מי שלא ראה את לי קורזיץ בימים האחרונים, לא ראה בנאדם מאושר מימיו. העיניים הכחולות – ירוקות שתמיד זיק של טירוף מבריק בהן, כעת נוצצות למרחקים
מאת:קרן סירוטה
עם מדליית ארד מתחרות גביע העולם בוויימות' (האתר שיארח את התחרויות באולימפיאדת לונדון) ומדליית כסף מאליפות אירופה בבולגריה, ילדת הטבע הוכיחה לכל מי שעוד היה לו ספק, שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה וראויה לכל התמיכה, האמון, וההערכה שהיא יכולה לקבל. אחרי פרישה טעונה מהענף, תאונת גלישה שכמעט השאירה אותה משותקת ושיקום ארוך וכואב, עכשיו היא חוזרת להגשים חלום ישן – מדליה אולימפית.
לפני שבוע בדיוק חזרה לי קורזיץ מאליפות אירופה בגלישת רוח, שהתקיימה בבולגריה, כשמדליית כסף מעטרת את צווארה. זו הייתה, ללא ספק, אחת התחרויות המוצלחות שלה בתקופה האחרונה. מוצלחת יותר אפילו מאליפות העולם ב- 2003, בה זכתה במקום הראשון. אם בשנת 2003 קורזיץ לא ניצחה אפילו שיוט אחד, וזכתה בתואר האליפות בזכות היציבות והדירוג המצטבר שהכריעו את הכף, הרי שבתחרות האחרונה היו ימים בהם ניצחה גם את כל שלושת השיוטים באותו יום.
יש להקדים ולומר, לי מאז ומתמיד הצטיינה ברוחות החזקות, כך שמזג האוויר בבולגריה שיחק לטובתה. "לא ציפיתי לכזאת הצלחה. אני מודעת ליכולות שלי, ותמיד יודעת שכשתהיה תחרות עם תנאים טובים (רוח חזקה) זה ישחק לטובתי, ואני אהיה חייבת לנצל את זה, כי זה ה"מאני טיים" שלי. בבולגריה כולם דווקא דיברו על רוח חלשה, כך שהתנאים שהיו שם בסופו של דבר היוו הפתעה מאוד נעימה עבורי".
אבל זו לא הייתה סתם עוד תחרות מוצלחת במיוחד. התחרות הזו ביחד עם זו שקדמה לה, תחרות גביע העולם בווימות' בה זכתה קורזיץ במדליית ארד, לא רק מסמנות את קורזיץ כמועמדת העיקרית לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון בשנה הבאה, אלא גם ובעיקר מסמנות את חזרתה לעולם הגלישה הישראלי, אחרי היעדרות ארוכה וכנגד כל הסיכויים.
על אף ההישגים המרשימים, לי "החדשה" לא מאבדת אחיזה בקרקע: "מצד אחד אני מאוד מאושרת, אבל בו בזמן גם לא שוכחת שזו רק תחילת הדרך, כשהמטרה הסופית היא להגיע למשחקים האולימפיים בלונדון". כרגע היא מתרכזת ב"כאן ועכשיו", חושבת על אליפות העולם שתיערך בדצמבר באוסטרליה, ועל מחנה האימונים הקרוב באיים הקנריים. לא מרשה לעצמה לפנטז יותר מדי על המדליה האולימפית ולשגות בחלומות. "לונדון נראית קצת רחוקה, יש עוד הרבה משוכות בדרך" היא מרגיעה את המתלהבים, ועל הדרך גם את עצמה.
כמי שנולדה לאבא דייג (ששון) ואמא שחיינית (מיקי) וגדלה במכמורת, מערכת היחסים האינטימית עם הים הייתה בלתי נמנעת. בכל פעם שקורזיץ מדברת על הים, ניכר שמדובר באהבה גדולה מאוד. מחלות הרוח והים לא פסחו על אף אחד במשפחה. גם אחיה הגדול, תום, היה גולש רוח תחרותי ומאמן גלישה והיום גר באוסטרליה ומנהל בית ספר לגלישת-קייט. אחותה הצעירה, בר, הייתה סגנית אלופת אירופה לנוער בגלישת רוח והיום משרתת בחיל הים.
כשהייתה בת 7, לי התחילה לגלוש עם אביה, ומהר מאוד הצטרפה למועדון הגלישה במכמורת. כשהייתה בכיתה ב', זאב גלאובר, הבעלים של המועדון במכמורת, בא אליה ואמר לה "לי, את הולכת להיות אלופת העולם. תזכרי מה שאמרתי", במילים אלו ממש. כנראה שהמילים, המהדהדות בראשה עד היום, חלחלו היטב כבר אז, כי מאותו יום לי ידעה שיום אחר תהיה אלופת העולם. "תכלס גדלתי במושב קטן, שכל מה שהיה לעשות בו זה ללכת לים ולגלוש. גדלתי לים כמו למשהו כתוב" היא מסכמת. חלפו לא יותר מ 12 שנים בטרם נבואתו של גלאובר התגשמה. בשנת 2003, כשהיא בת 19 בלבד, קורזיץ זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה (והיחידה עד כה) באליפות העולם. זו הייתה הפתעה לכולם וגם ללי עצמה. בין לילה היא הפכה לא רק לאלופת העולם בגלישת רוח הראשונה בישראל, אלא גם לגולשת הצעירה ביותר בעולם לזכות בתואר. משם הדרך למשחקים האולימפיים באתונה (2004) הייתה סלולה. "הייתי באופוריה אז, הייתי ילדה" היא אומרת.
אלא שבצד האופוריה, הלך וגדל גם הפחד להפסיד ולאכזב, מה שהוביל את לי למקומות לא טובים מבחינה מנטאלית וערער מאוד את בטחונה. היום זה לא היה קורה, "היום אני הרבה יותר עם רגליים על הקרקע" היא אומרת. אבל באותם ימים, בזמן שגל פרידמן, "האב הרוחני" עימו התאמנה, עשה היסטוריה כשזכה במדליית זהב באולימפיאדת אתונה, לי נדחקה למקום ה- 13. היא המשיכה לשאוף למדליה אולימפית וכיוונה למשחקים האולימפיים בבייג'ין ב 2008, אבל מיום ליום ההנאה שבגלישה ובאימונים אבדה. "הגעתי למצב שכבר לא נהנתי ממה שעשיתי. הרגשתי אבודה. בנוסף היו בעיות עם האיגוד. הייתי עסוקה מדי בלנסות להסביר לכולם מי אני ומה אני צריכה, ולא הצלחתי להסביר את עצמי כל כך טוב".
ביום שבו הבינה שלא תגיע לבייג'ין, במרץ 2008, היא נשברה סופית והרימה טלפון לחברים בהוואי. כל מי שהכיר אותה ידע אז שאין טעם לנסות לעצור אותה. "היום אני חושבת שכל דבר שקרה היה צריך לקרות, ולמדתי מכל דבר. אני בנאדם פרוע עם הרבה אדרנלין, אז כנראה שהייתי צריכה ללמוד דברים בדרך הקשה" היא מסכמת את אותה תקופה.
הרעיון ש"הכל לטובה" תופס אצל קורזיץ גם לגבי אותה תאונה שכמעט השאירה אותה משותקת. אחרי כמעט שנה על קו הוואי – ספרד – ישראל, שבה גלשה רוח, גלים, ובעיקר רוח בגלים, חייה השתנו בבת אחת ללא הכר. תוך זמן קצר מרגע שהתחילה לגלוש בהוואי, לי התברגה במקומות יפים בסבב המקצועי לגולשי רוח, (PWA – Professional windsurfers association) וזכתה בחסותן של שתי חברות בינלאומיות שמימנו לה ציוד יקר ושפכו עליה סכומים שלא הכירה בארץ. במהלך צילומים שלה גולשת, שארגנה אחת מנותנות החסות, בדיוק כשתפסה "את הגל של החיים", גולש ישראלי, שגלש לידה ונבהל מהגל, נכנס בה עם החרטום ישר בגב. כשלא הצליחה לנשום, לי הבינה שמשהו לא טוב קרה.
היא שברה שתי צלעות בסמוך לעמוד השדרה, במשך יומיים שכבה מונשמת בטיפול נמרץ, התמכרה למורפיום, נגמלה בכוחות עצמה מהמורפיום, ואחרי שבועיים נוספים הגיעה לארץ והתחילה בתהליך שיקום ארוך וכואב. "מהפציעה למדתי הכי הרבה" היא מספרת. "הייתי מרותקת לכסא גלגלים במשך שבועות. התחלתי להתגעגע לים ולשקט שבים, הים בשבילי הוא כמו פסיכולוג. היה לי רע, פיזית הייתי צריכה את הים".
במובנים רבים, התאונה הזו היא שהחזירה את לי לגלישה התחרותית. "פתאום הבנתי איזה מפגרת הייתי. שאלתי את עצמי למה לקחתי את מה שהיה לי למקומות ילדותיים של לריב עם אנשים במקום ליהנות ולנצל את היכולות שלי. פתאום הערכתי את מה שהיה לי" היא משחזרת את הרגעים בהם גמרה בליבה לחזור להתחרות. הרופאים אמרו לה שלא תוכל יותר לגלוש לעולם, אבל לי ידעה מאיזה חומר היא עשויה טוב יותר מכולם. השיקום לקח חודשים ארוכים. לאט לאט התחילה לשחות, חזרה לגלוש גלים ובסוף גם הצליחה לעמוד על הגלשן.
בהתחלה כאבי הגב היו בלתי נסבלים, אבל לי לא ויתרה. "גם מההתמודדות של לצאת מפציעה אתה לומד המון על הגוף שלך" היא אומרת. שרירי הגב הלכו והתחזקו, ולמעשה גם היום הם הדבר היחיד שמחזיק את שתי הצלעות שהתנתקו מעמוד השדרה. "הייתי חייבת לחזק מאוד את שרירי הגב. גם היום, אם במשך חודש אני לא מתאמנת, אני לא אוכל לזוז". היום לי היא בעצם שבויה של הגלישה והספורט, כלוב של זהב מבחינתה. "בפירוש הכל לטובה" היא אומרת. "עברתי הרבה דברים ואני מקווה שהתבגרתי. עדיין אני עושה ואעשה טעויות אבל אני מסתכלת על דברים בצורה שונה ויודעת לבחור את האנשים שמסביבי ולהתמודד איתם ועם האחרים. למדתי להקיף את עצמי באנשים שאוהבים אותי כמו שאני, במקום להאבק כל הזמן להציג את עצמי כמו שאנשים רוצים לראות אותי". גם כששואלים אותה על התחרות מול מעיין דוידוביץ', לי נשמעת בטוחה בעצמה יותר מאי פעם: "התחרות שלי היא לא באמת מול מעיין" היא אומרת. "המאבק הוא עם עצמי. אני יודעת שאם אעשה כל מה שאני יכולה כדי להיות הכי טובה אני אנצח".
"אני בנאדם פרוע עם הרבה אדרנלין"
גם עכשיו עם מדליה על הצוואר וצ'ק ע"ס 18 אלף שקל בכיס (מענק הועד האולימפי), לי לא חוטאת בשאננות אף לא לרגע קט. עדיין לא מרשה לעצמה להכריז ש"חזרה לעצמה", אבל גם לא שוכחת לרגע למה היא כאן – היא כאן כדי ליהנות מהדרך שהיא מייצרת לעצמה, מכל שנייה. זה המתכון שלה להצלחה. ככל שיהיה לה יותר טוב, כך היא תהיה יותר טובה. ובאמת אין סיבה בעולם שלא יהיה לה טוב, כשהיא עושה את הדבר שהיא הכי אוהבת, ונמצאת במקום שהיא הכי אוהבת – הים.
קרן סירוטה
חוקרת מוח וטריאתלטית ותיקה
