הכותבת רויטל אדמוני היא מחברת תכנית הלימודים לחינוך תזונתי "אוכלים בריא -דרך החושים" בעבור משרד החינוך
מעבר להיותו יריית הפתיחה לעשור החדש, ינואר 2020 מסמן גם את סופה של שורת מאבקים ותהפוכות בת שנתיים בעניין הסימון התזונתי. מדבקות אדומות, מדבקות ירוקות, נתרן בכמות גבוהה, סוכר ושומן רווי- החל מיומה הראשון של השנה האזרחית החדשה נכנסו לתוקף אותן התקנות המחייבות את הדבקת המדבקות האדומות על מוצרים עתירים ברכיבי מזון לא בריאים, בהתאם לקריטריונים מוגדרים שנקבעו מראש בחוק.
בעוד שרובנו מהללים את היזמה החדשה וחולקים לה שבחים, אני דווקא רואה את העניין באור אחר לגמרי. אדייק, היזמה כשלעצמה, כמו כל יוזמה, מבורכת, אך התפיסה הרווחת שהיא תציל אותנו מהנזקים המחפירים של מגפת ההשמנה אינה הולמת את המציאות בשטח כלל וכלל- זהו רק עניין של זמן עד שנבין שהתבדינו ועבדנו על עצמנו בלבד.
אז מדוע אני, שרואה את עבודת החינוך התזונתי כשליחות וכמהות מטילה ספק כה גדול באימפקט הצפוי למהלך המדובר? מדוע אני ושורה ארוכה של פרופסורים לתחומי התזונה השונים עדיין לא מסופקים מהאופן בו ממותגים הנהלים החדשים?
קודם כל, ההגדרה. בעוד רובנו ממהרים לראות את החוק החדש כפתרון, אני מתעקשת ואומרת שבתזונה אין פתרון קסם. כדי להגיע ליעדים המבוקשים ולתמרן בהם בהצלחה לאורך זמן, יש צורך בתהליך לא קצר של חינוך, התוודעות ולמידה עצמית. צעד אחד לא נקרא תהליך. ולמרות השאיפה שבצעד השני ובשלישי התואר כבר יהיה לגמרי מוצדק, לא, גם אז אין מדובר בתהליך שלם ומושלם.
נכון, המדבקות החדשות אמנם מציגות בפנינו אזהרות ברורות התופסות את המוקד בעת בחינת עטיפת המוצר, אך האם די בכך כדי לחולל שינוי?
ובכן, לא.
רובנו ככולנו לא המומים מהימצאות רכיבים לא מזינים במינונים די גבוהים במוצרים המוכרים, ובכל זאת עדיין לא חדלנו ולא נחדל מלקנות אותם. השינוי חייב אם כן, להיות בראש ובראשונה תפיסתי. מבלי להעמיק ולהבין את ההשלכות ההרסניות והמסוכנות של צריכת המוצרים הללו ובניית יסודות מוטיבציה ורצון איתנים, אין החשיפה לנתונים העגומים שווה דבר.
כפי שפרסם פרופסור קלאוס ג. 'גרונרט בדוח היועץ המדעי של FLABEL (הפרויקט המתמחה בסימון תזונתי של EFUIC – המועצה האירופאית למידע על מזון) , המוטיבציה והידע המעמיק הם המפתח האמיתי לשינוי. הנתונים אומנם מספקים שקיפות, אך אינם מספקים אלטרנטיבה. כאשר הצרכן הולך לקניות (בייחוד אם הוא צעיר), בנוסף לכך שלא תמיד דוגל ביצירתיות ובפתיחות לשינויים, הוא אינו מודע למשמעויות של הנתונים עמם מתעמת. כאשר ההבנה לא גדולה דיו, שיקולים כמו מחיר, מיתוג ובעיקר הרגליו יכריעו בבחירת המוצרים הנרכשים והוא ימצא עצמו חוזר שוב ושוב על אותה הפעולה למרות הידיעה שאין המוצר בריא לו.
יתרה מזאת, צרכן עם רצון עז אך ללא הבנה מספקת ינסה לחפש אלטרנטיבות לאותם המוצרים שנהג לרכוש, אך כנראה ללא הצלחה. כשיתייאש, במוקדם או במאוחר, ממש לא יעניינו אותו הסימונים .
בעיה נוספת, טמונה בסימונים כשלעצמם. מגוון אדיר של מוצרים קוטלגו כמסוכנים באמצעות המדבקות האדומות. כאשר הצרכן רואה מדבקה על כל מוצר שני, הוא נעשה אדיש אליהן יותר, די מובנת מאליה הפסיכולוגיה שמאחורי זה.
הסימונים אינם מדורגים, עבור כל ערך שחורג מהרף שנקבע בחוק הסימון זהה לחלוטין- 500 מ"ג נתרן ב-100 גרם מזון מוצק או 3,000 מ"ג יזכו לאותו הסימון בדיוק. כפי שכבר נצפה, הצרכן מודע לכך שההבחנה נשגבת מבינתו, או לפחות מהידע העומד לרשותו, ומקווה בעת הצריכה שמדובר ב-500 מ"ג בלבד, מינון שנשמע לו סביר ביותר לעומת כמות עצומה של 3000 מ"ג נתרן.
פרופ' אמנדה דלי לתזונה וחברת צוותי מחקר מובילים, מפרסמת גם היא באופן נשנה את טענותיה בעניין בעייתיות הסימון. לדבריה, חשוב לטפל בסימון עצמו גם כן על מנת למקסם את הצלחותיו. על ידי הפיכתו לדומיננטי יותר, מדורג וכן להוסיף לצידו הקבלה של משך הזמן הדרוש לשריפת הקלוריות שמכיל המוצר, בריצה או הליכה, ניתן להתקדם צעד נוסף בהליך הייעול שלו. תוספת אינפורמציה כמו, "שריפה של 138 קלוריות שבמשקה התוסס הזה דורשות 13 דקות ריצה", מסברת קצת את האוזן, לא?
כמו כן, חשוב לקחת בחשבון שמדובר באקט בעל השלכות רבות משקל והיצרנים הגדולים בשוק יעשו הכל כדי לזכות במדבקות הירוקות הנחשקות (או לפחות כדי לא לקבל סימון אדום זועק). מי מבטיח לנו שכדי להשיג את המטרה הם לא יחליפו את הסוכר הלבן בסכרין או סוכרזית כך ש"יעמדו בתקן"? או את השומן הרווי בשמנים צמחיים כמו שמן דקל, שמן סויה ושמן חמניות אשר מזיקים הרבה יותר?
עם אפשרות בחוק להוסיף מלים מבלבלות בעלות הגדרות מסועפות כמו "נטול" ו"דל", פריבילגיה לא לסמן מוצרים בעלי שטח פנים קטן מ-25 סמ"ר לעטיפה או מארזים גדולים וחוסר אזכור לפקטורים בריאותיים לא פחות רלוונטיים כמו חומרים משמרים, צבעי מאכל, חומרים סינתטיים ומספרי ה-E למיניהם – הסימון התזונתי הוא רק חלק מזערי מפתרון הבעיה הגדולה הניצבת בפנינו.
אז זהו, אין מוצא? ובכן, לא.
הבעיה והפתרון טמונים שניהם במילה אחת (לא, לא סימון ולא מדבקות) חינוך! הדור הצעיר במיוחד, לוקה בחוסר מודעות תזונתית הגורמת לנו להתברג במקום השני בעולם בקטגוריית השמנת יתר. חינוך מקיף ויסודי, אפילו עוד מגיל הינקות, הוא הבסיס למהלך הרחב בו נוכל לפתור את הבעיה הניצבת בפנינו. חשפו את הילדים לערכים התזונתיים השונים והמשמעויות שלהם, בשלו איתם מזון בריא, טעמו אותו יחדיו וערכו שיח משפחתי מלווה, נסו בכל יום מוצר בריא אחר והיו אתם, ההורים, חלוצים בעיני ילדיכם. אז נכון, תזונה בריאה היא אינה תהליך פשוט, אך כמו כל תהליך, עם ידע וניסיון, ההתקדמות וההצלחות תהיינה בלתי נמנעות.
רויטל אדמוני | מחברת תכנית הלימודים לחינוך תזונתי "אוכלים בריא -דרך החושים" בעבור משרד החינוך
