חג חירות תשע"ו שמח לך ידיד יקר שלי,
וואוו אני לא מאמינה שעברו כבר מעל ל20 שנה שאנחנו מכירים זה את זה. נפגשנו לראשונה כאשר היית בן 17 או 18. אבל לא באמת הסתכלתי עליך. ממש לא רציתי להכיר אותך. אמרו עליך דברים טובים, אמרו עליך דברים רעים. אמרו עליך שאתה קשוח אבל שיש בך גם חסד. יפה אבל לפעמים אכזרי. נלחצתי. ידעתי שזה לא בשבילי. הייתי צעירה.
אמרו לי שכדאי לי להכיר אותך שהחיים שלי ישתנו אם רק אעז לעשות את הצעד לקראתך. צחקתי אמרתי להם שהם לא מבינים כלום שזה גדול עליי. שזה לא מתאים לי עכשיו אולי כאשר אני אגדל עוד קצת…
יוטיוב | מרתון טבריה
הפגישה הראשונה שלנו
נכון הייתי מבוגרת ממך. כבר בת 25 אבל די פחדנית. ואז ממש לפני גיל 26 פתאום החלטתי להפסיק לפחד. להיות אמיצה. לנסות. לפחות פעם אחת. הסכמתי להיפגש. נפגשנו ביום ההולדת שלי. אתה היית בן 19 ואני בת 26. שני צעירים. לא ממש מבינים. ממש ילדים.
עוד כתבות בנושא
מדוע המרתונים בישראל מכעיסים את נילי אברמסקי?
חצי מרתון ברלין: רומן אסור, השואה ומחול שדים אורבני
אברום בורג רץ את מרתון וינה והתאהב
וואוו איזו פגישה ראשונה זו היתה… כמעט ולא סיימנו את הפגישה הזו. היית צעיר ואכזרי. אבל אני החלטתי כבר בסוף הפגישה הראשונה שלנו שזו לא תהיה הפגישה האחרונה שלנו. החלטתי לא לוותר עליך. ידעתי שיהיה שווה לי לנסות ולהכיר אותך באמת.
גם הפגישה השנייה לא היתה פשוטה… איזה דרמה… עוגמת נפש. לא ויתרתי. וגם אתה החלטת לא לוותר. היה שווה להתעקש. צדקנו. סוף סוף בלי דרמות ובאמת הפגישה השלישית היתה מוצלחת. הרביעית קצת פחות, אבל דווקא בפגישה הזו משהו בך קצת השתנה. התחלת קצת להתבגר. להאמין בשוויון זכויות. ואני סוף סוף חייכתי. ידעתי שהיה שווה לי להילחם עליך. ידיד יקר שלי.
שני צעירים שמנסים להבין את העולם שמסביבם. האמנת בי גם כאשר אחרים לא נתנו לי שום סיכוי. אתה היית כמו חוף מבטחים. זה שתמיד יהיה שם בשבילי. היו בינינו עליות ומורדות. ניצחונות זוהרים וכאלו שפחות. אבל כמו סלע איתן תמיד היית שם. לא ממש חשבתי שיצא ממך משהו ענק. הרקע שלך לא נתן לך ממש סיכוי לגדול באמת. החיים שלך היו קשים. ההורים שלך היו מתוסבכים נורא. אהבו אותך אבל לא ממש טיפחו אותך. רצו שתגדל אבל לא באמת ניסו לעזור לך בחיים.
"בשנה הבאה אני אחגוג 47 ואתה ילד גדול תהיה כבר בן 40". נילי אברמסקי | צילום: אלבום פרטי
"ההורים" שלך הורסים לך את החיים
אבל אתה התעקשת. אמרת לי שכמו שאני הצלחתי כנגד כל הסיכויים גם אתה תצליח. מתביישת להודות שלא ממש האמנתי בך. חשבתי שאתה חולם. אבל אתה היית עקשן וכאשר היתה לך הזדמנות לגדול פתאום בבת אחת התחלת לגדול ולצמוח. וכול שנה בעקשנות רבה ובאמונה גדלת וגדלת. אבל בבית המריבות הלכו וגדלו. ההורים שלך אימללו אותך. אמרו לך שהם אוהבים אותך אבל עשו הכול כדי לחבל בחלומות שלך. אמרו שיעזרו לך לגדול, אבל לא ממש התכוונו להתאמץ כמו שהורים יכולים וצריכים. אוף ההורים שלך… איזה בלגן. אני מסתובבת עם תחושת מועקה כבר הרבה זמן. איך הדברים התדרדרו ככה. למה? זה לא מגיע לך. כל כך התאמצת. כל כך רצית… אוף.
והנה מגיע לו חג החירות. בשנה הבאה אני אחגוג 47 ואתה ילד גדול תהיה כבר בן 40. אתה תהיה שם? נכון?! חשבתי וחשבתי מה לאחל לך ידיד יקר שלי? חשבתי להושיב אותך עם ההורים שלך בשולחן אחד ולצעוק עליהם שככה לא מתנהגים. שהם הורסים לך את החיים. שאף אחד לא יאמין לך יותר. שאולי חלילה זה יביא עליך את הקץ. למרות שאני יודעת שאתה חזק ולא תיתן לזה לקרות. פגישת גישור שכזו. אבל אולי זה לא הפתרון שבאמת טוב לך! חשבתי וחשבתי מה לאחל לך ידיד יקר שלי והחלטתי שאני רוצה לאחל לך חג חירות אמתי.
לפעמים אין ברירה וילד צריך להתגרש מההורים שלו. כן אל תיבהל כל כך אתה מסוגל אתה חזק. אתה חייב את זה לעצמך. תתגרש מאבא ואמא שלך. לא חייבים במלחמת עולם. פשוט להגיד להם תודה רבה ושלום. תודה רבה על שנים יפות יותר ושנים יפות פחות. אבל זהו זה חייבים להיפרד. אתה רוצה לגדול באמת לפרוש כנפיים. אתה רוצה להמריא למעלה למעלה כמו שאני עכשיו סוף כל סוף באמת מאמינה שאתה יכול לעשות. אבל כמו כדור פורח אתה חייב לשחרר את שקי החול שלוחצים על הצוואר שלך וחונקים אותך. שחרר אותם ופרוש כנפיים.
עוף למעלה למעלה. לא רק אני מאמינה בך אלא המון המון רצי מרתון אוהבים אותך ומוקירים אותך. אתה בשבילינו המרתון הכי ישראלי שיש. בלעדיך אין זכות קיום לאף מרתון אחר בישראל. אתה כבר כאן כמעט 40 שנה. אתה הזהות שלנו.
אתה לא צריך אמא ואבא מסוכסכים
תתגרש משני ההורים שלך. אבא שלך –איגוד האתלטיקה. ואמא שלך עיריית טבריה. מגיע לך שמישהו שמבין איך מארגנים מרתון בינלאומי במאה ה-21 יארגן אותך. מישהו שייקח אותך לגבהים שאתה יכול להגיע אליהם. אבא ואמא שלך לעולם יישארו אבא ואמא שלך, אבל הם חייבים להרפות ממך. אתה צריך להמשיך ולהוות אליפות ישראל (כי בינינו כל מרתון אלטרנטיבי אחר יהיה פשוט בדיחה). אתה צריך להמשיך ולגדול ולמשוך אליך אלפי תיירים מחו"ל.
אתה צריך להתנהל כמו שאר המרתונים הבינלאומיים האחרים בעולם. אתה צריך חברת הפקה שתתאמץ עליך 365 יום בשנה (טוב נו 364 שינוחו ביום כיפור). אתה צריך פרסום ומיתוג וצוות מקצועי אמתי שיודע לארגן מירוצים בסדר גודל של עשרות אלפי רצים. אתה צריך שיווק אתה צריך למשוך אלפי נוצרים מכל העולם. אתה צריך למשוך אלפי ישראלים מכל המדינה. אתה צריך מנהל מקצועי שידע לבנות סביבו צוות מקצועי. צוות שיזניק אותך למאה ה-21 . ואתה לא צריך אמא ואבא מסוכסכים.
אולי אם הם יתנו לצוות הפקה לארגן אותך כמו בתל אביב ובירושלים ובכל מרתון בינלאומי אחר בעולם, אולי סוף כל סוף באמת תפרוש כנפיים ותמריא אל השמים כמו שאתה יכול וכמו שמגיע לך.
ברור שלאמא ולאבא יהיה תפקיד חשוב. כמו שעיריית ירושלים ותל אביב מעניקות למרתון שלהם. אבל לא הן המארגן הראשי. הם הבינו שבשביל לצמוח במאה ה21 צריך לדעת לשחרר את הילדים לעצמאות.
אמן שיהיה זה חג חירות שמח ידיד יקר שלי – מרתון טבריה ה-40.
כל הכבוד על האומץ!!
רעיון נכון לטעמי.
איגוד האתלטיקה שהיה מיוזמי הפעילות בהחלט היה הורה טוב כשלא היו בארץ תחרויות מסוג זה ועיריית טבריה הוותה אכסניה מכובדת וטובה לאירוע מסוג זה.
אבל, כשהעולם משתנה והאירוע גדל ומתרחב ונהיה מורכב צריך לאפשר לאירוע לפרוץ ולהתמקצע.
אירוע מסוג זה יכול למשוך תיירות ריצה ברמות גדולות מאוד (גם בגלל סמני הנצרות של האיזור וארץ ישראל).
פוסט ארוך ומייגע.
את לא חייבת למלא מיכסת מילים לכתבה שאת חייבת \ ביקשו שתכתבי לשוונג.