מאת:טלי לאור
בשקט, בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, הצלחנו להשתחל ולקבע את מעמדנו בענף הטריאתלון בארץ. נכון, אנחנו עדיין המיעוט (המאוד מאוד מועט) ביחס למספר הגברברים המשתתפים אבל למרות זאת, גרפנו מספר גביעים, הגענו להשגים והחודש קבוצת הנשים של רמת-השרון חוגגת שנה להיווסדה.
למי שלא מכיר, נעים מאוד. אנחנו קבוצת הנשים היחידה בענף המתאמנת בקביעות 3 פעמים בשבוע (לא כולל "שיעורי בית") עם שני מאמנים צמודים שלא מוותרים לנו על מטר ולא מהססים לקצץ לנו בשעות שנת היופי ולקבוע אימונים מפרכים בשעות בהן בני-זוגנו וילדינו ישנים שנת ישרים במיטתם.
הקבוצה מורכבת מפסיפס מוזר של נשים בגילאים שונים ובעלות אופי שונה כל כך, עד כי המכנה המשותף היחיד הקושר אותן יחדיו הוא האהבה לספורט והאתגר האישי שכל אחת הציבה לעצמה.
בראש הקבוצה, דוחפים קדימה ללא לאות 2 מאמנים מסורים ובעלי ניסיון שנחשפו לא פעם לצד המסתורי והאפל של הנשיות, כשנאלצו בלית ברירה להקשיב לשיחותנו, ולהתמודד עם מחזות מעוררי פלצות ובעיות – נקרא להן "פיסיולוגיות" – לא צפויות.
אני בספק אם יש עוד קבוצת טריאתלון שהמאמנים שלה מתמודדים על בסיס שבועי עם עולם האסוציאציות העשיר של קבוצתם. כשהמאמנים מנסים להסביר על "סל"ד", ההסבר משום מה מתפתח לשיחה על שעוות רגלים וכשהם אומרים "משקל" הנושא מתפתח לוויכוח על "גובה" ומשם קצרה הדרך לדיון בשבחי הנקת תינוקות (*על שאר הנושאים הוטלה צנזורה).
אני די בטוחה שאין עוד קבוצת טריאתלון שהמאמן נסחב עם משקל לאימון וצריך לבקש, להתחנן ולבסוף בלית ברירה להשתמש בטון סמכותי (במיוחד!), על מנת לשדל את ה"אובייקטים" לעלות על המשקל וגם זאת, תוך וויכוחים קולניים על תקינות ודיוק המשקל וקיטורים נון-סטופ (נסו אתם להפריד חבורת נשים משוקולד).
קשה לי לדמיין כי יש עוד קבוצת טריאתלון, שלאחר שנה היחידים היודעים להשתמש בפונקציות מד-הדופק המתוחכם הם בסופו של דבר שני המאמנים, אשר מזמן הוכנעו על ידי בקשות חוזרות ונשנות לבצע את מחיקות קבצי הזכרון או שינוי הנתונים, והשלימו עם העובדה המצערת כי בנות קבוצתן לעולם לא יתאמצו ללמוד לעשות זאת בעצמן.
אני די בטוחה שאין עוד קבוצת טריאתלון שהשגיה המרשימים ביותר בתחום הריצה נבעו מהעובדה כי באמצע אימון החל לרדת גשם ("הפן יתחרפן!") או לחליפין ששעות האימונים נקבעות לפי לו"ז בתי הספר כי יש ילדים בבית שצריך להעיר ולהסיע ללימודים.
אני מוכנה להשבע כי אין עוד קבוצת טריאתלון אשר ללא צורך בהסברים ובמילים מיותרות יודעת באופן טבעי כי זכיה בגביע בתחרות זה טוב ויפה וללא ספק הישג מכובד עד מאוד, אבל לעולם, עולים לקבלו בטקס כששיערך מסורק, את לבושה בחולצה הקבוצתית המגוהצת, ונעלייך תואמות לגרבייך שתואמות כמובן ליתר בגדייך, לגומיה ולכובע.
על פי ניסיוני, אין עוד קבוצת טריאתלון שבאימוני ריצה מדגמנת את קולקציית הסתיו של "נייק", ובאימוני שחיה את קולקציית הקיץ של "ספידו". עד לפני שנה, כשכבר הצלחתי לאלץ את עצמי להתאמן, נהגתי לעשות זאת בחולצות טי-שירטס דהויות, פליטות בחסד מימי שירותי הצבאי. "נייק" היתה חברה לנעלים בלבד, אופניים זכרון ילדות נושן ו"לטקס" לא נועד לחבישה על הראש… המטאמורפוזה הייתה בלתי נמנעת וצברה נפח ומהירות עד כדי כך, שלפני כחודש הצלחתי להפתיע אפילו את עצמי בהתעקשותי הנמרצת על נעלי ריצה אדומות או שחורות שיתאימו לחליפתי, אופניי, משקפי וקסדתי (3 טריאתלטים אסרטיבים הצליחו לבסוף לשנות את דעתי) – רושם חיצוני עושה 90% מהעבודה, לא?
אני די בטוחה שאיו עוד קבוצת טריאתלון שרוצה, אבל ממש ממש רוצה, להכיר את האיש בעל הישבן המשמש השראה לעיצוב כסאות האופניים ולהוריד לו סטירה מצלצלת ולאחר מכן להגיש נגדו תביעה ייצוגית על גרימת נזק גופני בלתי הפיך ועוגמת נפש (ומי שלא מבין שירגיש חופשי לשאול).
קשה לי להאמין כי יש עוד קבוצת טריאתלון שהמילה הכי נפוצה באימונים היא – "אוכל".
אין לי ספק שאין עוד קבוצת טריאתלון המגיעה לתחרויות עם "צוות טכני" המשולב עם "צוות מוראל" הכולל שני מאמנים (ולעיתים גם היו"ר המכובד), אשר בודקים תקינות ציוד ומנפחים לפחות 14 זוגות אופנים (28 גלגלים) רבע שעה לפני הזנקת המקצה, ומחכים לנו בקילומטר האחרון של כל תחרות על מנת ללוות ולמשוך כל אחת באופן אישי לקו הסיום.
למיטב ידיעתי אין עוד קבוצה שבחרה לערוך ערב קבוצתי בנושא שרירי הבטן התחתונה וישבה במשך שעה עם כדורים בין הירכיים ותרגלה כיווצי שרירים באנרגטיות לפי הסברי המרצה.
דקה לאחר סיום ההרצאה, כששרירי הבטן חוזקו כראוי, ניתן היה לצפות ב- 14 נשים עטות ב"חינניות" על שולחן האוכל העמוס לעייפה במאכלים מעשה ידיהן, קומפלט עם פאבלובה פירות יער וקצפת, ולקינוח -מוס שוקולד עשיר במיוחד.
זוהי הקבוצה שלנו והחודש אנו חוגגות שנה.
למרות שלפעמים אנו עונות על כל הקלישאות המתקשרות לנשים ולספורט, אל תטעו ותזלזלו – מדובר בקבוצת ברזל השגית. מקבץ נשים אסרטיביות ואיכותיות אשר כל אחת בדרכה מנסה לגרד את הזמן להתאמן בדבקות בין העבודה, המשפחה, הילדים וכן, גם בעלים כמוכם ובכל זאת אנו עומדות במשימה בהצלחה ועוד עושות את זה ב"סטייל" המיוחד שלנו!
עם יד על הלב כשאני נזכרת בפגישתנו הראשונה שהייתה די צוננת למעט התלהבותם של שני המאמנים, אני מוכרחה להתוודות כי לא האמנתי שנגיע עד הלום. חבורה של נשים חלקן ספורטאיות וחלקן בתחילת דרכן אשר הגיעו מעולמות כל כך שונים, שגם אם נמתח את קווי הדמיון לגבולותיהם הקיצונים לא ניתן היה לצפות כי תרקם ביננו ידידות כה אמיצה. לכן, אנצל את ההזדמנות ומעל דפים אלו אביע את תודותיי לכולכן – ללא ההתמדה שלנו, לא היינו כאן היום.
אין אפשרות להביע במילים את הערכה והתודה לה ראויים שני המאמנים המופלאים שלנו – אילן פאלצ'י ורון צור, שלקחו על עצמם לאמן קבוצה של נשים דעתניות, אשר למרות ההתמדה ורצינות כוונותיהן, עדיין מסוגלות לקטר ולקשקש יותר מכל קבוצת גברים ממוצעת. ללא הדחיפות, העידוד (ולעיתים השכנועים התקיפים) והכי חשוב – האמונה הבלתי מעורערת ביכולתה של כל אחת ואחת מאתנו (ולפעמים זה באמת קשה לשמר אותה) – לא הייתה קבוצה.
ובהזדמנות זו, תודה לכל מי שעזר וסייע לנו בדרך – ליוזמים בעלי החזון, למתנדבים שהעמיסו לנו את האופניים, למחליפי הגלגלים המפונצ'רים, למספקי הציוד ולאלו העוזרים בתחזוקו השוטף ונאלצים להתמודד עם דרישותינו לצבעים תואמים. למעודדים, למפרגנים ולאלו ששוחים לידנו בתחרויות ומתנצלים בנימוס על ה"ההנחתות".
מחכות לחגוג אתכם את יומולדת השנתיים.
