אחד המיתוסים הוותיקים של עולם הריצה הוא שרצים מהירים נוחתים על החלק הקדמי של כף הרגל. באליפות העולם באתלטיקה שנערכה בלונדון 2017, חוקרים מיקמו 49 מצלמות מהירות למחקר ביומכני בראשות צוות חוקרים מאוניברסיטת לידס בקט. חלק מהמצלמות מוקמו על מסלול המרתון במטרה לנתח את מאפייני הריצה של רצי העילית במרתון. התוצאות הסופיות של המחקר התפרסמו לאחרונה, והנה עיקרן.
מטרת המחקר היתה לנתח את דפוסי הנחיתה של הרגליים ברצי עילית במרתון. הניתוח כלל 71 רצים ו-78 רצות במהלך המרוץ שלהם ודפוסי הנחיתה תועדו במצלמות מהירות (120 תמונות לשנייה) במרחקים של בסביבות 8.5, 19, 29.5 ו-40 ק"מ (4 הקפות של מסלול המרתון) וסווגו לקטגוריות:
• נחיתה אחורית על כף הרגל
• נחיתה אמצעית
• נחיתה קדמית
כאשר שני הדפוסים האחרונים קובצו יחד כ-"נחיתה לא אחורית" – דפוס הנחיתה הנפוץ ביותר היה על החלק האחורי של כף הרגל, כאשר לא פחות מ-54% מהגברים ו-67% מהנשים בכל המרחק נחתו נחיתה אחורית. לא היו הבדלים מבוססי מין לגבי החלק היחסי של דפוסי הנחיתה, ולא היו הבדלים ביחסים בין דפוסי הנחיתה בין ה-50% המהירים והאיטיים בגברים, או בנשים במהלך ההקפות 1 ו-2. חלק גדול יותר מהנשים המהירות שמרו על דפוס נחיתה שאינו אחורי בחלק השני של המרוץ בהשוואה לנשים האיטיות יותר. החלק היחסי של הנוחתים האחוריים בקרב הגברים עלה עם המרחק במרוץ הגברים, אם כי יותר מ-75% מהרצים והרצות בשני המרתונים היו עקביים בדפוס הנחיתה בין ההקפות.
מאחר שרוב הרצים נחתו על החלק האחורי של כף הרגל (כולל ארבעת הגברים המהירים ביותר), נראה כי אין דפוס נחיתה עם יתרון ברור בריצת מרתון ובשורה התחתונה רצוי לזכור ששני דפוסי הנחיתה נפוצים בקרב רצי מרתון; אבל נחיתה על קדמת כף הרגל נדירה וקיימת רק בקרב אחוז קטן מאוד של רצים. השיעור הגבוה של הרצים ששמרו על דפוס הנחיתה שלהם משקף העדפה אישית לדפוס נחיתת רגל נתון.