הכותבת היא עדי ויינשטיין, אלמנתו של תומר ויינשטיין רוכב האופניים שנהרג בתאונה קטלנית בשרון ביחד עם חברו יניב לוגסי 

"תארו לכם סיטואציה שבה קיים מידע על מחבל מתאבד שנמצא בדרכו לאחת הערים הגדולות. פצצה מתקתקת קוראים לזה. סביר להניח שכל מדינת ישראל היתה על הרגליים. כבישים היו נחסמים, יחידות מיוחדות היו מוזנקות והכול בכדי לעצור את המחבל.

"אך שהעניין מגיע לכביש ולבטיחות בדרכים של כולנו, הסיפור הוא שונה. יונתן פדידה הנהג שדרס למוות את בעלי, תומר ויינשטיין ואת חברו הטוב יניב לוגסי ז"ל היה פצצה מתקתקת.

"הרכב שבו נהג פדידה היה רכב משופר באופן לא חוקי שהוגדר ע"י המשטרה בבית המשפט ככלי ירייה.
הוא נהג בכביש גישה קטן במהירות מטורפת של 160 קמ"ש ואם זה לא הספיק הוא עשה את כל זה תחת השפעת סמים.

"גם לאחר שפגע בתומר ויניב במקום להגיש להם עזרה הוא היה עסוק בלהחביא את שקית הסמים שהייתה ברכבו.
הרבה דברים לימדה אותי מדינת ישראל. לשיר את ההמנון, לשרת בצבא, לשלם מיסים, אבל מדינת ישראל לא לימדה אותי להיות אלמנה בגיל 42. מדינת ישראל לא לימדה אותי להסביר לילד בן 8 למה אבא שלו לא יבוא להרדים אותו בלילה או איך חוגגים מעכשיו את יום המשפחה. ולא דיברנו על לגדל 3 ילדים לבד.

"אבל מדינת ישראל לימדה אותי שמול טרור לא נכנעים ומול טרור יש להילחם. מדינת ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש.

"מדינת ישראל חייבת להתייחס לנהגים כמו יונתן פדידה כמו אל מחבלים מתאבדים. משטרת ישראל חייבת לפעול על מנת לסכל את הפצצות המתקתקות בכבישים ולתפוס את אותם נהגים. בתי המשפט חייבים להחמיר את הענישה כלפי אותן פצצות מתקתקות כי כשאלה מתפוצצים משפחות שלמות נהרסות, משפחות שחייהם לא יחזרו למסלול נורמלי לעולם.

ואם המדינה תעשה את מלאכתה אולי לא יהיו יותר משפחות שכולות או אלמנות בנות 42 כמוני".