מאת:דניאל קרן. תמונות: דניאל קרן
מי הוא דניאל קרן
הר מקינלי שבאלסקה הוא ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה. ההר מתרומם מגובה של 900 מטר לגובה 6,204 מטר, במרחק אופקי של 19 קילומטר בלבד. שום הר אחר בעולם אינו תלול כל כך. לא פלא שהאינדיאנים קראו לו "דנאלי", כלומר הגבוה או הגדול. מיקום ההר בקרבת החוג הארקטי עושה את תנאי מזג האוויר בסביבתו לאחד העוינים ביותר על פני כדור הארץ . מטפסי הרים מכל העולם מתמודדים עם מדרונות תלולים וחלקים, עם קור עז, סופות שלגים ותנאי חוסר חמצן שגבו במהלך השנים מאות קורבנות. עדיין, ההר מושך מידי שנה מטפסי הרים שבאים להגשים חלום בצפון הרחוק. על האתגר ועל היופי, על הקשיים ועל רגעי האושר בכתבתו של דניאל קרן.
עד הקומה העשרים ושש של גורד השחקים בניו-יורק, אני עוד מצליח להבין מה אני עושה כאן, כלומר אני עוד יכול לראות בדמיוני את הר דנאלי (מקינלי) באלסקה בשנה שעברה: רחוק, מושלג, מושך ומאיים. אבל נשארו לי עוד ארבע קומות לטפס, מהקומה העשרים ושבע ועד לשלושים ואחת, ובדרך כבר לא ברור לי כלום. בלחש אני מתפלל שאף אחד בבגדי ערב, מדיף ריח בושם, לא ירד אתי למטה במעלית (השעה 11 בלילה).
עד הקומה העשרים ושש של גורד השחקים בניו-יורק
במדרגות האחרונות לקומה השלושים אני מתפלל, שגם אם ירד אתי מישהו, שלא ינעץ מבט בגופיה המיוזעת, בתרמיל המלא והכבד שאני נושא על הגב, ובמשקולות שעל הקרסוליים. אני יורד, לבד הפעם, חוזר לחדר המדרגות ושוב מטפס למעלה שלושים קומות. עוד 270 קומות ותשעה סיבובים כאלה והבסתי, לפחות באופן תיאורטי, את הר דנאלי.
הסעודה האחרונה
פול הוא שותפי לחדר באכסניה באנקורג', העיר הגדולה באלסקה. מלבדנו יש עוד שבעה מטפסים בקבוצה. הוא תושב מיניאפוליס, טייס בחיל האוויר האמריקאי. בשנה שעברה השתתף במשלחת טיפוס לדנאלי. לאחר שלושה שבועות של טיפוס, אחרי שמונה שעות צעידה בשלג עמוק, כמאתיים מטר לפני הפסגה, התמוטט מעייפות, פשוט לא הצליח לצעוד צעד נוסף, וכמעט קפא למוות. בכוחותיו האחרונים זחל חזרה למאהל הנמוך יותר, ומאז, במשך השנה שחלפה, לא חדל היום ההוא לרדוף אותו במחשבות וסיוטים. עכשיו הוא מלא חששות, דגל הטייסת מקופל בתרמילו, והוא נחוש בהחלטתו להניפו בפסגה. הוא לא רוצה לחזור לכאן בשנה הבאה.
המדריך שלנו הוא וורן טחאס,קרח לחלוטין וזקן עבות
המדריך שלנו הוא וורן טחאס, גבר כבן 35, קרח לחלוטין למעט קצוות שיער אסופה בסרט וזקן עבות. הוא מן הסתם הידוע בין מדריכי דנאלי ונחשב לאחד המדריכים הטובים בעולם. הוא התפרסם כשטיפס ראשון, לבדו, על ההר בחורף וחזר חי. הספר "צעדים מסוכנים" מתעד מסע זה. הוא הגיע לפסגת ההר הגבוה ביותר בכל יבשת (סך הכל שבעה). לאקונקאגואה שבארגנטינה, ההר הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי (6,960 מטר) טיפס עם אופני הרים על גבו וירד ברכיבה, מההר הגבוה ביותר באנטרקטיקה קפץ במצנח, וגם לפסגת האוורסט הגיע. המשלחת הקודמת שהדריך על דנאלי נתקעה בהר בסופת שלג ממושכת. אחרי שישה ימים בשקי שינה ירדו מבלי להעפיל לפסגה, וורן סבל מכוויות קור באפו, ומטפס נוסף נכווה באצבעותיו.
בבוקר ה – 5 ביוני יצאנו מאנקורג' לעיירה טלקיטנה, בשני טנדרים עמוסים תיקים ותרמילים ענקיים. איתי במכונית היו מארטי, בחור גדול ומצחיק, ניל בחור קטן ופיקח ופגי, מטפסת הרים מנוסה שהייתה לאשה האמריקאית השנייה שהגיעה לפסגת האוורסט, וזה מכבר חזרה מטיול אופניים מסביב לעולם שנמשך שנתיים.
בדרך עצרנו לארוחת צהריים ונדהמתי לראות איזה כמויות אדירות אוכלים כולם. המבורגרים, פנקייקים, תפוחי אדמה, ים של ריבה, הר של חמאה נעלמו באחת. זללתי את המזון כמיטב יכולתי, כשאני מתקשה להימנע מהרהורים קלישאיים בנוסח :"זוהי הסעודה האחרונה".
בטלקיטנה פרקנו את המטען והתחלנו בהכנות: התקנו את הציוד, תרגלנו קשירות ושימוש באביזרי טיפוס, התאמנו בנעילת נעלי שלג ועוד. כל דבר פשוט הפך למסובך וכל פרט קטן קיבל חשיבות עליונה: רוכסן תקוע עלול לגרום לכוויית קור, שרוך נעל שקופא ונשבר הוא צרה צרורה. תהליך לבישת הגרביים הזכיר לי טקס קשירת קימונו: תחילה גרביים תרמיים דקים, אחריהם גרבי ניילון אטומים, גרבי צמר עבים, נעל פנימית מקלקר מוקצף, מגף ארקטי מפלסטיק ואחרון חביב – מין גרב גומי עבה שעוטפת את כל הנעל מבחוץ.
ההר הגדול
הר דנאלי באלסקה הוא אחד ההרים הגדולים בעולם והגבוה ביותר בצפון אמריקה. לפני כ – 65,000 מיליון שנים ארעה התנגשות בלתי נמנעת בין היבשת הפסיפית והיבשת האמריקאית. בנקודת המפגש של הכוחות האדירים האלה, שקע הלוח הטקטוני הפסיפי לעבר מרכז כדור הארץ והלוח האמריקאי קרס. כתוצאה מכוחות קריסה אלה התרוממו צוקי הגרניט ברכס ההרים של אלסקה, דנאלי הוא אחת התוצאות.
הר דנאלי באלסקה הוא אחד ההרים הגדולים בעולם
רק כוחות אדירים יכולים ליצור רכס הרים מסיבי כל כך. מצדו הצפוני מתרומם דנאלי מגובה של 900 מטר לגובה 6,204 מטר, זאת במרחק אופקי של 19 קילומטר בלבד. שום הר אחר בעולם אינו תלול כל כך. מנקודת הבסיס על הפסגה המרחק הוא 4,050 מטרים. לשם השוואה, המרחק באוורסט מנקודת הבסיס לפסגה קצר ב-600 מטרים. בשל גודלו העצום קראו לו האינדיאנים "דנאלי" שפירושו "הגדול" או "הגבוה".
דנאלי ממוקם בקו רוחב 63, 200 קילומטר דרומית לחוג הארקטי, ותנאי מזג האוויר בו קשים ביותר. כבר בחצי הדרך לפסגה דומים תנאי מזג האוויר לאלה השוררים בקוטב הצפוני, ובהשוואה אליהם שורר על הרי ההימלאיה (הנמצאים בקו הרוחב של שארם-א-שיח) מזג אוויר טרופי. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה אי פעם על האוורסט בגובה של 8,000 מטר הייתה ב-1981 והגיע למינוס 27 מעלות. על הר דנאלי, בתחילת הקיץ, לאחר שעברנו שני שליש מהדרך, נחשבה טמפרטורה זו לערב נעים. על פסגתו נעות הטמפרטורות יורדות לעיתים קרובות למינוס שלושים ואפילו למינוס ארבעים מעלות. מיקומו הצפוני של ההר גורם בין היתר ללחץ ברומטרי נמוך יותר, והדבר מתבטא בפחות חמצן באוויר. דנאלי משתווה מבחינה זו לפסגות גבוהות ממנו ב- 600 עד 900 מטרים בהימלאיה.
טיפוס על הדנאלי הוא אתגר עצום לכל מטפס הרים. המטפסים צריכים להתמודד עם קשיים פיזיים ונפשיים. סטטיסטית, יותר מ-50 אחוזים ממקרי המוות בעת הטיפוס על ההר אירעו מנפילות, 21 אחוזים נגרמו מקור, כ – 11 אחוזים ממחלות הקשורות בגובה ועוד 18 אחוזים – מסיבות לא ידועות. שיפוט מוטעה, בורות וחוסר ניסיון, הן טעויות בלתי נסלחות על דנאלי. במשך שהותי באלסקה נוספו לסטטיסטיקה הקטלנית של נפגעי "ההר הגדול" עוד 11 הרוגים.
יוצאים לדרך
בבוקר יום שני, ה – 6 ביוני, קיבלנו תדריך של רשות הפארקים. הקרינו לנו סרטון אימים שמראה גופות של מטפסים, שנפלו או קפאו למוות, וכפות רגליים שהשחירו מכוויות קור. סיפרו לנו על שני מטפסים קוראנים שקפאו למוות לפני שבוע בלבד, ועל מטפס נוסף שנקבר במפולת שלגים לפני כחודש. היה שקט. כל חברי הקבוצה הם מטפסים מנוסים: כולם השתתפו במשלחות טיפוס בהימלאיה, באמריקה, באנטרקטיקה וברוסיה. זה לא הפך אותם לציניים או יהירים: איש מהם אינו מזלזל בשום כלל בטיחות, וכולם שמחים לקבל עיצות.
העמסנו את כל הציוד על מטוס ססנה
לאחר התדריך נסענו לשדה התעופה כדי לטס לקרחון קהילטאנה, שלמרגלות דנאלי. לפני העלייה למטוס חיזקנו רצועות, בדקנו רתמות טיפוס, ארגנו חבלים ותרמילים והכנו את הלבוש לקראת נחיתה. כל העת החלפנו רק מלים ספורות. העמסנו את כל הציוד על מטוס ססנה, בן ארבעה מושבים, ושלושת הראשונים יצאו לדרך.
לאחר טיסה קצרה של 45 דקות בשמיים בהירים נחתנו על הקרחון. הקרחון בגובה 2,100 מטר מוקף הרים מושלגים. מזג האוויר היה מצוין והנוף מרהיב. הקמנו אהל מטבח וחמישה אוהלי שינה. בהתחלה תכננו לישון שניים באוהל ובמעלה ההר – שלושה, כדי להוסיף חום ולהקל על המטען. אחת הסכנות הגדולות בהליכה על קרחון היא נפילה לתוך הנקיקים העמוקים, החבויים מתחת למעטה השלג. מכאן ואילך צעדנו כל העת כשאנו קשורים זה לזה.
נשארנו שמונה
התחלנו לטפס ביום שלישי ה – 7 ביוני. מייד בהתחלה איבדנו את המטפס הראשון: וילי, בחור צעיר בעל ניסיון עשיר בטיפוס מצוקים, דיווח על כאבים עזים בעקב במהלך ההליכה. כשחזרנו למחנה הבסיס קיבל וילי טיפול עזרה ראשונה בעקב, שנשחקה על ידי מגף הפלסטיק לבליל של יבלות ודם. לאחר התייעצות עם המדריכים, החליט לחזור לטלקיטנה. מצב רגלו אפשר הליכה של כמה ימים, אבל הסיכוי שיגיע לפסגה היה נמוך.
שק השינה שלי התאים למינוס ארבעים מעלות. בלילה נדחקתי לתוכו מצויד בבקבוקי מים, מצלמה, נעליים פנימיות, גרביים וכפפות, כדי שלא יקפאו ובקבוק ששימש כסיר לילה. פול אמר לי שכאן הישרדות, ולא נוחות, הוא שם המשחק. צריך שיהיו לך מים בבוקר, שהרגליים לא יקפאו ושהאצבעות יוכלו לתפקד.
למחרת עברנו למחנה הראשון. צעדנו בשלישיות, קשורים בחבל ברווח של 18 מטר זה מזה. כל אחד מאתנו סחב תרמיל של כ – 25 קילו ומשך מזחלת שלג עמוסת ציוד ששקלה 22 קילו נוספים. השמש והשלג יצרו בוהק עז, ולמרות כל הנוזלים ששתיתי, קיבלתי כאב ראש. בערב התקשרנו באלחוט לבסיס לשמוע את תחזית מזג האוויר. קלטנו שיחה בין הבסיס למשלחת שוויצרית: לאחר שניסו להעפיל לפסגה מהר מידי, חלה אחד מהם במחלת גבהים. מדריך המשלחת ביקש חילוץ במסוק.
לאחר ארוחת בוקר עתירת שומן,אנחנו נקשרים זה לזה ולרתמות הטיפוס
בימים הבאים הפך סדר היום לשגרה: השכמה בערך בחמש בבוקר, בדיקת דופק, ולאחר ארוחת בוקר עתירת שומן וקלוריות אנחנו נקשרים זה לזה ולרתמות הטיפוס בחבלים ובודקים זה את זה בדיקת בטיחות. אחר כך מתחילים ללכת בשלשות, בקצב אחיד. שדה הראייה בשלג הבוהק מצטמצם למטרים ספורים שלפניך ולחבל הצבעוני, שקושר אותך למטפס אחר. הולכים בשקט ומתרכזים במאמץ השרירים ובנשימה.
העברנו ציוד מהמאהל הראשון לשני, וחזרנו ללון במאהל הראשון, כדי להסתגל לגובה בהדרגה. טכניקה כזאת, במהלכה מטפסים על ההר פעמיים, נקראת טכניקת משלחת, לעומת הטכניקה האלפינית, לפיה עוברים ממחנה אחד לאחר עם כל הציוד, בפעם אחת.
הדרך למאהל הראשון הייתה קלה ומהירה. ארוחת הערב הייתה ענקית כרגיל. הקור, הגובה ונשיאת התרמיל הכבד במעלה ההר צורכים כ – 7000 קלוריות ליום. למרות המזון העשיר מאבד כל מטפס כחמישה קילוגרמים בממוצע במהלך הטיפוס. חלק מאובדן הקלוריות נובע מכך שככל שמטפסים לגובה פוחת התיאבון.
ביום ראשון ה – 12 ביוני יצאנו למחנה השלישי בגובה 3,400 מטרים. הרכסים הלבנים והמבריקים מכל עבר, על רקע שמיים כחולים, נקיים, נראים כמו תפאורה. לאחר כשעת הליכה בקצב איטי ואחיד, עצרנו כרגיל לאכול ולשתות. האוכל היה מוכן בשקיות: בוטנים, חמאה, לחם מלא, גרנולה ופירות יבשים – מזון מרוכז ועתיר קלוריות. ההפסקה קצרה משום שכעבור מספר דקות כבר קר מדי, וחייבים לנוע שוב כדי להתחמם.
בדרך פגשנו מטפסים קוריאנים, שוויצרים, יפאנים רוסים ושלושה ארגנטינאים, שהיו בדרכם למטה. הצעיר שבהם סבל מכוויות קור באצבעות הרגליים ובשלוש מאצבעות כף ידו, והם מיהרו לקבל עזרה ראשונה בבסיס ההר.
כשהגענו לנקודת החנייה, יישרנו את השטח באתי חפירה, ניסרנו בלוקים משלג, הקמנו קירות הגנה מפני הרוח, וחפרנו יסודות לאוהל המטבח. בינתיים היה מזג האוויר נוח יחסית. בבוקר היתה הטמפרטורה רק מינוס 12 מעלות צלזיוס.
הנופים עוצרי נשימה. בגובה הזה, יש אור במשך כל שעות היממה
יומיים לאחר מכן עברנו למחנה הרביעי בגובה 4,300 מטרים. היה זה יום ארוך ומפרך. העלייה במדרגות במעלה 30 הקומות בניו יורק הוכיחה את עצמה. הרגשתי חזק וכשיר. בדרך פגשנו קבוצת מטפסים רוסים, שטיפסו עם ציוד וביגוד לא מתאימים: אוהל מכותנה, שקי שינה ובגדים קלים. הם הסבירו לנו, ביהירות, שהם מחצי האי קמצ'טקה, הם רגילים לקור ויוכלו לעמוד בו.
הנופים עוצרי נשימה. בגובה הזה, לא הרחק מחוג הקוטב הצפוני, יש אור במשך כל שעות היממה. ב – 11 בלילה צפינו בשקיעה מרהיבה, שצבעה את השמיים בוורוד למשך כמה שעות, עד הזריחה.
קץ האידיליה
ביום שלישי בלילה החלה סופת שלג, שגברה והלכה. מסך לבן ואטום כיסה את הכל. מטפס מקבוצה אחרת הלך לאיבוד. בראות אפס, כשאתה מוקף כל כולך במעטפת לבנה, אבדן הכיוון הוא כמעט מוחלט. עמדנו קבוצה של עשרה מטפסים, ובמשך שעה ארוכה קראנו בשמו, בתקווה שיוכל לכוון את עצמו באמצעות הקריאות, אך ללא הועיל. צוות חילוץ שיצא לחפש אותו מצא אותו לבסוף בריא ושלם. רק לפני יומיים נהרגו כאן שני מטפסים, שנקברו תחת מפולת שלגים.
השלג הוסיף לרדת כל הלילה. קבענו תורנויות לחפירת השלג סביב האוהלים ומעליהם. אם השלג נערם מעל לגובה מסוים, הוא קובר את האוהל, וליושבים בתוכו נשקפת סכנת חנק. בבוקר קמתי עם בחילות וכאב ראש. הגובה התחיל להשפיע וכנראה גם לא שתית מספיק. נשארנו כל היום במאהל, כיוון שאחרי סופות ישנה סכנה גדולה של מפולות שלגים.
למחרת יום חמישי ה – 16 ביוני נמשכה הסופה. שלג ירד ללא הפסקה ורוחות שמהירותן 80 קמ"ש העיפו כל מה שלא היה קשור או מעוגן עמוק בשלג, והצליפו בפנים בחזקה. אין שום סיכוי לצאת לדרך. גם יציאה מהאוהל הפכה למסוכנת: כשהעור חשוף לרוח כזאת למעלה מדקה, כוויית הקור מובטחת. כל הגוף חייב להיות מוגן ומכוסה: הפנים במסכת פנים ומשקפת, הידיים במספר שכבות של כפפות, והגוף תחת שכבת פוך עבה.
היום עבר עלינו בהכנת לבני שלג ובבניית קירות הגנה סביב האוהל: בלעדיהם הרוח היתה עוקרת את האוהלים ומעיפה אותם כעלים. מדי כמה שעות היה צריך לצאת ולחפור את השלג סביב האוהל ולחזק את הקירות, שכרסמה הרוח. בינתיים הרגישו רוב חברי הקבוצה טוב.
שלג ירד ללא הפסקה ורוחות שמהירותן 80 קמ"ש העיפו כל מה שלא היה קשור
הרוסים שפגשנו שלשום, חנו כמה מאות מטרים מעלינו – מרחק משמעותי בגבהים האלה – וכצפוי, אחד מהם, ויקטור, כמעט קפא למוות בשק השינה הקל שלו. שני מטפסים אחרים שמו לב שהוא לא יצא מפתח האוהל זמן רב, ומצאו אותו קפוא בתוך שק השינה. הם חיממו אותו בבקבוקים חמים ובחום גופם, עד שהצליחו להוציא אותו מסכנת מוות מיידית. הוא סבל מכוויות קור באצבעות ידיו ורגליו, ונראה היה שיאבד את כולן. משלחת של מחלצים מקצועיים, יצאה מהמחנה שלנו לחלץ אותו, ונאלצה לחזור לאחר שכמעט ונקברה במפולת שלגים. כולם כעסו מאד על הבורות והיהירות של ויקטור, שהתעלם מכל האזהרות שקיבל וסיכן את עצמו וגרם לסיכון אחרים.
כל משלחות הטיפוס האחרות באזור קורקעו כמונו בגלל הסופה. בערב הצטופפו כולם באוהל המטבח, וורן ניגן בכינור ומארטי בגיטרה, וההומור השחור שלט בכל. הנה לדוגמא אחד השירים הפופולרים שתרגמתי לעברית במהלך הסופה הממושכת: "אם הזרת שלך יקרה ללבך / אם היית תמיד קשור לאפך / קח מחבר אסקימוסי עצה / אל תחשוף, נהג בצנעה! / אם תחשוף את הזרת ברעד וחיל, / תחילה היא תשחיר ואחר כך תכחיל, / תיפרד מעמך ותלך לדרכה. / אל תחשוף, נהג בצנעה!"
דניאל קרן, במראה אלסקי אופיני
תקועים עמוק בשלג
ביום ראשון ה – 19 ביוני עוד נמשכה הסופה. השלג יורד כבר שישה ימים ללא הפוגה. אתמול בילינו את היום בביצור קירות השלג, והרוחות העזות הפילו אותנו ארצה פעם אחר פעם. כמו בכל לילה, גם אתמול בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, יצאתי לחפור את השלג מסביב לאוהל. רגע היציאה משק השינה היה הקשה מכל: חליפת הטיפוס הייתה קפואה לגמרי. תקרת האוהל כוסתה בשכבת קרח, מהאדים שהתעבו, והנעליים והתרמיל כוסו שלג. האצבעות היו קפואות והחפירה קשה. מה שנותר מהרגש בידיים היה כאב עז. אפשר היה לנסות להתנחם בדממה, שאים כמוה בשום מקום, ובנוף שמתחת: שמיכה של עננים ומתוכה מבצבצות פסגות ההרים הנמוכים יותר, צבועים בוורוד של זריחה.
בבוקר התחדשה הסופה ביתר עוז, ויחד עם השלג הנערם, החריפו החרדה וקוצר הרוח. מלאי המזון הלך ואזל. אמנם השהייה במחנה מקלה על ההתאקלמות בגובה(הגוף מייצר יותר תאי דם אדומים) אבל כיוון שבילינו את רוב הזמן בשקי השינה או באכילה, החל הגוף להתנוון. כל יום שעובר, פירושו קושי רב יותר לצאת לדרך.
התחזית למחר לא הייתה מעודדת: הסופה תתחזק. וורן החליט שנבנה איגלו למקרה שהרוח תמוטט את קירות ההגנה ותעקור את האוהלים. כעבור ארבע שעות של עבודה מאומצת היה לנו איגלו, שהשהות בו היתה שקטה ונעימה יחסית. השהות באוהלים, לעומת זאת, יכלה להוציא מן הדעת. הרוח זעזעה אותם ללא הרף וחבטה ביריעותיהם בחוזקה. כדי לשמוע זה את זה, נאלצנו לצעוק. הסופה לא אפשרה להוריד את המטפס הרוסי. בשלב זה היה ברור שכוויות הקור בידיו ורגליו יהפכו לנמק, שעלול לסכן את חייו.
למחרת, בהתאם לתחזיות, נמשכה הסופה. לא ניתן היה לעלות להר או לסגת. מלאי המזון הצטמצם כל כך, שהפחתנו את המנות לחצי מהכמות שאכלנו בתחילת הדרך ופסחנו על ארוחת צהרים. מטפסים אירים שחנו בקרבתנו הביעו חשש שלא יוכלו להמשיך בגלל מחסור במזון. יחד עם המזון התכלו במהירות מוצרים חיוניים אחרים כמו דלק ונייר טואלט. היה צריך להתרגל לעשות את הצרכים בחוץ, במינוס 20 מעלות ולהתנגב בשלג.
למעלה משבוע היינו תקועים בגובה של 4,300 מטרים. השלג ירד וירד, ובמחנה אין יוצא ואין בא. וורן טען כי אינו זוכר סופה ארוכה כל כך בחודש יוני. בשלב זה היה ברור לנו שאם מזג האוויר לא ישתפר בתוך יומיים, ניאלץ לחזור ופירושו של דבר מפח נפש גדול ואבדן של חודשים רבים של הכנות ואימונים.
למרות שלא העזנו לקוות, הסביר לנו וורן, כי במקרה שהסופה תיפסק נאלץ לשנות את טכניקת הטיפוס לטכניקה אלפינית, כלומר: יהיה עלינו לעלות בבת אחת עם כל הציוד למחנה הבא, הנמצא בגובה 4,900 מטרים, משם למחנה בגובה 5,200 מטרים ומשם לפסגה. הסכנה העיקרית הכרוכה בטיפוס כזה היא, שבמקרה של מזג אוויר גרוע בפסגה, ניתקע בלי אוכל ובלי דלק, בתנאי האקלים הקשים ביותר על פני כדור הארץ. האפשרות השנייה הסביר לנו וורן, היא לפנות לאחור ברגע שהסופה תיפסק. כריס רצה לחזור ואילו השאר החליטו להמשיך.
טיפוס תלול וחלק על מדרון הקרח הצריך את כל כוחותינו
בוקר בהיר
בערבו של אותו יום, בדיוק בשעה שמונה בערב, שככה הסופה. היה זה ה – 21 ביוני, היום הארוך בשנה. ערכנו חגיגה באוהל המטבח שכללה בלונים, מוזיקה בדיחות ועוגיות. לאוהל נדחסו כ – 20 איש מכל העולם: אירים, צ'יליאנים, וספרדים.
הבוקר שלמחרת היה בהיר ושקט. מסוק הגיע לחלץ את ויקטור וכריס החל בדרכו חזרה. נשארנו שבעה. בגלל השלג העמוק וסכנת המפולות העדפנו לחכות שיירד מישהו מלמעלה ויפתח עבורנו את השביל ( סכנת המפולת פחות חמורה, כאשר אתה יורד והמפולת מתרחשת מתחתיך). יצאנו לדרך רק בשלוש אחר הצהרים, נושאים כל אחד תרמיל במשקל 33 קילוגרמים.
התחלנו לטפס בנוהל הרגיל, קשורים זה לזה ומאובטחים בחבל נוסף התקוע ביתדות עמוקות בשלג. זה היה יום הטיפוס הקשה ביותר עד כה: במשך 5 שעות טיפסנו 400 מטרים של קרח ושלג, בשיפוע של 50 מעלות. מה שהאט את ההתקדמות היה הצורך להעצר אחר כל צעד, כדי לשאוף ולנשוף ארבע פעמים. הכפפות הכבדות והמסורבלות לא הקלו, הם הקשו עלינו להיאחז בחבל. הגרזן והסוליות הממוסמרות חדרו בקושי את מעטה הקרח הקשה. דלילות החמצן השרתה תחושת חנק קבועה. ג'יימס בן ה-48 התקשה במיוחד, וורן עזר לו לשאת את התרמיל.
השיפוע התלול לא אפשר לנו לעצור כדי לנוח, סכנת ההחלקה הייתה גדולה מידי. באמצע הדרך שמעתי מאחורי צעקה: "FALLING” ומיד השתטחתי ארצה, לפי הנוהל. כשהסתובבתי ראיתי את ניל לופת את גרזן הקרח, התקוע עמוק בשלג. מי שנפל היה ג'פרי, שנעלם מעיני, כיוון שהיה מתחת לשביל. החבל שחיבר אותו לניל הוא שבלם את נפילתו.
בשמונה בערב הגענו לקו הרכס, שגובהו 4,900 מטרים ומייד ספגנו מכת רוח איומה. השטח למאהל היה צר מאוד, ארבעה מטרים רוחבו, והתהום איימה משני העברים. התחלנו ליישר משטחים לאוהלים וקשרנו כל אוהל כמיטב יכולתנו כדי שלא יעופו. מראה הנוף היה מסחרר: מהנקודה הזו אפשר לראות לכל עבר – אופק עגול סביבנו וקרקעית עננים הרחק מתחתינו.
בשמונה בערב הגענו לקו הרכס, שגובהו 4,900 מטרים
כשישבנו ואכלנו ארוחת ערב בחוץ (כיוון שלא היה די שטח לאוהל מטבח), ראינו את ידידנו האירים שעקפו אותנו כמה שעות קודם לכן, חוזרים לקראתנו תומכים בבחורה מקבוצתם, שמעדה ללא הרף, שבכתה שקר לה ושידיה קפואות. היא לקתה בהיפותרמיה (אובדן חום). כעבור שבוע פגשתי אותה במקרה בטלקיטנה והיא תיארה לי את הרגשתה: " היה לי קר כל-כך, לא היה לי כוח לכלום. כשאמרו לי שהלכנו חמש דקות חשבתי שמשקרים לי, כי זה נראה לי כמו שעתיים. רציתי רק לשבת, לנוח ולישון." כך מת גם בחור אמריקאי על הר וושינגטון, כמה ימים לפני שטיפסתי שם. הוא נמצא יושב, קפוא למוות בלי כפפות ובלי מעיל. אחת התופעות הקשות של ההיפותרמיה היא שהגוף חדל לשדר אותות קור למוח. אז מתעוררת תחושה מזויפת של חום, החולה מסיר חלק מבגדיו, אדיש לקור, וקופא תוך דקות.
הכנסנו את הבחורה האירית לשק שינה ביחד עם כמה בקבוקי מים חמים, השקינו אותה במרק חם ושוקו חם וכעבור מספר שעות חום גופה עלה. למחרת היא התחזקה מספיק כדי לרדת למטה בכוחות עצמה. למחרת היה מזג אוויר נוח והרוח שקטה. ההליכה הייתה איטית ומפרכת. מאות המטרים האחרונים היו הקשים ביותר. הטמפרטורה ירדה שוב למינוס 20 והרוח גברה. כשהגענו לגובה 5,200 מטרים, למחנה הגבוה והאחרון שממנו יוצאים לפסגה, סבל ג'יימס מאפיסת כוחות ומקשיי נשימה חמורים, והתלונן על כאבים בחזה.
הכנסנו אותו לשק שינה עם בקבוקי מים חמים וג'פרי, הרופא שבקבוצה, נתן לו חמצן ובדק אותו. האבחנה היתה מחלת גבהים וחשש מפני התקף לב: המאמץ האדיר של היומיים האחרונים והגובה הרב סיכנו את חייו. כעבור שעה של מנוחה, כשמצבו לא השתפר, החליט וורן לבקש חילוץ אווירי. מזג האוויר היה כזה שאפשר נחיתה, אבל באופק נראתה שוב סופה. כמה דקות אחר כך נחת מסוק בצד המאהל . הרוח וענני הסערה התקדמו לעברנו במהירות. וורן העלה את ג'יימס למסוק ותוך שלוש שעות כבר היה בחדר טיפול נמרץ בבית החולים באנקורג', שתי קומות מעל ויקטור שזכה בחייו, אבל איבד את כל אצבעות רגליו וחלק מאצבעות ידיו. נשארנו שישה.
על קו התהום על פי התהום – האוטובאן שבקצהו
לאחר שג'יימס עזב הורע מזג האוויר במהירות ושוב החלה סופת שלג. ניסרנו בלוקים של שלג, הקמנו קירות מגן בעובי של חצי מטר מסביב לאוהלים, ושוב התגייסנו למלאכה הסיזיפית של חפירת השלג, שנערם במהירות מטורפת סביב לאוהלים. כל הלילה היכו רוחות של 120 קמ"ש באוהלים ותקפו את חומת המגן. בחוץ פגשתי את ניל ופגי חוצבים בשלג ומפנים אותו. בדרכי לחומת המגן, עם בלוק שלג שמשקלו 20 קילוגרם, הפילה אותי לקרקע מכת רוח חזקה. קשה היה לעמוד מול המשבים החזקים, שוב ושוב הוטחתי בשלג הרך.
למחרת בבוקר גברה הרוח. חבטותיה ביריעות האוהל היו בלתי נסבלות, ושוב הקמנו איגלו מחשש לקריעה והתרסקות אחד האוהלים. הקור היה עז כל כך, שמים קפאו תוך שניות. השעות זחלו. ידענו, תוך כדי דכדוך, שאם הסופה תימשך עוד יום אחד נאלץ לחזור על עקבותינו.
אבל בשש בבוקר קרה הלא ייאמן, הסופה שככה והבוקר היה שקט בהיר וקר. כולנו היינו מתוחים לקראת הטיפוס, בעיקר פול, שנזכר בטיפוס הקודם שהסתיים לפני הפסגה. הכרחנו את עצמנו להתגבר על חוסר התיאבון, ודחסנו לתוכנו כמויות ענק של פודינג אורז. בעשר יצאנו לדרך עם תרמילים קלים וציוד מינימאלי. היה קר מאד. בתחילת ההליכה נעדרה כל תחושה מכפות הרגליים, והנזלת הפכה לנטיף קרח תוך שניות.
טיפוס תלול וחלק על מדרון הקרח הצריך את כל כוחותינו
העצירות היו חטופות ולאחר חמש שעות של מאמץ בלתי פוסק של צעידה בשלג עמוק וטרי, סיימנו את הקטע הראשון של המסלול, המכונה "אוטובאן", על שם האוטוסטראדה הגרמנית המפורסמת. מטפסים גרמנים נהרגו כאן לאחר שמעדו ונפלו מהשביל הצר, והחליקו כמה מאות מטרים על המדרון הקפוא, לתוך הנקיק שבקרחון הקרוי "מלתעות". לאחר עוד ארבע שעות הליכה הגענו לקטע מישורי רחב, המכונה "מגרש הפוטבול". וורן עבר מאחד לאחד ובדק שהציוד תקין. כולנו היינו תשושים ולפנינו היו עוד שלוש שעות טיפוס ועוד שלוש שעות חזרה.
מארטי היה תשוש מכדי להמשיך. גבר ענק, שרירי ומשופם, שחי עשרים שנה באלסקה וטיפס על הרים רבים, חש חוסר אונים כתינוק ונאלץ להסתובב ולחזור. ג'פרי סבל ממחלת גבהים אבל החליט להמשיך. הקטע האחרון על קו הרכס היה תלול וצר במיוחד ודרש טיפוס תוך ריכוז עילאי. קרוב מאד לפסגה התמוטט אלטון ואת המטרים האחרונים עשה ממש בזחילה.
על הפסגה
עמדנו בגובה 6,235 מטרים. ראיתי את השמיים מתחתי. הקור היה לא ייאמן – מתחת למינוס 30 מעלות צלזיוס, כשאפקט הרוח הוריד את הטמפרטורה למינוס שבעים. הספקתי לצלם את פול מניף בגאווה את דגל הטייסת שלו ועוד כמה תמונות.
אחרי עשר דקות על הפסגה התחלנו לרדת. יותר מ – 80 אחוז מהתאונות קורות בירידה. התרכזתי בכל שרידי כוחותי. העומס על הברכיים היה עצום, התנועה מהירה מאוד, וכולנו היינו עייפים וצמאים. התאמצתי לנעוץ מבט בשביל ולא להבחין בתהום שמשני צידיו. בשעה 11 בלילה היינו עדיין באזור הקרוי "DEATH ZONE” , רחוקים מהמחנה. פתאום נשמעה הקריאה "FALLING”. כולנו השתטחנו על הארץ תוך נעיצת הגרזנים עמוק בשלג. שנייה אחר כך הרגשתי את המתיחה בחבל הקשור לרתמה שלי. הרמתי את הראש וראיתי את אלטון שוכב על הקרח החלק שבמדרון. הו ניסה לתקוע את הגרזן בקרח, אבל הנעיצה לא הייתה עמוקה מספיק, הגרזן נעקר מייד, והוא נותר שם מותש, תלוי חסר אונים. וורן הגיע מאחור, ובקור רוח צעק לאלטון הוראות המטושטש בקול חזק. אלטון נרגע, התעשת וקם.
רק בשתיים בבוקר נכנסנו לתוך המחנה. פגי הייתה חיוורת ולא חדלה להקיא. ג'פרי היה מטושטש מאד ושדה ראייתו הצטמצם למה שקרוי "TUNNEL VISION” סינדרום של השפעת הגובה. אלטון היה באפיסת כוחות מוחלטת ופול היה במצב של התעלות נפש: הוא עשה זאת. זחלתי לתוך שק השינה עם הבקבוקים החמים, שהכין לנו מארטי, ונרדמתי לפני שהפשרתי.
דניאל קרן – על פסגת ההר,בגובה 6,235 מטרים
הבוקר שאחרי
התעוררתי בהרגשה משונה. אצבעות כפות הרגליים היו רדומות. וורן אבחן מייד כוויות קור. גם לאחר שעיסית אותן, לא חזרה התחושה. היא תחזור לבסוף, רק כעבור חודשים, בסוף הקיץ. ג'פרי סבל מכוויה חמורה בהרבה: שני הבוהנים שלו השחירו לגמרי. ההתקפלות הייתה מהירה במיוחד. כולם היו קצרי-רוח לרדת מכאן, חרדים מפני תאונות אפשריות.
גמאנו מרחקים. קטעים שטיפסנו שעות בעזרת חבלים וגרזני קרח, ירדנו בסנפלינג תוך דקות. אחר הצהרים הגענו למחנה מספר ארבע בגובה 4,300 מטרים. הפשרנו שלג לשתייה, חיממנו אוכל, אספנו את הציוד שהשארנו בדרך למעלה, והמשכנו בדרכנו. הרוח גברה וורן המריץ אותנו למהר בצעקות רמות. לפני שלוש שנים מת מטפס מקבוצתו משילוב קטלני של קור, תשישות וגובה.
הרוח הפילה אותנו שוב ושוב. קברתי את הפנים עמוק בכובע ובצווארון, אבל לא יכולתי להימנע מלהביט בנוף. שקיעה מאופקת צבעה את הכל בחום-זהוב-אפרפר מאופק. הרוח הרימה ענני שלג ששטו בגובה הברכיים, וכשהשקפתי למטה ראיתי דרך כרעי העננים, את הטונדרה הקפואה ונזכרתי שלא הכל שלג בעולם.
לאחר שעתיים נוספות הגענו למחנה מספר שלוש והקמנו מאהל. מעט הדלק שנשפך לי על כפות הידיים בעת מילוי הגזיות, גרם לכאב עז. רק לאחר שחיממתי את הידיים כמה שעות, תחת בית השחי הרפה הכאב. בשתיים בלילה היו כולם בשקי השינה. רק אני הייתי עדיין בחוץ. יפה כאן.
הירידה המהירה עושה שמות בברכיים ובכפות הרגליים. ג'פרי סבל יותר מכולם. הבוהנים שלו שהשחירו לאחר ההגעה לפסגה, התבקעו עכשיו. שלג החל לרדת ואנחנו בוססנו בו עד הברכיים הכואבות. אבל כמו סוסים שמריחים את האורווה, הרחנו את מחנה הבסיס. ממש לפני המחנה היינו צריכים לטפס על הגבעה הידועה בכינויה "שוברת הלבבות", והלב אומנם נשבר כשעליך לטפס עליה לאחר יום שלם של ירידות. עוד בדרך הזמין וורן מטוס שיאסוף אותנו כשנגיע אבל נאלצנו להמתין לו במחנה הבסיס במשך כל הלילה, בגלל התחדשות סופת השלג.
בבוקר, כשהגיע המטוס הרגשתי פתאום שטוב לי פה, בתוך היופי הזה. לא יכולתי להעלות בדעתי שום חוויה אחרת, שם למטה, שתשווה למה שהרגשתי כשדרכתי על הפסגה. הארבעה הראשונים וג'פרי בינהם, נדחסו למטוס הססנה הקטן. המטוס שדהר על מחליקיים לאורך המורד, איבד פתאום את יציבותו, החליק הצידה, עשה סיבוב של 180 מעלות ונעצר. רצנו אליו, דחפנו אותו בזנבו, כדי ליישר אותו לכיוון הירידה. לאחר כמה ניסיונות הצליח המטוס להמריא.
הירידה – 80 % מהתאונות קורות בדרך חזרה
הבוקר שאחרי
כעבור שעתיים גם אני הייתי באוויר עם הקבוצה האחרונה. פסגת הדנאלי נשארה הרחק מאחור, ומשטחי השלג הפכו לאדמה אדמדמה, לצמחייה ירוקה, לאגמים כחולם ולנופים שכמעט שכחתי את דבר קיומם. רציתי לחייך, אבל השפתיים שלי היו צורבות ומבוקעות. משדה התעופה, בלי לבזבז דקה, דהרנו למקלחת הלוהטת, לבגדים נקיים ולהמבורגר ענק עם הרבה קטשופ וצ'יפס, ואתה יודע מה? תביא גם שני מאי תפוחים וסיידר חם-חם.
את מסעו זה להר הגדול באלסקה, עשה דניאל בשנת 1995
כתבות נוספות של דניאל קרן – במרתון אנטרטיקה
