לפני שבועיים שברו שני רצים מקניה את שיא העולם בריצת מרתון בברלין. דניס קימטו רץ 2:02:57 שעות ועמנואל מוטאי כיסה את המרתון ב-2:03:13 שעות. ההילולה ותיאורי הגדולה בעבעו כמו שמפניה. שאלות על גבולות היכולת האנושית ועל העיתוי לניפוץ גבול השעתיים במרתון החלו להתעופף באוויר, כולל אזכורים למחסומי זמן אחרים שבעבר נחשבו לבלתי עבירים.
שאלות על ניפוץ גבול השעתיים במרתון החלו להתעופף באוויר. דניס קימטו מרתון ברלין 2014 | צילום: getty images
צר לי לומר את זה: לא קונה. קשה לי להאמין לספורטאים שבמשך שנה שלמה לא מנפקים תוצאה מרשימה, ופתאום פעם בשנה מצליחים להתעלות לרמה של שיא עולם. למרות שריצת מרתון מזמינה זינוק רק פעמיים בשנה, זה עדיין חשוד לי.
עוד דעות של קוונטון קאסידי
קוונטון קאסידי ~ אדוני השופט, צא מהספורט שלי!
קוונטון קאסידי: תפסיקו "לאכול" את עצמכם
קוונטון קאסידי: סמים את הריצה במרכז
קוונטון קאסידי: "טהרנים" נמאסתם!
קוונטון קאסידי: "אני לא קונה את שיא העולם של דניס קימטו במרתון ברלין "
למה? כי הפער בין ריצה בקצב 3 דקות לק"מ ותוצאה של 2:06:34 שעות לבין 2:02:57 הוא פער של יותר מ-6 שניות לקילומטר – הבדל של מעל 3%. לא קונה את זה, כי אני לא קונה ריצה בקצב שיא עולם במשך 30 ק"מ ואז כניסה לטיסה של 5 ק"מ נוספים מ-30 עד 35 ק"מ ב-14:09 דקות.
זה כמו שאני לא קונה את תוצאות השיא של יוסיין בולט, שמצליח כל פעם לרדת מהסביבה של 9.9 שניות לסביבה של 9.6 שניות ב-100 מ' בדיוק בזמן לאולימפיאדה או לאליפות עולם.
חומרים אסורים מסתובבים בקניה ובאתיופיה
יש כאלו שהפערים האלו נראים להם זניחים, לא לי. דניס קימטו ועמנואל מוטאי הם רצים מצוינים, הבעיה היא שחוץ מריצה מטורפת אחת פעם או פעמיים בשנה, לא ראינו מהם הרבה.
חומרים אסורים כבר מסתובבים בקניה ובאתיופיה. רצים בכירים נפסלו, ושמועות מרחפות סביב כמה מהשמות הגדולים. גם בפרויקט של סלזאר באורגון נשאלות שאלות סביב מו פארה וגיילן ראפ, לאו דווקא סביב חומרים אסורים, אלא סביב חומרים מותרים שנצרכים במינונים מעוררי תמיהה ובאישורי רופא שנוי במחלוקת.
מה עוד אני לא קונה? לא קונה שקצב השיפור בריצות הנשים דורך במקום בזמן שאצל הגברים הוא טס קדימה. לא קונה שמרבית האתיופים כבר בקושי מסוגלים לראות לקנייתים את הגב בחלוף 35 ק"מ. כששיפורים רבים מדי יוצאים מאזור גיאוגרפי קטן אחד, במקצוע ספורטיבי ספציפי, ורק אצל הגברים, האנטנות צריכות להזדקר. בדיוק כמו שהן צריכות להזדקר כשרואים שיוסיין בולט ויוהאן בלייק, שניהם אצל אותו מאמן על אותו מסלול בג'מייקה, הפכו את שאר העולם לאבק לרגליהם.
ברור שאין הוכחות. אם היו, דעה זו היתה מיותרת. אבל לאורך שנים היו כאלו שהאמינו בדבקות ללאנס ארמסטרונג בזמן שיודעי הדבר בעולם האופניים לא היו זקוקים להוכחה כדי לזהות את המציאות המסוממת.
צר לי לנפץ את הבועה
אז לא, אני לא קונה את שיא העולם של דניס קימטו. אני כן קונה שכספים במספרים שמסתובבים היום בריצות המרתון יכולים לעקם כל צעיר מהגבעות סביב השבר הסורי אפריקאי. תמיד היו כאלו שכדי לצאת מאשפתות, היו מוכנים לעקם את הכללים, גם בעולמות הסחר והכלכלה, וגם בעולמות הספורט. לפעמים נדמה לי, כשאפריקאים נשלחים כגלדיאטורים לזירה בבירות הכלכלה ומרוצי הכביש של אירופה, ארה"ב וביפן, שזה אולי אפילו הדבר המוסרי לעשות – לעקם טיפה, כדי שגם לוחמי הכביש שקורעים את גופם לתשואות הקהל, יזכו בחלקיק מהסכומים שנשפכים על האספלט. קשה להאשים אותם. אבל זה עדיין לא אומר שאני צריך לקנות את זה.
בדיקות הסמים בקניה, באתיופיה ובג'מייקה עדיין טעונות שיפור. לרצים עדיין אין בעיה לצאת למחנות אימון במקומות נידחים בלי להיפגש עם בודק סמים במשך שבועות. כשרצים כמו קימטו ומוטאי משפילים עד עפר תוצאות של רצים כמו פול טרגאט והיילה גברסילאסי, השאלות חייבות להישאל.
אז צר לי לנפץ את הבועה, אבל אני לא קונה. לפעמים, כשמשהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי, הוא באמת כזה. אז מה? זה לרגע לא הופך את העסק למרתק פחות.
