מאת: דניאל מורגנשטרן
לאחרונה השתתפתי במרוץ הלילה ההמוני של תל אביב יחד עם עוד 17,106 משתתפים שסיימו ובמרוץ אייל לזכרו של אייל שמואלי ז"ל במקצה 15 ק"מ והזדעזעתי מהשלכותיהם הסביבתיות, תרתי משמע! אני חוזר ופונה, באופן נרגש, בפעם המי יודע כמה למארגני מרוצים, טריאתלונים ושאר אירועי ספורט: אנא מכם, ספקו לנו מי ברז (במידת האפשר מקוררים) בכוסות נייר. מלאו מכלי מים שחורים במי ברז מהמערכת העירונית. אם מארגני מרתון פאריס יכולים לעשות זאת עבור 40,000 משתתפים ומארגני מרתון ניו יורק עבור 50,000, אין ספק שניתן לעשות זאת על נקלה באירועי ספורט קטנים בהרבה בארצנו.
למה לא בכוסות? | צילום: Nelson Minar
כיום משמשים כולם כסות לערוות המפרסמים ומשווקי מים מבוקבקים שספק רב אם הם בכלל מים מינרליים, למעט אולי הפשע הסביבתי הגדול מכולם: ייבוא מימי בנדיקטוס הקדוש מהרי הדולומיטים לארץ הקודש במכלים סגולים. חברות המים המינרלים מדללות את מעין הזהב של קריית שמונה ועינות קצרין וחוטאות שבעתיים למעין עין גדי במדבר יהודה, וכולם מובלים ממרחק של 150 עד 200 ק"מ בממוצע. מרביתם נשפכים לכביש, יוצרים שלוליות המסכנות בהחלקה את הרצים וחמור מכל – יוצרים זילות בערך המים בארץ סמי-מדברית יבשה.
לאחרונה החלו לחלק בקבוקוני ילדים המכילים רק 250 סמ"ק, באופן שפחות מים נשפכים לריק. אלא בשל מבנה הפייה בבקבוקונים אלה קשה לרצים ללגום את המים וגם כך נשפך חלקם לכביש או לשוליו. לא פחות מדכא מראה האריזות: בין אם מדובר במגשי הקרטון או עטיפות "שרינק" המאגדות את הבקבוקונים, החטיפים ושאר התשורות למשתתפים. כל אלה מושלכים אחר כבוד לכביש, במקרה הטוב, נאספים בשקיות אשפה שחורות ומופנים למכלי האשפה ללא מיון או ניסיון כלשהו למחזור. כאילו היינו במרחק דורות מעידן הטיפול הנבון בפסולת.
גם ככה הרוב נשפך | צילום: wikimedia commons
אחרונים חביבים עמיתיי הטריאתלטים המשליכים לכביש את אריזות הג'ל הבלתי מתכלות שהופכות "סימני דרך" שליליים לספורט נעלה, במקום לאצור אותן על האופניים או בעת הרימה: רק לא לכביש!
טור דעה זה נכתב על דעתו ועל אחריותו הבלעדית של כותבו
דניאל מורגנשטרן | יועץ סביבתי, טריאתלט ואיש ברזל
פעם באחד הישראמן שהשתתפתי בו חלקו מים בשקיות לבנות כמו שוקו בשקית.
היה ממש מעולה. הרבה פחות זבל מבקבוקים. הרבה יותר נוח לשתות.
ואם צריך אפשר לדחוף אחד לחולצה להמשך הריצה.
ומירוצי השטח גרועים מריצות הכביש.
בריצות כביש עירוניות יש לפחות עיריה שמנקה את הלכלוך.
הייתי בהרבה יותר מריצת שטח אחת, שבה הרצים זורקים את כוסות הפלסטיק בשטח, והרוח מעיפה את הכוסות לשדות.
צודק ומחזק. יצא לי לרוץ במרוץ העגור, ובשבוע שלאחר מכן לבקר באגמון החולה עם המשפחה.
כואב הלב לראות אריזות של ג'לים ובקבוקי מים זרוקים באחד המקומות היפים בארץ.
אני רוצה להציע רעיון נוסף – למה לא להשאיר פחי אשפה כמאה מטר לאחר נקודות השתייה.
רבים מהרצים הם אנשים אוהבי טבע שישמחו לשמור על הסביבה אם המארגנים יאפשרו להם.