"Tears Tuesday", זה השם הבלתי רשמי שנתתי לימי שלישי מאז שהתחלתי ביחד עם שותפי לריצה, גדי ניצני, את הדרך הארוכה למרוץ ה-50 מייל (80 ק"מ) שנרשמנו אליו. מה שנתן לימי שלישי את הכינוי המאוד לא מחמיא הזה היה, האימון שתמיד חיכה מעבר ליום העבודה של יום שלישי – האימון הארוך ביותר שמבין אימוני אמצע השבוע, אימון שפשוט רוקן לי את כל מאגרי האנרגיה ברגע שפתחתי את העיניים ביום שלישי בבוקר. אבל כדי להבין את התמונה יותר צריך לחזור להתחלה.

גדי (מימין) ורובי עם מספרי החזה של התחרות הפרטית שהפיקו | צילום: אלבום פרטי

עוד במדור סיפורים מהחיים
בדרך לחצי המרתון, הסרטן תקף שוב
"בעקבות הריצה השלתי 30 ק"ג ואני מאושרת"
עבר ניתוח לעקירת עורק במוח וסיים מרתון

הכול התחיל בסוף השנה שעברה, כאשר אני חוגג יום הולדת שגרתי מספר ימים לפני סוף השנה וגדי, שהוא חבר של שנים זורק את הפצצה: " קניתי לך מתנה אגואיסטית קצת, רשמתי את שנינו למרוץ M2L באמצע אפריל". המתנה הקטנה והאגואיסטית הזאת תהפוך למטרה משותפת של שנינו מאותו היום ותהפוך לשגרה מעט טורדנית ומאד תובענית שתצרוך משנינו הרבה מאד זמן אנרגיות ובעיקר זמן רגליים.

אז הנה מעט היסטוריה על המרוץ הזה. מדובר במרוץ המתקיים מדי שנה באנגליה, ביום שישי הטוב -Good friday שהוא כך למדנו יום השישי שלפני חג הפסחא (חגים לועזיים בדרך כלל נקבעים לימי שני ולא "זזים" לאורך השבוע כמו בלוח השנה היהודי. הסמיכות של חג ההודיה לחג הפסח היא משהו שקורה בכל שנה ולכן מבחינתי המרוץ היה בראש במשך הרבה שנים, אבל כמטרה שיהיה קשה להשגה כי ערב ליל הסדר הינו חג שאני לא מוכן שלא לחגוג בצורה משפחתית עם המשפחה ולכן ברוב השנים לא ניתן לשלב את שני האירועים.

המרוץ הינו מרוץ אולטרה מרתון בנופיה הירוקים והשטוחים של הממלכה הבריטית לאורך נהר ובצמוד לשביל הTrans-Pennine Trail. השנה היתה אמורה להיות המהדורה החמישית של המרוץ, שלפני שנה שינה את כיוונו וכיום רצים אותו ממנצ'סטר לליברפול ולא הפוך – ומכאן שמו M2L – Manchester to Liverpool, כדי להוסיף עוד עניין ולהדליק אותנו עוד יותר התאריך בו נפל המרוץ השנה הוא ה-10 באפריל, שהוא בדיוק יום הולדתו ה-50 של גדי ולכן היה ברור שהיקום רומז לנו שזאת בדיוק השנה לרוץ 50 מייל ביום הולדתו.

תחנת ההזנה שמוקמה ברכב | צילום: אלבום פרטי

כאמור, מתנת יום הולדת אחת והרבה שאיפות וחלומות והחלטנו שיוצאים לדרך, כבר בתחילת ינואר השנה, שמנו את ידינו על תכנית אימונים שנראתה לנו ישימה וראויה למרחק הזה, התייעצנו ואשרנו אותה עם שליו ברוש המאמן של Magic runners ויצאנו לדרך הארוכה והמפרכת של תכנית האימונים. צריך לקחת בחשבון, גדי ואני רצים יחסית מנוסים, ביחד יש לנו כ-15 מרתונים שלמים וכל אחד מאיתנו הוא גם איש ברזל, יש לנו ניסיון בהעמסה על הגוף וביצוע מדוקדק של תכניות אימונים ארוכות.

שני חברים יצאו לדרך (הארוכה!)

התכנית שפעלנו לפיה היתה פשוטה ויעילה, בסך הכול 5 ריצות שבועיות, 2 ימי מנוחה, ריצות B2B (שתי ריצות ב-24 שעות) בסופי השבוע מרחקים וזמני רגליים ההולכים ומטפסים ככול שעובר הזמן. התכנית מתחילה רגוע, ימי ראשון הם ימי חופש כך שאת התכנית התחלנו ביום חופש. מתאים לנו.

ימי שני הם תמיד ריצה קצרה מאד, בשבועות הראשונים 3.5 ק"מ (מי חשב בכלל על לצאת לרוץ רק ל-3.5 ק"מ…?) ימי שלישי הם ריצה ארוכה יותר ולמעשה הריצה הארוכה של אמצע השבוע (Tears Tuesday זוכרים?). ימי רביעי ריצה בינונית, ימי חמישי מנוחה, ימי שישי ריצה ארוכה ובימי שבת ריצה 16 ק"מ התאוששות. בהמלצת המאמנים שהתייעצנו איתם הוחלט לתרגל באימונים הארוכים בעיקר טכניקת ריצה של 5 דקות ריצה ודקה הליכה החל מההתחלה, במטרה להוריד עומס מהגוף ועל מנת לשמור על דופק מתון לאורך כל הריצה. הפרוטוקול הזה הוכיח את עצמו בגדול במהלך האימונים ועזר מאד לצלוח את האימונים הארוכים של סוף השבוע ולהתאושש מהם בצורה מהירה.

השטח מתגלה ככזה שיהיה טכני | צילום: שי לחוביצר

למרות שרצינו ובנינו על זה שנעשה את הריצות שבתכנית ביחד ושנצליח לצלוח את מרבית האימונים ביחד, עלינו על מספר בעיות בתחום הזה, ראשית הקצב: גדי התגלה כבעל שורשים קנייתים וקיבל את הכינוי "סעיד אוויטה האשכנזי" ורץ במהירות גבוהה ממני לאורך כל הדרך. אמנם המהירות גבוה ב כ-25 שניות לק"מ, אך למעשה הדבר מנע מאיתנו לרוץ ביחד. ברור שהאופציה שאני אגביר למהירות שלו לא עמדה על הפרק, גילינו גם שהוא מתקשה להאט לקצב שלי כי זה גורם לו לצאת מהריכוז שלו.

הדבר השני והמשמעותי שגילינו והקשה עלינו מאד הוא, שגדי הוא חיית בוקר, מסוגל לקפוץ מהסדינים לבגדי הריצה ולמסלול. אני לעומתו איש של ריצות אחר הצהריים והערב, מתקשה להניע בבוקר ומעדיף להתאמן בסוף יום העבודה. בעיה נוספת שעלתה עם הזמן, גדי מעדיף קור על חום ואני הפוך… וכך התחיל המאבק הסמוי בו גדי מנסה לשדל אותי לרוץ בבקרים ואני עושה ככל שביכולתי לדחות לסוף היום – הדבר הוליד את שיחות ה-Boom, שיטת תימרוץ שבה ברגע שמסיימים אימון שולחים את תמונת המסך מהגרמין קונקט אחד לשני, בתוספת הכיתוב BOOM! הדבר מהווה בעצם אסמכתה לצד השני שהאימון בוצע ועכשיו חובת ההוכחה עוברת לשני. זה מפתיע מאד אך השיטה עובדת! לא פעם מצאתי את עצמי יוצא לריצה כדי לשלוח לגדי שאני עומד בקצב שלו.

ככה, שבוע אחרי שבוע, Boom אחרי Boom אנחנו מתקדמים בתכנית. שבועות של מעל 90 ק"מ שבועי לצד שבועות התאוששות פעם בחודש של 60 ק"מ. הריצות הארוכות עולות בהדרגה עד לפיק הגדול של ריצת אימון ל-50 ק"מ. לאט לאט אנחנו מחדדים גם את ציוד הריצה שלנו, שנינו עברנו לריצה עם גרב לחץ המשולבת עם הגרביים הרגילים ולא כשרוול נפרד תיק הריצה התווסף לריצות, שני פלאסקים של חצי ליטר כל אחד ומקום לנייד, אוכל טכני וכל מה שנדרש בנוסף, גדי מבין מהר שהתיק שיש לנו קטן מדי ורוכש אחד גדול מידי שישמש אותו גם במרוץ.

נוף בריטי וירוק שמזכיר את הנוף שמחכה לנו עדיין במנצ'סטר | צילום: שי לחוביצר

לא הכל עובר חלק, התכנית קיימת ורצה, אבל החיים מכתיבים לנו אילוצים, מזג אויר שדוחה ריצות ארוכות ביום, מחלה שתקפה אותי במהלך אחד השבועות וגרמה לי לדלג על שני אימונים והביטחון כולו הולך ונפגע שאכן ניתן לבצע את המרוץ הזה כהלכתו. באחד מימי החופש מריצה, עברתי על יומן האימונים שלי בנייד וראיתי שאנחנו כבר 5 שבועות בתוך התכנית, אך אין לי אף לא שבוע אחד שבו בוצעו כל האימונים. תמיד היה משהו שהשתבש, תמיד גם היה תירוץ טוב, אבל משהו בי הבין שלא ניתן להמשיך ככה ולמעשה התקבלה אצלי ההחלטה, שהחל מהשבוע השישי ועד לסוף התכנית לא מפספסים יותר קילומטרים. שלא תבינו לא נכון, החיים עדיין היו שם לחבל ולהציק, אבל הם לא באו יותר על חשבון הקילומטרים שצריך היה לגמוא.

גם המשפחה התגייסה לטובת המטרה, הרבה פרגון היה קשה לגרד הפעם, אבל האימונים הביאו בחשבון גם את הזמן המשפחתי שלא צריך להיפגע מהשטויות של אבא. לא פעם ריצות סבבו סביב מטלות הבית – ריצה שהופסקה לטובת הסעות ילדים, ריצה לנמל תל אביב לפגוש את האישה לריצת בוקר ומשם להמשיך לעוד 20 ק"מ לבד. ריצות הביתה מהעבודה ולמחרת חזרה הכל כדי שהקילומטרים לא יפסקו ושהמשפחה לא תטיל וטו על כל האירוע. במקביל לביצוע התכנית, התחלנו להתרגש ולסגור את המנהלות הנוגעות למרוץ. הציוד ההכרחי מהרשימה שקיבלנו התחיל להתווסף, שמיכת מילוט, מעיל גשם עם תפרים מולחמים, מקומות לינה, טיסות, רכבות והכי חשוב כרטיסים למשחק הכדורגל באנפילד ביום שאחרי המרוץ.

גברת קורונה

ואז קורונה! הדיבורים התחילו כבר בפברואר, המחשבה שטיסות יבוטלו והמרוץ יבוטל היו רחוקות מאד עדיין. שירי, אשתו של גדי, שהיתה אמורה להצטרף לנסיעה כבר הודיעה שהיא לא תבוא מטעמי קורונה. גדי התחיל להראות ספקות לגבי טיסה לאנגליה, אבל אני הייתי משוכנע שהכל יסתדר והחלטתי שאם הטיסה יוצאת והמרוץ מתקיים אני נוסע. גם במחיר של 14 יום בידוד כשחוזרים וגם עם הסיכוי הנמוך לחלות, המחשבה שהמרוץ ידחה ושנצטרך לשמר את רמת האימונים הגבוהה הזאת היתה מחשבה שלא יכולתי לקבל ולא הייתי יכול להמשיך להתאמן כשהיא "יושבת" בראש.

ב-9 במארס נסענו צפונה לחיפה, עדיין אופטימיים (אני) קצת פסימיים (גדי) וכל זה כדי לפגוש את שמרית שולמן, מאמנת ריצה בעלת קבוצת הפייסבוק "חובבי ריצה". שמרית היא אולטראיסטית בעצמה ובעיקר בוגרת המרוץ בגרסתו המקורית. נפגשנו בחיפה בבית קפה (עוד היה מותר) ושאלנו בעיקר שאלות לוגיסטיות, תחנות תזונה, תיקים אישיים, מסלול, ניווט, התארגנות בנקודת הסיום וכל מה שעלה לנו בראש. לקראת סוף הפגישה שמרית שאלה את השאלה שריחפה בחלל בית הקפה מתחילתה: "יש לכם תכנית אם מבטלים?" אופטימיים כבר אמרנו? אבל גם מציאותיים…

שיתפנו אותה בתכנית מגירה שלנו למקרה שלא ניתן יהיה לרוץ או לטוס. התכנית היתה לרוץ בארץ מרוץ 80 ק"מ בנקודות חייו של גדי ולקרוא לזה ל2מ (הרסה העברית ל-M2L), לצאת מרחובות שם נולד וגדל ולרוץ עד לביתו הנוכחי בהוד השרון. היא מיד ציינה שבמקרה כזה היא תשמח להצטרף, הודינו לה מאד וחזרנו הביתה נרגשים מהמידע ומשוכנעים שתוך חודש אנחנו מפרקים את המסלול. שבוע ויום אחר כך, יום שלישי אנחנו מחליטים לעשות את ריצת ה-21 ק"מ שלנו לפני יום העבודה, יוצאים מכפר מל"ל לכיוון פארק הרצליה ובחזרה, מגיעים סחוטים מהריצה ונוטפי זיעה (סוף סוף הקיץ מגיע) וההודעה בטלפון משמרית "התבאסתי בשבילכם לראות"…יאללה ל2מ…".

האמת, הכתובת כבר היתה על הקיר ואם כבר לקבל את הבשורה אז עדיף משמרית ולא מהפייסבוק. כמה רגעים של שקט ומבוכה, מודיעים למשפחות וממשיכים בתכנית לריצה בתוך גבולות ישראל. ממשיכים כמובן בתכנית כמו שהיא ומהר מאד מגייסים נהגת ליווי שתלווה אותנו בריצה, מחליטים שנקודות התזונה יהיו מפנקות מאד ואפילו מוצאים פרוטוקול ליווי שיאפשר שהרכב יפגוש גם את גדי (המהיר) וגם אותי (הצב) למרות פער המרחק. ההחלטה היא שעושים ויהי מה!

אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים אז תעשה תכניות

הימים עוברים, נגיף הקורונה גורם לכולם להתרחק ולהסתגר ופתאום מתחילים להגביל את היציאה והאפשרות לאימונים. לשמחתנו ימי ההסגר וההגבלות מגיעים בשלב שבו אנחנו כבר אחרי כל הריצות הארוכות ביותר, הריצה הארוכה ביותר שמחכה לנו לפני הכניסה לתקופת הטייפר היא 21 ק"מ, אבל אנחנו החלטנו שלא מוותרים, כל אחד בסביבת ביתו עושה אתה אימון בריצה היקפית בעיגולים, גם המכשול הזה עבר. במקביל אני יוצא לחל"ת ומבין את מה שהתכנית ניסתה להגיד לי כל הזמן: התכנית טובה ומותאמת בעיקר למי שאין לו עבודה.

פתאום הריצות עוברות לי בכיף, כשאתה ממילא בבית ולא עושה כלום, פחות כואב לצאת לריצה של שעתיים בחוץ, לזמן אין כמעט משמעות, לריצה בעיגולים גם לא. אני שם לי פודקאסטים ארוכים באזניות ויוצא "לנסר" את השכונה בעיגולים. פתאום אני פוגש שכנים שלא ידעתי שמתגוררים באזור ומתחילים מחוות קטנות של שלום לכל מי שעוסק בפעילות ספורטיבית בעיגולים כמו עכבר בכלוב, או כמו שכתבו ושרו: Tears for fears: "When people run in circles its a very very mad world"…

הגבלת המרחק מביאה איתה בעיה נוספת, לא ניתן לבצע ריצה מרחובות להוד השרון, מה יקרה אם נתפס על ידי שוטר? קנס? יחזיר אותנו הביתה? כל ההכנה תרד לטמיון? אני מציע לגדי לבוא לרוץ בעיגול שאצלי ברחוב, גדי נחרד ומיד שולל אבל מציע הצעה חדשה. ריצה היקפית בהוד השרון, מתחת לבית שלו, ההקפה היא של 4 ק"מ, חלקה בשטח וחלקה אורבנית, האוטו יחנה מתחת לבית שלו ויהווה נקודת הזנה, זה נשמע כמו פתרון סביר. גדי מתעקש שאבוא לסיור שטח על המסלול וארוץ עליו, אני מסרב לרוץ על המסלול (מעדיף לחוות אותו בפעם הראשונה במרוץ) אבל מתרצה לבוא לבצע סיור שטח עם האוטו.

המסלול נחמד מאד, השטח מתגלה ככזה שיהיה טכני ולא מאד פשוט למעבר בריצה ואת ההוכחה אני מקבל בדמות מסמר באורך 7 ס"מ שמפנצ'ר לי את הגלגל הקדמי באוטו, המסלול מאושר. תחת לחצים כבדים אני מסכים להתחיל לרוץ בזריחה, מה שאומר ששעת ההתכנסות נקבעה ל-5:30 בבוקר. אנחנו נפרדים לדרכנו ואנחנו מקווים ששום דבר לא יחבל עוד יותר בתכניות ונוכל כבר לסיים את זה (בשלב הזה כל מה שאתה רוצה זה להיות אחרי). כאשר כבר נדמה שבכל זאת הכל יעבוד חלק, מגיע ערב חג הפסח וטורף את הקלפים שוב ומתחילים לדבר על סגר מוחלט ועל כך שתוגבל התנועה הבינעירונית. הדיווחים מדברים על סיום הסגר בין שישי (יום המרוץ) לפנות בוקר ובין שבת בשמונה בערב, מה שיבטל את כל התכניות. בערב פסח מכריזה הממשלה כי הסגר ייפסק ביום שישי ה-10 באפריל בשעה שש בבוקר! מה שאומר שגם ניתן לנסוע להוד השרון וגם הרווחתי עוד 45 דקות שינה.

נכנסים לחג, גדי שולח רשימת ציוד שהיתה לו בתוספת פרוטוקול תזונה מדויק, אני מתחיל לאסוף ולארגן את הציוד, ההתרגשות בהחלט מורגשת תקופת הכנה של כ-16 שבועות, למעלה מ-1,000 ק"מ ריצה מתנקזים ליום אחד, יום שישי ה-10 באפריל יום ההולדת ה-50 של גדי.

יום המרוץ הגיע בדיוק בזמן

יום שישי, 5:30 בבוקר אני קם במחשבה שצריך להיות שקט כדי לא להעיר את הבית. אשתי נותנת נשיקה ומאחלת בהצלחה, הילדים דאגו לברכה מקסימה על התיק שחיכה לי ליד הכניסה ואפילו זכיתי למחווה מרגשת מהבן שלי שעוד לא הלך לישון בדמות חיבוק ובהצלחה, כבר היה שווה לקום. נוסע להוד השרון, הכבישים ריקים, אין גם עדות למחסומים שהוסרו כמה דקות קודם, אין שימוש בסיפור הכיסוי שהכנתי למידה שיעצרו אותי וישאלו למה אני מטייל ברחובות לפנות בוקר. אני מגיע ב-6:20 לכתובת בהוד השרון, גשם שוטף ירד כל הלילה ואני מנסה להבין מה זה יעשה לשטח שאנחנו צריכים לרוץ בו במשך כל היום.

גדי כבר מחכה לי למטה, הוא נרגש מאד, אני קודם כל מאחל לו מזל טוב, תוהה איתו בקול למה החלטנו שהוא בן 50 מייל ולא 50 ק"מ… ושולף את ההפתעות שהכנתי לאירוע, מספרי חזה עם לוגו התחרות, אפילו שימרנו את המסר שהוא ביקש לכתוב על מספר החזה במרוץ המקורי: "Today I'm 50!". אפילו הבאתי לו עוגת יומולדת קטנה והדלקנו נר לכבודו. דיגמנו את הרכב כדי שיוכל לשמש כנקודת הזנה לשנינו, איחלנו לעצמנו בהצלחה ועם אור ראשון יצאנו לדרך.

מזג האוויר נעים, מעט קריר, גשם אמור לפגוש אותנו במהלך היום, אבל אנחנו מקווים שהשמש תדאג לייבש את הנזק שהוא יעשה בשטח. המסלול בנוי מיציאה לשטח ל-500 מ' משם הקפה של כ-1.3 ק"מ של אזור התעשייה של הוד השרון. שוב 500 מטר של שטח ואז כ-1.9 של סיבוב אורבני בשכונה, שמסתיים באוטו לתדלוק קצר ויציאה להקפה נוספת של כ-4.2 ק"מ. כבר ביציאה לשטח אנחנו מבינים שהגשם לא עשה לנו טוב, חול בוצי ומחליק מאד שדורש זהירות במעבר, אנחנו מקווים שזה ישתפר בהמשך, בהקפה של אזור התעשייה אנחנו עוברים בחניה של פארק הוד השרון ומבינים שיש מצב שבהמשך נתקל שם בפיקוח עירוני ומחליטים לא לחזור לשם יותר. אחרי הקפה אחת גדי מביא הארכה נוספת למסלול, 2 ק"מ הלוך וחזור בשדות של הוד השרון, גם שביל לבן מהודק גם נוף בריטי וירוק שמזכיר את הנוף שמחכה לנו עדיין במנצ'סטר, אפילו 6 תוכים ירוקים הופיעו על המסלול ודאגו לבקר אותי בכל פעם שחלפתי בשטח. התוספת להקפה והשינוי בדרך כדי לא לעבור בחניה של הפארק משנה את אורך ההקפה לכ-7.6 ק"מ זה יוריד את מספר ההקפות וייתן לנו תדלוק כל 7.6 ק"מ כך שזה יהיה לנו טוב יותר.

הקפה וחצי ראשונות רצנו ביחד, גדי משתדל להאט ולהישאר בקצב שלי, הרצון הוא לשמור על עצמנו כמה שאפשר כבר מההתחלה, שנינו מנוסים ויודעים שמחכה לנו יום ארוך בעבודה. בהקפה השנייה אנחנו כבר נכנסים לאוטומט, פודקאסטים באוזניים, ריצה והליכה משולבים על פי הפרוטוקול, אכילה ושתייה לפי מה שתתוכנן, גדי עם התיק עליו כמו שהוא תרגל באימונים, אני מחליט לרוץ בלי התיק ולהסתמך על נקודת התזונה באוטו בלבד בקבוק מים אחד שמחכה לי בנקודה אסטרטגית במחצית ההקפה.

בינתיים במנצ'סטר…

אנחנו נפגשים מדי פעם, גדי נראה חזק, אני מרגיש טוב, רואים שעשינו הכנה טובה לאירוע כזה. מזג האוויר מתחמם מעט, השטח מתייבש ואנחנו חזק בקטע של עבודה. גדי זוכה לליוויי של חברים שבאו להגיד לו "מזל טוב" וללוות אותו קטע או שניים. אני ממשיך לסרב לליווי, אני מעדיף את הלבד שלי. לפעמים הליווי "מוציא" אותך טיפה מהמערכת שאתה רגיל אליה, הצורך לדבר או הרצון שלא לפגוע באחרים ולדלג על מקטע הליכה יכול להיות הרסני מבחינתי.
אנחנו כבר עמוק בריצה, אני מגיע לנקודת התדלוק ופוגש שם את הילדים של גדי, גשם זלעפות יורד על כולנו, בשביל הקטע אני מבקש מהם לבדוק מה מזג האוויר באוויר עכשיו במנצ'סטר ולא מופתע שאני מקבל את התשובה מעונן חלקית ו 21 מעלות.

גדי עובד לפי רשימת תזונה מסודרת שכתובה על גבי לוח מחיק, כל שורה שהוא צורך הוא מוחק מה שנותן לי את הידע שהוא אכן בסדר ועומד בתכנית. כשאנחנו נפגשים אחרי כ-50 ק"מ שלו אנחנו מגלים שהוא "מוביל עלי" בכ-10 ק"מ, הוא מדווח שהוא גמור, אבל אני יודע שהוא יתגבר על זה ויחזור לעצמו ואני ממשיך בקצב שלי. לקראת אחר הצהריים אני כבר בק"מ ה-70 ואני מבין שגדי מתקרב לסיים את האתגר המשותף שלנו ומחליט על מסורת חדשה במרוץ שלנו, כמו שבתחרות איש ברזל המנצח בתחרות בא ללוות את המסיים האחרון. גם בתחרות שלנו זה יקרה אבל הפוך, המקום האחרון (אני) אבוא ללוות את המנצח בתחרות.

חוגגים את הסיום עם בירה. קורונה אלה מה? | צילום: אלבום פרטי

אני מנצל את העובדה שהמסלול מעגלי, ומקבל דיווח מהחברים של גדי שמלווים אותו שהוא תכף מסיים ואני יוצא למיני הקפה שתעביר לי את הזמן עד לסיום שלו ואכן כמה דקות אחר כך – 10:50 שע' אחרי שיצאנו לדרך גדי מסיים 50 מייל בפעם הראשונה בחייו. ההתרגשות גדולה, משפחתו וחברים מחכים לו בקו הסיום, אני מחבק אותו ויוצא להקפה אחרונה תוך שאני מדגיש בפניו שאני מבקש שאף אחד כולל הוא עצמו לא יצטרף אלי.

כשעה קלה לאחר מכן, שהערב והחשיכה יורדת על הוד השרון גם אני מגיע לסוף – 12:52 שע' מרגע היציאה, עמוק בתוך ה-"CUTOFF" של התחרות המקורית אני מסיים לכל צהלתם של גדי ואשתו. החלפת בגדים זריזה, שתיית נוזלים מרובה וגדי ואני מתיישבים לשתות בירה (קורונה אלה מה?) ומנסים להבין ולהכיל את מה שעבר עלינו. איך שני חברים יצאו לדרך ארוכה ומפארת, לקחו על עצמם אתגר התאמנו במרץ ומצאו את עצמם בסוף אולטרה מרתוניסטים עם זיכרונות וחברות לכל החיים.