוצת ריצה אבל לא הוצאות כספיות נוספות כמו ויטמינים או עיסויים ששומרים על אותם ספורטאים מקצוענים או חצי מקצוענים שכביכול לא נפצעים כי ה"מאמנים" שלהם יודעים יותר. פציעות תמיד יש בריצה וכמובן שנעשה הכל כדי להימנע מהן. דווקא בזירת החובבים ובטח בזירה שלי אנחנו מחפשים להקל כמה שיותר, וזה אומר תכניות אימון הרבה יותר עדינות למרתון, אפילו ברמה כזאת שלא תמצאו בתורת האימון – אני באמת מאמין שה"אבולוציה" שלנו כסמכויות מקצועיות חדשות בתחום הריצה למרחקים ארוכים, תרמה גם היא לתכניות חדשות שמאפשרות להרבה יותר רצים לצלוח מרתונים או חצאי מרתונים.

אגב, אני גם שמעתי לא מעט דוגמאות על מאמני ריצה (כאלה שאף אחד לא יכול להתווכח שהם מאמנים) שהם מעולם לא רצו מרתון, אבל הם מאמנים אנשים למרתון. וזה נשמע לכם הגיוני? אולי ברמה המקצוענית. ברמה החובבנית שבה המאמן הוא גם פסיכולוג ומדריך, הוא אולי לא חייב להיות רץ מצטיין – אבל הוא בטח צריך להכיר על בשרו את התחרויות שהוא מאמן אליהן. זה מה שאני עושה, כי רק ככה אני יכול להדריך את המתאמנים שלי מה לעשות בכל שלב מהאימון הראשון בתכנית שכתבתי ועד לחציית קו הסיום של תחרות המטרה.

אז לפני שאתם מתעסקים בתוויות ובודקים תעודות, אני מציע שתעשו את הבדיקה הכי חשובה והיא פשוט לשאול. תתעניינו, תשאלו מתאמנים, תבדקו אם הם הגיעו ליעדים שלהם בזכות אותו מאמן או מדריך ותחליטו רק לפי זה.



 




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"המטרה הכי גדולה שלי הייתה להיכנס למרוץ הזה מוכן מנטלית, רגוע יותר. ניסיתי פשוט לקחת את זה כהזדמנות לזרוח, ולא ללחוץ על עצמי יותר מדי", פטריק לאנגה משתף בהכנות שלו לאליפות העולם באיש ברזל בה ניצח.




מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג