מושבתים מפעילות גופנית ולא מרצון? מרגישים רע עם עצמכם על ההתפדלאות המתמשכת? לא הכל שחור, רבותיי. הנה כמה נקודות אור שיעזרו לכם לצלוח את תקופת ההשבתה
מאת:אביטל הירש
בחודשים האחרונים אני מושבתת למדי מפעילות גופנית, ולא מרצון, אם זה לא ברור. במילים אחרות, המצב לא מזהיר במיוחד. ועם זאת, למרות הנטייה הטבעית שלי לקלל את המצב, לאחל לכל רץ פציעות ספורט למכביר (אני כתבתי את זה?? מיד אני מכחישה) ולכל רוכב שלל תקלות טכניות ופנצ'רים (לא מסכני חיים, כמובן), אני מנסה להישאר אופטימית ולנסות להפוך את הלימון ללימונדה, לראות את השישית המלאה של כוסי הריקה, את הזריחה ולא את השקיעה ועוד שפע של קלישאות שאני מדקלמת לעצמי מדי יום.
ובכן, אמנם הפסדתי כמעט את כל עונת החורף, האהובה עליי בכלל וחביבה עליי לריצה בפרט; אמנם הפסדתי מספר רב של מרוצים, טריאתלונים, מרתונים, תחרויות איש ברזל (שאמנם לא תכננתי להשתתף בהן, אבל זה נראה טוב ברזומה הדמיוני שלי); אמנם ליבי נשבר כשאחד המרוצים עבר ממש ליד הבית שלי ואמנם יש סיכוי סביר בהחלט שאני עומדת להפסיד גם את הטריאתלון החביב עליי, אבל כשירות לציבור (ולעצמי בעיקר) אני עומדת להגיש את כל נקודות האור הקשורות לכל חוסר המעש הזה. תיהנו, ואל תשכחו לחשוב עליי במרתון הבא.
• חיסכון כספי – כולנו יודעים שספורט הוא עניין יקר. בחצי שנת השבתה חסכתי להערכתי כמה אלפי שקלים, אם לא יותר מזה: נעלי הריצה שלי לא התבלו, לא היו לי פנצ'רים באופניים, לא עשיתי מנוי לבריכה, לא נרשמתי לתחרויות, לא נפצעתי ולכן לא הלכתי לפיזיותרפיסט, לא קניתי בגדי ספורט חדשים (רק על חזיות להערכתי חסכתי כ-500 ש"ח), לא שדרגתי את האופניים, לא צרכתי קרם הגנה בכמויות מסחריות, לא הידרדרתי לקניית גרבי לחץ, חצאיות ריצה, שרוולונים למיניהם – בקיצור, אני חוזרת בי. כנראה שחסכתי לפחות 50,000 ש"ח.
האם יתכן שחלק מהכסף שחסכתי הושקע בשופינג מסוג אחר? לא אכחיש זאת
• זמן – אימונים דורשים זמן, כמובן. אני מודה שחלק ניכר מהזמן הזה עבר עליי בשינה, אבל בהחלט יכולתי לנצל חלק ממנו לפיתוח תחביבים חדשים, לקריאת ספרים ולנקיון הבית. העובדה שבחרתי להעביר אותו בפייסבוק ובהמרת ההתמכרות לספורט להתמכרויות אחרות (מי אמר SongPop ועדיין לא משחק מולי?) נובעת מבחירה חופשית שלי. בואו נודה על האמת – רק בזמן שלא בזבזתי על חיפוש תמונות שלי אחרי תחרויות יכולתי – תאורטית, כמובן – לסיים דוקטורט שלם.
מסיימת את התואר
• פציעות – אני מודה – גם בשנים שבהן עסקתי בספורט אינטנסיבי, מעולם לא נפצעתי. עם זאת, לא לעולם חוסן, ואפשר להניח במידה מסויימת של ודאות שאילו הייתי ממשיכה להתאמן לאותה תחרות איש-ברזל מהסעיף הראשון (אליה מעולם לא תכננתי להירשם, כזכור), בטח הייתי נפצעת ואז מושבתת. Better safe than sorry.
• זיכרון באייפון – אם הייתי קמה מוקדם, ודאי הייתי נתקלת בזריחה אחת או שתיים (או מאה חמישים ומשהו. השמועה אומרת שיש אחת כזאת בכל יום), אותה הייתי חפצה לצלם ולשתף בעמוד הפייסבוק שלי. בואו נודה על האמת – אף אחד לא מרגיש חסר בגלל העובדה שהופיעו בפייסבוק שלו בכל יום רק 30 צילומים של אותה זריחה, ולא 31.
• קיטורים – הלא מהו הספורט אם לא כר פורה ובור ללא תחתית בתחום הקיטורים. הרי תמיד חם מדי, קר מדי, רטוב מדי, יבש מדי, יש רוח, האוויר לא זז, יש עליות קשות, ירידות מפחידות, הגארמין לא קולט, האם פי לא טעון, הנעליים יקרות מדי, הבריכה קרה מדי, זה מעייף, לא משאיר זמן לדברים אחרים ועוד ועוד. כל הקיטורים האלה נחסכו ממכריי וידידיי. אמנם, במקומם הם נחשפו לעולם שלם של קיטורים אחרים – על זה שאני רוצה אבל לא יכולה, על זה שהחורף עובר ועוד מעט יגיע הקיץ השנוא, על כל המרוצים שיכולתי להשתתף בהם (אם כי ב-99% מהם כלל לא תכננתי להשתתף), על כמה שבא לי לרכב, כמה שבא לי לרוץ, כמה שבא לי לשחות… הבנתם את הרעיון, אני מניחה.
בוכה על משהו, לא משנה מה
• כאבי לב ואכזבות – אמנם הפוטנציאל שלי גדול, אבל אפשר לשער בסבירות די גבוהה שלא הייתי מגיעה לאחד מהמקומות הראשונים בכל אותן תחרויות. רוב הסיכויים שגם לא הייתי מגיעה אחרונה. אם כך – הייתי בינונית. אחת מקבוצה גדולה וחסרת כל ייחוד. לא, לא. אם זה כך – עדיף להישאר בבית ולדמיין שאם הייתי משתתפת הייתי עושה תוצאה.
• חולצות – לכאורה, הסעיף הזה צריך להופיע בעמודה של ההפסד ולא של הרווח. בפועל, הארון שלי מלא חולצות גברים כעורות וסגורות מחשוף, שהשימוש הכי טוב שלהן הוא כשאחד מילדיי חומד לו לצון ומחליט להלביש אותן לכלבה. יש לי גם מספר חולצות נשים, אבל הן קצרות לי מדי. חצי שנה של תחרויות הייתה מעמיסה על המדף המלא-ממילא שלי ומאלצת אותי לעמוד בפני החלטה לא פשוטה ולזרוק חלק מהחולצות. מי שמכיר אותי יודע שעבורי זה מצב בלתי אפשרי, כך שטוב מאוד שלא נאלצתי להתמודד איתו.
שיט! עוד דרייפיט בגזרת גברים
• לחץ – בואו נודה על האמת, כל העניין הזה של תחרויות כרוך בהמון לחץ וחוסר שינה, ולחץ שקשור בחוסר השינה ובהשלכותיה (עוד לחץ). למה לי כל זה? למה אני צריכה להתעורר בארבע בבוקר, לנסוע טרוטת עיניים לקצה הארץ רק כדי להפקיד את אופניי בשטח סגור, להיות מגורשת ממנו, לחכות כמה שעות עייפה, רעבה ולחוצה ואז לשחות, לרכב ולרוץ, לחכות עוד כמה שעות כדי לקבל את האופניים ולחזור הביתה? תודו שכשחושבים על זה, כל העניין נראה לא הגיוני ולא מהנה במיוחד.
אם כן, הצלחתי לשכנע את עצמי. חיי הבטלה עדיפים הרבה יותר, והעובדה שאני עדיין מקנאה בכל רץ, רוכב, שחיין, טריאתלט ואפילו כדורגלן מעידה על כך שמצבי קשה יותר משחשבתי. חבל שאני לא יכולה לצאת לאיזו ארוכה עכשיו כדי להירגע קצת.
• צילומי אילוסטרציה: Thinkstock
14.2.2013
אביטל הירש
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג
