לא הטמפרטורה שעולה בישרה את בואו של תחילת הקיץ. היה זה חום ליבן של הנשים והאנרגיות הרבות שנשטפו אל חוף הים בשבת המלכה שסגרה את חודש מאי המופלא, והביא עמו את בשורת השעה. את כוחן של אלו שבלעדיהן לא נבראנו מבראשית. מאות ילדות, נערות, נשים, אימהות, וסבתות שכבשו בסערה את הים שהיה רגוע מתמיד, דיוושו ורצו על המסלולים. מחויכות. מאושרות. נרגשות. מצליחות. יכולות.

התמכרתי לגוף שלי. לאישה שבי | צילום: אלבום פרטי

עוד כתבות על טריאתלון נשים
"סוזי דבוסקין דאגה לנו לים שקט בטריאתלון נשים"
20 התמונות היפות ביותר מטריאתלון נשים
איך תתאמנו לקראת טריאתלון אולימפי ראשון?

זו השנה השישית בה אני לוקחת חלק בחוויה המיוחדת של טריאתלון נשים ע"ש סוזי ותמר דבוסקין זיכרונן לברכה. שמתרחשת על החול החם. והשנה החוויה קיבלה משמעות מרגשת ומיוחדת עוד יותר. גם אני, כמו נשים רבות, חברותיי לדרך המופלאה הזו, הגעתי לפני מספר שנים בלי ניסיון קודם על המסלול והתמכרתי לתחושת ההצלחה. התמכרתי לגוף שלי. לאישה שבי. גיליתי והתאהבתי מחדש בהילה שלי. השנה בפעם הראשונה משתתפת בהלימה עם התלקחות המחלה שלי. פיברומיאלגיה שמה.

לכתה של סוזי העצים בי את תחושת המחויבות לאירוע הזה, להיות נוכחת להיות קיימת. והימים לא קלים הם. מחזיקה את שגרת האימונים בשיניים, לא באמת מצליחה להתמיד ולהתמסר לחלוטין לתכנית. אבל ממשיכה. יש רגעים טובים פחות, וכואבים יותר. הבטחתי לעצמי שאעמוד על קו הזינוק, וכך היה. שבת בבוקר, השעון מצלצל. כן לקום? לא? יש בכלל התלבטות? "המיטה כל כך רכה הבוקר, הבית ללא ילדים, אולי בכל זאת תישארי?" היא לוחשת לי. ראש בראש איתה, עם המחלה, בכל רגע נתון ביממה. יאללה. אין זמן להתלבט. קפה שחור חזק. תמר ולמרינה.

"ספירנט לקו הסיום" | צילום: אלבום פרטי

פוגשת מיד בכניסה בכל כך הרבה פנים מוכרות. בנשים היקרות. מתארגנת בשטח ההחלפה, כל כך אוהבת להיות כאן. משננת את מסלול ההחלפות ששונה השנה, וקדימה אל המים לחימום והפשרה. החוף נצבע ורוד. הים רגוע ושליו, כאילו היתה זו יד מכוונת שאפתה אותו טוב טוב בשבילנו. משאלה אחרונה. מרטיבה רגליים. נשימה עמוקה ומבט אחרון לשמים.
דני דבוסקין קורא בקול. אני מזנקת למים. "מכבסה" של נשים בתוך המים. גוונים מרהיבים צובעים את השמים. והמחלה שלי היא כזו, שכל מגע קל בי מיד גורם לכאב עז. כל תנועה פתאומית משתקת. אבל אני בתנועה, בקצב הגוף, בחרתי להיות כאן היום ולסיים את התחרות. עוברת מחתירה, לחזה, לחתירה ובחזרה. לא נלחצת. נהנית מהזכות שניתנה לי – לעשות. מקפידה על תנועות הידיים והנשימה. אני מרגישה בטוחה, עטופה. שאפו ענק לצוות המלווים של "עולם המים" שליוו אותנו ועשו עבודה מופלאה.

מסיימת ועוברת אל מסלול הרכיבה. החלק בתחרות שהוא המאתגר ביותר עבורי, היות ויד ימין שלי מאבדת תחושה ומפתחת כאב עז במהירות. אני יוצאת למסלול, עבודת רגלים חזקה בעלייה ואל כביש איילון השטוח והנפלא. מחייכת ונהנית מכל רגע שעובר כל דקה. מצליחה לנהל מדי פעם שיח קל עם הבנות בנקודות המפגש או בזמן העקיפה. חוזרת לשטח ההחלפה, זהו הילה, זה נגמר. נשארה רק הריצה המקום הבטוח. מחליפה את הקסדה בכובע מצחייה ויוצאת לקטע המסיים – מסלול הריצה. זהו, אני בבית. על המסלול שלי. ההחלפה קשה לי מתמיד, הגוף כואב ודואב, מלחמה עיקשת בין הרצון שלי ותחושת המסוגלות לרוץ, לבין הגוף המתקשה להמשיך. שירה ואיילת חברותי ממתינות לי על מסלול הריצה, המשקיף מיד מודיע שאסור ללוות רצה על המסלול ושפסל אותי. ואני כל כך צריכה אותן עכשיו, כל כך כואב לי שהשיח איתן ינווט את המחשבות מחוץ למסלול. הן זזות הצידה.

החלטתי להמשיך בריצה. הלוא התוצאה לא באמת חשובה היום. אני כאן בשביל התחרות. בשביל סוזי שנפטרה. ממשיכה בריצה והשרירים נרגעו מהרכיבה, אני נכנסת לקצב שלי. קצב השיוט בריצה. עכשיו כבר רגועה. מצליחה לראות ולזהות כל אחת מכן. לברך לשלום. לחייך. לקרוא בקול. הדרך מיוחדת היום מתמיד. נשים רבות חולפות על פני. נשים מרגשות. מעצימות. בנות אתגרים שמעזות. סוחפות. מנצחות. בדרך לשער הסיום, פוגשת שוב בשירה ואיילת, שמודיעות לי בשמחה שביטלו את הפסילה ו"יאללה הילה. ספירנט לקו הסיום".

רגעים אחרונים של אושר. שער הסיום מולי ואני עושה את זה. והיום במקום להגיד למרות, אני צועקת בגאווה שבזכות הכאבים ובזכות העייפות ובזכות המחלה הארורה הזו אני ממשיכה. כי שום דבר כבר לא מובן מאליו. "הילה לביא" נשמעת קריאת הכרוז על שטיח הסיום. בכי עז מהול בהתרגשות, עייפות, שמחה, עצבות, כאבים עוטף אותי ואני מתקשה להירגע. כל כך מהר וכבר נגמר. נשארת עוד דקות ארוכות במתחם הסיום, לא מאמינה. מתרגשת שוב עם כל אחת מכן שחוצה אותו. שבוכה את ההישג. את ההצלחה. כבר 4 שנים שאני חיה עם כאב ועייפות תמידית.

לא פשוט לבחור – אני בחרתי
לא פשוט לעשות – אני עושה
לא נעים לבכות – אני בוכה!

ומצאתי את הדרך שלי. התנועה והכתיבה מאפשרים לי להמשיך לחייך ולהעביר את זה הלאה. כל אחת מנצחת, בדרכה. היו ברוכות ונתראה בשנה הבאה!