דניאל וולפסון כבר הפכה לשם דבר מאז שהפכה לאישה הישראלית הראשונה שטיפסה על האוורסט בשנה שעברה. היו כאלו שחשבו שפה היא תעצור, אבל וולפסון, 43, החליטה שזו רק ההתחלה והמשיכה במסע הכיבושים שלה ולאחרונה חזרה מאתגר טיפוס חדש באנטארקטיקה.
נוחתים באנטארקטיקה עם מטוס מיוחד שמסוגל לנחות על הקרח | צילום: דניאל וולפסון
עוד כתבות אקסטרים בשוונג
האישה הישראלית הראשונה על האוורסט
גמור ספיר הוא אלוף העולם בטיפוס פראלימפי
ההכנות למרוץ האקסטרים הקשה בעולם
מדוע החלטת לצאת לאנטארקטיקה?
"הרבה שאלו אותי מה זה המסע הזה לאנטארקטיקה, יש שם הרים בכלל? אז כן, יש שם הר בשם מסיף וינסון (Vinson Massif), ההר הגבוה ביותר ביבשת הלבנה ואחד מתוך 7 הפסגות הכי גבוהות בכל אחת מהיבשות על כדור הארץ. יבשת אנטארקטיקה היא יבשת ענקית שגודלה גדול יותר מיבשת אירופה והיא קרויה היבשת השביעית. על מנת להגיע ל'יבשת הלבנה', הגענו קודם לצ'ילה לעיר הכי דרומית על פני כדור הארץ, משם למקום בשם 'פונטה ארנס' (Punta Arenas) ומשם לקחנו במטוס מיוחד שמסוגל לנחות על הקרח שהטיס אותנו לאנטארקטיקה. אנטארקטיקה היא יבשת שמתאהבים בה מיד או שלא רוצים להיות שם בכלל. אני הרגשתי שאני נמצאת שם בספרה אחרת, סוג של חלל. אני התאהבתי בקסם שקיים שם".
לאורך השנים שאת מטפסת וכובשת פסגות – מה השתנה בך באופן אישי במסע הזה שאת עוברת?
"בכל מסע אני מגלה עוד ועוד דברים על עצמי. אני אומרת שבכל מסע אני הולכת להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. בכל מסע אני נכנסת לתוך הנפש שלי, על מנת להוציא את עצמי מאזור נוחות. לאורך השנים אני מבינה שצריך לקחת הכל בפרופורציות ויחד עם זאת לאפשר לחיים להיות מאוזנים. גם שגרה זה דבר טוב, רק פשוט צריך להכניס את התבלין הנכון לשגרה וככה החיים הופכים להיות מאתגרים ומעניינים. הכי טוב מבחינתי זה אם אפשר להביא עוד ערך מוסף לחיים. אני מרגישה שבמהלך המסעות שלי אני מגלה מדינות, יבשות ואני שמה את דגל ישראל על כל פסגה וזה משהו שממלא אותי וגורם לנפש שלי לרקוד. אני מרגישה שדרך הסיפור שלי אני מצליחה לגעת באנשים ולאפשר לאנשים לחלום. אותי לא לימדו לחלום, אותי לימדו לשרוד ובזכות היעדים שאני מגשימה אני גם מצליחה להגשים את החלומות שלי".
"את צריכה לסחוב את הכל בעצמך בשלג" | צילום: באדיבות דניאל וולפסון
מה מייחד את הטיפוס באנטארקטיקה, בשונה מטיפוס על הרים אחרים?
"אנטארקטיקה היא יבשת לא גלויה. במסע הזה הדבר הכי בולט היה הקור והקושי הפיזי. בחודשי הקיץ בחודש דצמבר היה קור של מינוס 55-60 וזה קור שלא ניתן להתמודד איתו והדבר היחידי שניתן לעשות זה פשוט להיות כל הזמן בתנועה. כמו כן, יש את הקושי הפיזי עצמו כיוון שצריך לסחוב את הכל בעצמך. יש מזחלת, יש את כלב המזחלות ואותי שסוחבת את כל הציוד הנדרש למסע הטיפוס".
איך ישנים באנטארקטיקה כשהשמש לא שוקעת ומאירה גם בלילה.
"בחודשי הקיץ בנובמבר עד ינואר, יש אור גם ביום וגם בלילה וכלל לא מבינים האם זה יום או לילה. מבחינתי יום אחד באנטארקטיקה שווה לעשרה ימים באוורסט. באוורסט מחשיך מוקדם ובשעה שש בערב הולכים לישון. באנטארקטיקה תמיד עסוקים במשהו, בונים מאהל, מכינים אוכל, מפשירים שלג וכל הזמן עובדים ובמהלך 24 שעות מרגישים שעברו עשרה ימים ומאוד קשה לישון. הפתרון הוא לשים כיסוי עיניים, אבל עדיין מדובר בתנאים לא פשוטים".
את יודעת להגיד מה הדחף שעומד מאחורי התשוקה לטיפוס וגורם לך להשקיע בכל היעדים הללו?
"במסעות הרים אני מרגישה שאני 'הכי אני'. אני מרגישה שאני מובילה. במסע טיפוס לא חשוב מה הסטטוס שלך, מי את או אתה, מה השגת בחיים, כולם שווים וכולם אוכלים מאותו סיר ונמצאים בתנאים לא פשוטים. עצם העובדה שכולם חשופים, גורמת לי להכיר את עצמי יותר טוב וגם את החברים למשלחת. אני אוהבת הרים, אני אוהבת את התהליך הזה שמתחילים מלמטה ומגיעים למעלה. אני אוהבת את התחושה של ההישג ולעמוד על הפסגה גם אם זה רק למספר דקות. זה גורם להרגשת סיפוק אדירה והתרגשות רבה לדעת שעמדת והצלחת ביעד שהצבת לעצמך. כמו כן, כנראה שגם יש לי די.אנ.איי של גובה, כי אני מרגישה הכי טוב בהרים. אני רוצה להגיע לעוד מקומות שישראלים לא דרכו בהם ולא אשקר ואגיד שגם האגו שלי מניע אותי מאוד חזק – אני רוצה להיות ראשונה בכל פסגה אפשרית ולהניף את דגל ישראל כישראלית הראשונה".
כיצד את מצליחה לשלב בין מסעות הטיפוס שמצריכים היעדרות ארוכה לבין הקריירה?
"השילוב לא פשוט עבורי כלל, אך היום בעידן קורונה למדנו שניתן לעשות הכל גם בצורה דיגיטלית ומרחוק, וזה מאוד עוזר לי. בכל מקום שיש אינטרנט אני עובדת, גם אם זה ב'בייס קמפ' של האוורסט או בכל הר אחר. כל פעם שיש קליטה או וויי-פיי אני זמינה ונותנת מענה. כמובן שיש לי גם צוות שתומך בי ונותן לי גיבוי מלא. הכי חשוב מבחינתי זה האנשים הנכונים שנמצאים לידי ואם יש צוות שתומך הכל ניתן לפתרון".
שמה את דגל ישראל על כל פסגה שהיא מגיעה אליה | צילום: באדיבות דניאל וולפסון
האם יש בך פחד שאוחז בך בתחילת כל טיפוס? כיצד את מנהלת אותו ומרחיקה אותו?
"הפחד תמיד מלווה אותי, אבל אני לא נותנת לו לנהל אותי. אני מנהלת את הפחד שלי. כן זה מפחיד, כן זה מסוכן ואני מתמודדת איתו כל פעם מחדש עם אתגר נוסף. אבל אני יודעת שהפחד הזה גם מגן עליי. פחד זה דבר טוב, רק צריך לדעת איך לנהל אותו. הכי חשוב מבחינתי זה לצאת עם צוות מקצועי שניתן לסמוך עליו וכך להקטין את הסיכונים שקיימים בכל מקרה בכל מסע".
איזה טיפ יש לך למי שרוצה להתחיל בטיפוס הרים?
"הייתי מתחילה בכך שהכי חשוב זה להתחיל לצאת לטייל. לנסות לעשות טרקים בכל מקום, גם בארץ יש לנו מקומות נהדרים בצפון ובדרום. פשוט לצאת לטייל ולישון בטבע. חשוב להכיר את עצמך ולראות אם זה בכלל מתאים לך לצאת מאזור הנוחות ולהיות במקומות ללא מקלחת, ללא אוכל טעים ולהתמודד עם אתגרים. זה הדבר הראשון לפני הכל לדעתי, פשוט לצאת לטבע בכל מקום אפשרי".
מה היעד הבא בלוח המטרות?
"יש לי כבר יעדים שנקבעו לשנת 2022 והכי חשוב עכשיו מבחינתי זו אלסקה, לטפס על הר דנאלי, שזהו עוד אחד מ-7 הפסגות שאני אטפס עליהן. כמו כן אני רוצה לחזור לאנטארקטיקה על מנת לחצות אותו ולהגיע לקוטב הדרומי. בנוסף, אני רוצה גם לחצות את הקוטב הצפוני, אבל יש לי גם יעדים לטפס על הרים מעל 8,000 מ'".
