רובנו מנהלים חיים כפולים, אפילו משולשים. חיים האישיים ומשפחתיים, חיים מקצועיים בעבודה, וחיי העשייה הספורטיבית – גם האישית וגם הפומבית. בקבוצות האימון, בתחרויות ואירועי הספורט, ובתמונות. אנחנו משוכנעים בסתר לבנו, שאורח החיים שלנו שומר ומגן עלינו. אנו משוכנעים שהחוסן, הכושר והכח שאנחנו מפתחים ומגיעים איתם לכיבוש הפסגות, לתוצאות, ולמימוש אתגרים – "בולעים" בקלות את כל אתגר שיכולים להציב בפניהם חיי היום-יום.
שניים שונים, אבל גם קצת דומים, ובעיקר נוכחים מאד בעולם הריצה והספורט הישראלי. בקהילה שלנו . מאיר יפרח
נוכחים בעולם הריצה והספורט הישראלי
מה בחיי היום-יום יכול לפגוע באדם שכבר יש לו כבר כמה מרתונים חקוקים על החגורה? איזו שפעת תוכל למי שמטפס בקביעות את הרי ירושלים על אופניים? איזה מלאך חמדן נשמות ידביק ויתפוס את מי שכובש בשחייה את גלי הים? החיים הספורטיביים הפעילים שלנו, בכבישים, בשבילים ובמסלולי השטח, הפכו מזמן לחלק חיוני ואהוב במי שאנחנו. באישיות שלנו. הם מעטפת החסינות שלנו.
עוד כתבות בנושא
נפרדים מעומר מנוס "הרץ המחייך"
עומר מנוס ספורטאי השבוע של שוונג
רוצו לשלום מאיר יפרח ז"ל ועומר מנוס ז"ל
עומר מנוס ורצי רעננה בישראמן 2013
לא רק שהם חלק חיוני ואהוב, הם אפילו גורמים לנו להרגיש שאנחנו תורמים, וטובים יותר. תורמים לעצמנו, תורמים לבריאות, תורמים למשפחה, תורמים לסביבה, תורמים לקהילה, תורמים בדוגמה אישית לחינוך ולהטמעה של ערכים כמו: רק זיעה מביאה תוצאות. כמו: חלומות ניתן להגשים. כמו: הגינותו של המאמץ.
לפני שבוע נדרס ונהרג מאיר יפרח ז"ל. אתמול נפטר עומר מנוס ז"ל מדום לב. שניים שונים, אבל גם קצת דומים, ובעיקר נוכחים מאד בעולם הריצה והספורט הישראלי. בקהילה שלנו.
כשהולכים לעולמם, כמעט ביחד, אנשים מוכרים – קרובים/רחוקים – שהזיעו יחד איתנו, התאמצו יחד איתנו, חלקו איתנו חוויות, והיו שותפים לפרקים לדרכנו הספורטיבית, משהו בתוכנו נסדק. מאיר ועומר היו עם רובנו בהרבה מאותם מקומות, אותם זמנים, ואותם "רגעים" של התרוממות רוח, של ניצחון, של הגשמה, של הישג. כשהם הלכו לעולמם, גם הביטחון העצמי בחסינות שלנו, אותו נשאנו בגאון, התערער. היראה הקדומה שלנו מזמניותם של חיינו, התחדדה.
ההלם והאובדן משולש | צילום: מארק שרון
אחרי ההלם, הכאב והזעזוע, של נפילה כפולה וצפופה של שניים כל-כך מנוסים ובולטים בעולמות הספורט שלנו, השאלות הולמות בבת אחת בתודעה – למה? איך? איך מעטפת החסינות שכולנו בקהילת הספורט עטופים בה, לא שמרה על עומר מנוס ומאיר יפרח? למה ההשקעה לא החזירה פירות של אריכות ימים (עד גיל 90 לפחות)? מה זה אומר על ערכה של מעטפת החסינות הספורטיבית בה אנו מאמינים? האם צריך להפסיק לרוץ/לרכוב/לשחות? האם – כמו שאמר חבר – צריך לעבור לשחק ב"דוקים"?
מהו אותו גורל חמקמק ובמקרה זה אכזר, שבחר את מי לקחת בטרם עת? ולמה הוא בחר באנשים מתוכנו? האם הגורל קבע שמאיר יפרח ז"ל, שרץ ורכב כל-כך הרבה קילומטרים כל-כך הרבה שנים, "מיצה" את מכסת הקילומטראז' שלו עלי אדמות? האם חרץ הגורל שעומר מנוס ז"ל, רץ, צילם וחלק כל כך הרבה חוויות ורגעים עם אחרים ועבור אחרים, עד שנמלאה ומוצתה מכסת התמונות והחוויות שלו?
מה זה אומר לגבינו?
ההלם והאובדן משולש. למי שהכיר אישית – האובדן האישי. למי שהכיר מרחוק – הזעזוע של קטיפתו של אדם שהיה חלק מוכר וקבוע בחיינו ובקהילתנו. לכולנו – הזעזוע האישי ואובדן הביטחון שלנו במעטפת החסינות שהפעילות שלנו פורשת מעלינו.
במקרי מוות חסרי הסבר סיבה וטעם, יש מי שמתנחמים בדרכיו הנסתרות של האל. יש מי שעושים את ההיפך. אבל בסופו של דבר, גם עם וגם בלי האמונות, כולנו בני אנוש. הדבר שמובטח לנו ביום היוולדנו, הוא שיום אחד ניאלץ גם להיפרד. אין מידה של כושר או חוסן שתוכל להתגבר על הוודאות קמאית הזו. כוחה של מעטפת החסינות שלנו לעולם יישאר מוגבל. כולנו יכולים לעשות לכל היותר את המיטב.
במישור הזה, גם ללא היכרות קרובה, נראה לפחות לי, שבמישור הספורטיבי אותו חלקנו, גם מאיר יפרח וגם עומר מנוס, עשו את המיטב. הם התאמנו, הם רצו, הם חוו, הם חייכו, הם שמחו, הם היו מלאי חיים, התלהבות, אופטימיות ונתינה. אלו היו עומר ומאיר שהכרנו בקהילת הספורט. החסינות המיוחלת לא עמדה להם השבוע. היא הגנה עליהם רק עד השבוע האחרון. אבל אצל שניהם, המיטב שלהם עד אותו שבוע אחרון, בהחלט נראה מיטבי למדי. אין נחמה על אדם שנקטף בטרם עת, אך בעת הזאת אפשר וכדאי גם לזכור, שלפחות במישור ובזמן בו אנחנו הכרנו אותם, עומר ומאיר עשו, בדרכם, את המיטב.
צילום עמוד הבית: מארק שרון
זיס, כתבת יפה , מרגש ובעיקר סוג של הספד מיוחד לשני הרצים היקרים שלרובנו הייתה אף הכרות אישית איתם.