מה שמרסק את השיאים אחד אחרי השני בריצות ארוכות הוא ההכרח של פדרציית האתלטיקה העולמית (שאפילו את שמה שינתה מ-IAAF ל-FA) לרוץ בעקבים גמישים בגובה 2.5 ס"מ או 4 ס"מ (תלוי במרחק, במסלול) בתוספת תאורת נצנצים של הכתבת קצב. זה מבזה את ההיסטוריה המפוארת של רצים כמו פאבו נורמי, אמיל זטופק, גונדר הייג, רון קלארק והיילה גבריסלאסי ורצות כמו גרטה וייץ, אינגריד כריסטיאנסן והרצות האתיופיות "המוקדמות".

עוד ניתן להבחין מתחת לעננים בהדים האחרונים של ניסיונות דחוקים לטעון, ש"זה בכלל לא הנעליים". ולאחר מכן, "אם כן נעליים, זה משפיע רק קצת" אבל שיא אחר שיא בריצת מרתון והשיאים של נשים ב-5,000 מ', ב-10,000 מ' ומרתון, כבר לא יכלים להסתיר את מה שמתרחש כאן. הכל כמובן חל – בהבדל סדר גודל ובהחלט בהשקעה בפרמטרים אחרים – על שרשרת השיאים הישראליים.

הריצות הארוכות היו חלק מספורט נהדר, שעכשיו הולך וממאיס את עצמו על אוהבים אמיתיים של אתלטיקה תחרותית. נו טוב, זה מצטרף להישגי הספרינט של נשים, מלפני 30 שנה ומעלה, בין אם "פלאט" ללא משוכות כמו פלורנס גריפית ג'וינר ששילמה על כך אולי בחייה, ושתי הבולגריות דונקובה וזגורצ'בה במשוכות ובנוסף שלושה שיאים בקפיצה לגובה ולרוחק ומשולשת וגמוסן ענפי הזריקה "הישנים" לנשים, הדיפה ודיסקוס שעדיין שורדים.

אני לא טוען שכל השאר נפלא, אבל אולי ימי גרמניה המזרחית-בולגריה-רומניה-יוון (מטילות הכידון ה"מופלאות", זוכרים?) ופלו ג'ו (פלורנס גריפית' ג'וינר), הלא עליזים, וכמעט שכחתי ספרינטר קנדי אחד שהוכתר ליום אחד כגדול האצנים בהיסטוריה – אולי אלו חוזרים עכשיו אבל לא מדושני סטרואידים, אלא על גבי אוטומטיזציה אורתופדית ויזואלית והעיקר "חוקית" של הריצות.