מאת:דניאל קרן

בעידן פריחת הספורט העממי והספורט התחרותי, האתגרים למי שכבר
התנסה בריצה, באופניים ובטריאתלון הולכים ונעשים מורכבים וקשים יותר ויותר ובהתאם קטגוריית
ה –Adventure Racing  תופסת תאוצה עצומה בשנים האחרונות. תחרויות אלו
אינן כפופות לסט חוקים ותקנון נוקשה למעט אלו שמציבים מאגני התחרות שמבחינתם הכלל
האולטימטיבי הוא – "כל המקשה הרי זה משובח".

תחרויות אלו בדרך כלל מורכבות ממספר קטעי תחרות רצופים המשלבים פעילויות שונות:
ריצה, טיפוס הרים, קייאקים,אופני הרים, ניווט, רכיבה על סוסים, סנפלינג וראפטינג
הם הפופולאריים ביותר.

אורך המסלול משתנה והוא נע בין תחרות של 24 שעות לתחרות הנמשכת
10 ימים, כמו בתחרות ה – Eco Challenge שהשתתפתי בה בניו זילנד. תחרות זו מתהדרת בסלוגן:
"The race for those who have Ironman for breakfast"

ברוב ה – Adventure Races  התחרות היא בין קבוצות של
ארבעה או חמישה או בין צוותים קטנים יותר של שניים. בתחרויות הרציניות רוב הקבוצות
מורכבות מספורטאים מקצועיים המתחרים לאורך כל השנה כהכנה לתחרות העיקרית, הלוא היא
אליפות העולם ב AR.
הקבוצה, חייבת להתחיל ולסיים התחרות כיחידה אחת. אם אחד מחברי הקבוצה פורש או
מסיבה כלשהיא לא מגיע לקו הסיום – כל הקבוצה נפסלת.

לאליפות העולם מגיעים ספורטאים מליגה אחרת. כאלה שהמציאו את המונח סבולת והביאו את
המושג קצה גבול היכולת לרמות חדשות. הקבוצות המובילות יכולות להתחרות במשך 5 ימים
ללא שינה, לחתור בקייאקים 12 שעות, לרכוב 200 ק"מ בשטח ולהמשיך לעוד שלושה ימי תחרות.
בתחרות האקו – צ'אלנג' שהשתתפתי בה בניו-זילנד לקבוצה המקומית הייתה אסטרטגיית
תחרות פשוטה: מתחילים ולא עוצרים עד קו הסיום. 5 ימים רצופים של תחרות. לאמריקאים
המפונקים הייתה אסטרטגיה אחרת: כל 24 שעות פעילות שעה אחת של שינה (אם אפשר לקרוא
להנחת הראש על הברכיים ועצימת העיניים שינה).

בתחרויות האלה מארגני התחרות מרכיבים מסלולים שרק הטובים ביותר
מצליחים לסיים אותם ולא נדיר לראות תחרויות בהן חצי מהקבוצות פורשות לפני קו
הסיום. הפרשי גובה הכוללים טיפוס של 24 אלף מטר בשישה ימים בהרי האלפים המושלגים היא
אחת הסיבות לכך.

לקו הזינוק מגיעות הקבוצות הטובות בעולם: אלופי עולם ברכיבת אופני הרים, אלופי
עולם בקייאקים, אתלטים וטריאתלטים ברמה בינלאומית, לא אנשי ברזל כי אם אנשי פלדה
עם חישורי טיטניום. ובכל זאת, בתחרות המפרכת הזו נכשלים בתחרות גם הטובים ביותר
משום שהכושר והיכולות הפיזיות הן דרישה מקדמית שמובן מאליו שמי שלא התכונן בדבקות
ובהתמדה במשך שנה אז אין טעם שיעמוד על קו ההתחלה. הקושי המנתץ חלק גדול מהקבוצות
מורכב ממשך התחרות השוחק גם את החזקים ביותר, גם בהיבט הפיזיולוגי ולא פחות מכך
בהיבט הפסיכולוגי.

התמודדות עם קושי פיזי מאד לא מתון בתנאי קור ועייפות קיצוניים מצריך הרבה אורך
רוח, סבלנות, ניסיון ושלווה. המרקם החברתי של קבוצה בת ארבעה או חמישה אנשים הופך
להיות עדין ושברירי ביותר אחרי שניים או שלושה ימי תחרות. העייפות, הקור, הרעב
והצורך לקבל החלטות עשרות פעמים ביום הופכות את היחסים הבין-חברתיים לפצצת זמן.
ויכוחים על מי אשם בטעות הניווט, תחושות קיפוח בסגנון "אני סוחב פי שתיים
יותר ציוד ממנו", האשמות הדדיות בסגנון "בגללך נצא מהתחרות" שואבות
את אנרגיות חברי הקבוצה. מהר מאד ויכוח הופך לריב, דיון להטחת האשמות והמרקם
הקבוצתי מתפורר. כשאין תמיכה חברתית, כשהקבוצה אינה מלוכדת הסיכויים לסיים את
התחרות קטנים באופן ניכר.

קצת כמו בספורט קבוצתי, הקבוצה מנצחת או מפסידה לא רק כפונקציה של היכולת האישית
של שחקני הקבוצה אלא גם כפונקציה של ההרמוניה הבין- קבוצתית, כפונקציה של הדבק
המלכד. בכדור סל הדבק המלכד צריך להחזיק 40 דקות, בתחרויות ה – AR הוא צריך להחזיק בחום ובקור, בעייפות
ובכעסים, ביום ובלילה במשך 5, 6 ולפעמים גם 10 ימים.

בין יתר הדברים היפים של AR זה אחד הבולטים בניהם. הקבוצות נבחנות לא רק ביכולות הפיזיות
שלהן. על כך אין עוררין. מדובר על חיות אדם, אנשים שנמאס להם מתחרויות איירונמן,
שזכו כבר באליפויות, שהכושר שלהם עילאי. המבחן האמיתי הוא מבחן של האישיות. מבחן
בתנאי קושי ומצוקה. מבחן לחברות, מבחן לסובלנות, לנדיבות ולעבודת צוות.

תחרות פרו-ספורט היא אמנם למרחק קצר יותר אבל האתגר בהחלט גדול
– 50 ק"מ
בתנאי שטח מציבים רף גבוה בפני כל רץ באשר הוא. האם נצליח ליצור סינרגיה והרמוניה
עם מי שאנחנו רצים איתו באופן ששנינו נהיה חזקים יותר או שביחד נהיה חלשים יותר
מכוחנו בנפרד. היוזמה הברוכה לתחרות תיתן לנו לטעום מעט מן הטעם המופלא של AR ואני מקווה שהטעם הזה ישאיר לנו טעם של
עוד.

דניאל קרן

עוד על תחרויות אקסטרים ועל האקו צ'אלנג' בניו זילנד
באתר של דניאל קרן

www.danielkeren.com

www.marta.org.il