מאת:דניאל קרן. תמונות: טל גליק

יום שישי לפנות ערב. בבני ברק הכנות אחרונות לקראת שבת המלכה. הם מדליקים את הפלטה החשמלית, אני נועל נעלי ריצה. שם לבשו חולצה לבנה, אני לבשתי גופיית ריצה. נרות שבת הודלקו בבני ברק, ושעון הריצה שלי הופעל בתל אביב. כולנו מוכנים לקבל את השבת.

אני ממשיך לרוץ לאורך הנחל לכיוון הים

בריצה קלה אני מגיע לנחל הירקון. שם, בחלקו המזרחי, המים זורמים לאט. תאילנדי כורע על הגדה, בידו האחת חכה מאולתרת ובשנייה סיגריה, ותוכים ירוקים צווחים בצמרות האקליפטוסים. אני ממשיך לרוץ לאורך הנחל לכיוון הים. בפארק הירקון משחקות קבוצות מול שערי כדורגל מאולתרים. "יא מפגר! לא ראית שאני פנוי?!" ושאר קרעי משפטים נישאים אלי. אני ממשיך מערבה. חותרי קיאקים מלווים אותי מתוך הנחל, ובחורה מתגלגלת על רולרבליידס לאורך הגדה השנייה. הפסטורליה של הדשא הירוק, השקיעה והנחל כמעט משכיחה ממני שממש מעלי רובץ ענן ערפיח ההופך את צפון העיר לאחד האזורים מזוהמים בארץ.

בפתח נמל תל אביב אני פונה דרומה לטיילת. יקים תל אביבים פוסעים בנחת בין ציירי פורטרטים ורוכלים של בלוני הליום. לקראת הדולפינריום נקישות הכדורים במטקות מתחלפות בתיפוף הדרבוקות. יוצאי גואה קופצים ורוקדים על קו המים בעוד חסידי ברסלב קופצים ורוקדים לצד הכביש. מיד עם חציית קו הדולפינריום משתנה הנוף, וריח המנגל משתלט על החושים. נשים ערביות בגלביות ממתיקות סוד, והגברים מנופפים על המנגל.
יפו נראית נטושה. מדרכות שבורות ולכלוך ליד מבצרי החמולות מתריסים כנגד הבניינים של עשירי יפו החדשים. נביחת כלבים מאיצה את ריצתי וכבר אני בבת ים. מולי, זוגות-זוגות, אמהות ובנות שלובות זרוע, בלבוש מוקפד, טופפות על נעלי עקב ממש כמו אז, ברוסיה. הקצב החדגוני של הריצה, גם אחרי 19 קילומטר, משרה נינוחות. הנשימה סדירה, סרט החיים זורם מולי, ובכל זאת צריך להתחיל לחזור. השמש מלחכת את קו האופק, קרניים אחרונות מאירות את הבסיס הצבאי על גבול ראשון לציון, ואני מסתובב.

בשדרות ירושלים ביפו בולגרי עם שפם דקיק ונעליים לבנות בדרך לבית הכנסת. בדרום תל אביב שממה, אין איש ברחובות. בתחנה המרכזית הישנה נשים שחורות בשמלות חג ירוקות עומדות בתור מול אחד המשרדים לשיחות טלפון בינלאומיות. במדרחוב של נווה שאנן חבורות-חבורות של רומנים, פולנים וסינים על כיסאות פלסטיק, בין אורות צבעוניים מהבהבים של מכוני בריאות, שותים את המשכורת השבועית. הגוף מתחיל להתעייף, והבירות מהשולחן של המולדבים נראות מפתות. עוד מעט אגיע הביתה.

הסגול של השמים מתחיל להשחיר

התנועה באיילון זורמת, וגם אני. בתי הקפה של אבן גבירול מלאים. על השולחנות דרוכים הטלפונים הסלולריים ומפתחות המכונית. כולם בהיכון למבט שאולי יגיע מהבחורה ממול, לסטוץ, לקפה, למלצר, למלחמה. הסגול של השמים מתחיל להשחיר. בכיכר רבין אני מאט. לאות נעימה נסכת בכל גופי, ואני מתיישב על ספסל ליד אדם זקן. הראש מרוקן ממחשבות, בלי כעס, בלי עצב, בלי התרגשות, בלי פחד, ברוגע מופלא אני בוהה מולי. הסרט נגמר. אני מחכה לכותרות.

הכתבה באדיבות המגזין מסע אחר

מ ס ע ו ת ד נ י א ל – כתבות קודמות:

אירונמן אוסטריה

מון בלאן ופסגות האלפים
משלחת UPS לגרינלנד
אלסקה – דנאלי ההר הגבוה
אנטרקטיקה – המרתון האחרון