נתחיל בשאלה – מיהו מאמן? ובכן, על פי ויקיפדיה: "מאמן בספורט הוא אדם המדריך ספורטאי או קבוצת ספורטאים, מייעץ להם ומנהל את פעולותיהם כאשר הם מתכוננים לתחרות ספורטיבית, ובזמן שהם משתתפים בה בפועל. רבים מהמאמנים עסקו בעבר בענף הספורט שבו הם מתמחים. חלקם למדו אותו במסגרת אקדמית או מקצועית. תפקיד המאמן הוא מורכב וכולל בעיקרו, הכשרה מקצועית פיסית ומנטלית של ספורטאים, גיבוש אסטרטגיות וטקטיקות בתחרויות ומשחקים לספורטאים תחרותיים", במילים אחרות: המאמנים הם אלו שאחראיים על ניהול כלל החיים הספורטיביים, ופעמים רבות לא רק הספורטיביים, של הספורטאי.ת. מאמנים של ספורטאים תחרותיים מלווים את הספורטאים בארץ ובעולם לאורך כל השנה ולעיתים 24/7.
אם נקליד באתרים העוסקים בספורט, את המילים ספורטאי/ספורטאית, מאמן/מאמנת, איזה חיפוש יניב יותר תוצאות? התשובה כמעט ברורה מאליה, ספורטאי, שהרי הספורטאים וביצועיהם הם אלה אשר נמצאים במרכז הבמה, ומאמרים של אנשי מקצוע הקרובים לספורט או במעטפת הספורטיבית עוסקים בדרכים לקדם ספורטאים, ובצרכי הספורטאים. אך מה לגבי המאמנים? אלו שגורמים "לכל זה לקרות" למה הם זקוקים? ומה הם רוצים? שאלות שרבים מן המאמנים והמאמנות אפילו לא מרשים לעצמם לשאול את עצמם. מאמר זה יתמקד במאמנים, ובמה שיכול לעזור להם להמשיך להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמם.
מתוקף האינטנסיביות והעבודה סביב השעון, הקשר בין ספורטאים ומאמנים הוא מעבר למקצועי נטו, הוא צבוע ומושפע מהיבטים אישיים, בינאישיים ורגשיים. מאמנים מצליחים הם מאמנים שבראש ובראשונה הנם בעל רמה מקצועית גבוהה, (דבר המחייב למידה מקצועית גם לאחר קבלת תעודות הסמכה). ומעבר לכך רגישים לספורטאים ומתייחסים אליהם כמכלול, כבני אדם מורכבים ולא רק כ"מכונה ספורטיבית" או "מכונת הישגים", התייחסות חד ממדית "מקצוענית" שהיתה מקובלת בעבר.
מאמנים כיום מצופים להיות הרבה מעבר לסמכות מקצועית, הם מצופים להיות גם מאמנים מנטליים ולעיתים אף מטפלים ותומכים רגשיים, ומכאן שהמשאבים הנפשיים והרגשיים והיכולות הרגשיות שנדרשים כיום ממאמנים, הם גדולים הרבה יותר. להיות מאמן זו לא "סתם עבודה" מדובר באורח חיים ובמחויבות הרבה מעבר לשעות העבודה הפורמליות. התייחסות רב ממדית ואינטגרטיבית לספורטאים מאפשרת עבודה מותאמת ומדויקת מחד אך היא מאופיינת במורכבות, מאידך.
מאמנים וספורטאים חולקים חוויות עוצמתיות ותנודתיות מעברי קיצון לעיתים בין עצב לשמחה. קשיים שנחווים הם ברמה המקצועית- תקופות קשות של "שפל" או חוסר התקדמות של ספורטאים, "תקיעות מקצועית" של המאמנים, ובעיקר הם קשיים המשקפים את "העניינים" וה"מטענים" האישיים רגשיים, אותם מביאים שני הצדדים אל הסיטואציה הספורטיבית/אימון. גם למאמנים וגם לספורטאים יש ימים טובים יותר או פחות שלאו דווקא קשורים לתחום עבודתם המשותפת, והדברים האלה "נכנסים" לאימונים ומעיבים על אימונים וביצועים, גם אם יש ניסיון מודע "לשים אותם בצד" או "להדחיק". (רגשות צריכים להיות מתועלים ולעשות בהם שימוש, אך על כך במאמר המשך).
כשענת הראל, מאמנת בעצמה, מרצה על אורח חיים בריא לארגונים וחברות ובעלת תכנית אימונים אונליין נשאלה על הצורך של במאמן או מאמנת משל עצמה: "כשמדובר על תחום ספורט חדש שאני לא מתמחה בו אני נעזרת במאמן כמו למשל מאמן השחייה (אורי סלע) שעזר לי לשפר את סגנון השחייה שלי.
וגם בתחומי ההתמחות שלי (אימוני כוח פונקציונליים ואימוני ריצה) מקפידה אחת לכמה זמן להגיע לאימונים אצל מאמנים אחרים – גם בשביל הגיוון ובעיקר משום שבא לפעמים להתאמן בלי לתכנן את האימון ובלי לחשוב יותר מדי. כיף לי מידי פעם להעביר את המושכות למישהו אחר ופשוט להתמסר לאימון".
"לפעמים בא לי להתאמן בלי לתכנן את האימון ובלי לחשוב יותר מדי" ענת הראל | צילום: רונית כהן
למרות ההדדיות המתוארת ותרומת שני הצדדים: מאמן וספורטאי, למערכת היחסים המורכבת, חשוב להדגיש שהאחריות לאימון ברמת התכנים, המקצועיות וגם ברמה הבין-אישית מוטלת על המאמן שהוא "המבוגר האחראי". לכן אימון הוא אחד המקצועות התובעניים ביותר בדומה לכלל המקצועות בהם אנשים פועלים למען אנשים מעצמים מטפחים ומכשירים, ובו בזמן מן המקצועות הפחות מתגמלים כספית: אין הלימה בין המשאבים אותם משקיע המאמן לתגמול הכספי, והבודדים יותר- המאמן עובד עם עצמו ללא מעטפת או גורמים בהם יכול להסתייע או להיתמך בהכלה של כלל המורכבות של התפקיד. במסגרות תחרותיות בשנים האחרונות מאמנים מקצועיים מקבלים מעטפת מקצועית הכוללת גם אפשרות לסיוע של פסיכולוג ספורט למשל, כאשר אחת התפיסות המובילות היא שעבודה עם המאמן דווקא, היא יעילה הרבה יותר מאשר עבודה עם כל אחד מן הספורטאים, עיקרון המניפה: עבודה עם מי שעומד בראש המערכת מחד וזמין לה באופן מקסימלי מאידך.
אירה דולפין, מאמנת כושר ומשתתפת הישרדות ונינג'ה ישראל אומרת שהסנדלר הולך יחף. "אין לי מספיק זמן לאמן את עצמי ויש ימים שגם אין לי מספיק מוטיבציה. בגלל שאני מתעסקת בזה לאורך כל היום שלי, אני משקיעה במתאמנים והמתאמנות שלי, אני מוצאת שלעצמי אין לי מספיק זמן או אפילו כוח, כשמגיע הרגע לעזוב את הסטודיו ולסיים יום עבודה אני פשוט יוצאת. כשאני מרגישה צורך או רצון להתאמן אני בהחלט לוקחת לעצמי מאמן. לנינג'ה למשל לקחתי את מתן בלו, ואם אני רוצה פשוט להגיע לסטודיו אני פשוט אגיע ואדאג שתאמן אותי מאמנת טובה ומקצועית וכן, אני ללא ספק חושבת שכל מאמנת ומאמן צריכים גם מאמן משל עצמם".
אירה דולפין: כל מאמן צריך מאמן משלו | צילום ואיפור: חן אברהם
דרך העבודה המומלצת היא בגישת הקונסולטציה- היוועצות מעצימה: המאמן ואיש המקצוע הטיפולי דנים בתכנים הקשורים לספורטאים ולמאמן תוך תקשורת הדדית, כאשר המאמן מביא את הפן המקצועי ספורטיבי ואילו איש המקצוע הטיפולי מעלה ומוסיף תכנים רגשיים/התנהגותיים. עבודה בגישת ההיוועצות המעצימה מאפשרת זום אין וזום אאוט- הסתכלות ברמה הפרטנית האישית, ובמידת האפשר הכללה למקרים אחרים. מצד אחד חשיבה על ספורטאים באופן פרטני, ומצב שני חשיבה על מערך אימון כולל ותובנות לגבי דרכי התנהלות שונות מול ספורטאים שונים. אופן עבודה זה מאפשר גם עבודה עצמית של המאמן בקונטקסט מקצועי- עבודה על תפקיד המאמן והחיבור בין האדם והתפקיד. מודל עבודה נוסף שנמצא יעיל הוא קבוצות עבודה של מאמנים. קבוצה מאפשרת למידה ותמיכה הדדית, בתוך קבוצת השווים ובהנחיית איש מקצוע, החיסרון הוא שלא לכל המאמנים מתאימה רמת חשיפה המאפיינת קבוצה.
ומי יאמן את המאמן?
המאמן צריך באופן מודע לחתור ללמידה והתקדמות בדיוק כמו הספורטאי, לחפש השתלמויות, לצפות בסרטונים רלוונטיים מהארץ ומהעולם, להיוועץ במאמנים בארץ ובעולם. מי יכיל את המיכל? הוא המאמן המושקע כל כולו רגשית באימון ובספורטאים? אנשי מקצוע מן התחום הטיפולי בעלי ידע בספורט שיוכלו לספק מעטפת ותמיכה רגשית תוך חשיבה ושימוש בשפה הספורטיבית.
את השילוב האידאלי שבין אימון ספורטיבי לאימון מנטאלי עשה אשרף קורטאם, מנטור ומאמן מוביל בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, שיזם ב-2019 קבוצת הליכה וריצה של קבוצת תושבים גדולה מהמגזר הערבי בחוף דדו. קבוצה שהחלה עם 100 אנשים, התפשטה במהרה לישובים ערביים רבים בארץ. גם במקרה של אימון אישי (קואוצ'ינג) למאמן עצמו יש צורך במאמן משלו.
"אני חסיד "מאמן המאמנים" או בשפה המקצועית סופרוויזר" אומר אשרף קורטם. "כמובן שהיה לי בעבר מאמן, אך לצערי הוא נפטר מזה כמה שנים ומאז אין לי מאמן, אך אני עדיין בהחלט מתייעץ עם אנשים כל פעם ובנושא הספציפי שבו אני צריך אימון או ייעוץ. כמו כן פתחתי לעצמי דרך טובה והיא לענות כל פעם מחדש על השאלה הבאה: "מה היה אומר לי המנטור שלי אם הייתי פונה אליו"? כמובן שאלה שמפעילה את הדמיון ומנטרלת את הרגשות. לדוגמא: איך נלסון מנדלה או איך אילון מאסק או איך טוני רובניס היה פותר או מתייחסים לסיטואציה הספציפית הזו?
"מה היה אומר לי המנטור שלי אם הייתי פונה אליו"? אשרף קורטאם | צילום: אמיר דיב
דרך העבודה המומלצת היא בגישת הקונסולטציה- היוועצות מעצימה: המאמן ואיש המקצוע הטיפולי דנים בתכנים הקשורים לספורטאים ולמאמן תוך תקשורת הדדית, כאשר המאמן מביא את הפן המקצועי ספורטיבי ואילו איש המקצוע הטיפולי מעלה ומוסיף תכנים רגשיים/התנהגותיים. עבודה בגישת ההיוועצות המעצימה מאפשרת זום אין וזום אאוט- הסתכלות ברמה הפרטנית האישית, ובמידת האפשר הכללה למקרים אחרים. מצד אחד חשיבה על ספורטאים באופן פרטני, ומצב שני חשיבה על מערך אימון כולל ותובנות לגבי דרכי התנהלות שונות מול ספורטאים שונים. אופן עבודה זה מאפשר גם עבודה עצמית של המאמן בקונטקסט מקצועי- עבודה על תפקיד המאמן והחיבור בין האדם והתפקיד. מודל עבודה נוסף שנמצא יעיל הוא קבוצות עבודה של מאמנים. קבוצה מאפשרת למידה ותמיכה הדדית, בתוך קבוצת השווים ובהנחיית איש מקצוע, החיסרון הוא שלא לכל המאמנים מתאימה רמת חשיפה המאפיינת קבוצה.
דגנית גלסמן- פסיכולוגית חינוכית מדריכה ופסיכולוגית ספורט
