בחרתי להביא כתבה זו לסיכום סט הסדרות הארוך שעסק בהיבטים השונים של צריכת נוזלים והקשר להתייבשות, התכווצויות שרירים ומכות חום. הכתבה מתבססת על מספר פוסטים בבלוג של רוס וג'ונתן ודיון שנערך בפורום של Letsrun, כמו חומר נוסף, ומדגימה כיצד תפיסה מוטעית מובילה למסקנות נמהרות ומוטעות
מאת:ד"ר רוס טאקר, תומר גמינדר, דר' דני לובין
ניתן לראות את המקור וכתבות רבות נוספות ב: sportsscientists
כתבות קודמות בסדרה נוזלים, התייבשות ואימון- חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק- 5
התכווצויות שרירים- כתבה 1 בסדרה, כתבה 2 בסדרה, חלק 3
מכת חום- המציאות, פיזיולוגיה ולא נוזלים או סביבה, ייצור חריג של חום או כשל בפיזור חום
מוות במרתון שיקגו 2007
מרתון שיקגו 2007 הביא שניים מהסיומים המדהימים בהיסטוריה של המרתון, בתחרות שנמשכה עד קו הסיום עצמו – בגברים ובנשים. אבל, על המרוץ המדהים העיבה העננה של מותו של רץ במרוץ, שיוחסה לחום החריג ושובר השיאים. הטמפרטורה והלחות היו גבוהות כל כך שהמארגנים לקחו צעד חסר תקדים (ב- 2007) וביטלו את המרוץ במהלכו! שלוש שעות ושלושים מהזינוק, בשעה 11:30, המארגנים שלחו את כל הרצים שעדיין לא הגיעו למחצית הדרך חזרה לקו הזינוק, ועודדו את אלו שחצו קו האמצע לנטוש את המרוץ ולעלות לאוטובוסים ממוזגים.
ההשלכות הסטטיסטיות על המרוץ ברורות: מתוך 45,000 רשומים, 10,000 כלל לא ניסו להתחרות, ומתוך ה- 35,000 שיצאו לדרך, רק 24,000 סיימו.
הסיבה העיקרית מאחורי ההחלטה לסגור את המסלול הייתה הדאגה של המארגנים שהצוות הרפואי לא יוכל להתמודד עם כמות פגיעות החום שהלכה וגדלה ככל שהיום המשיך והתחמם. ואכן, הם הוצפו במקרים של אתלטים שדרשו טיפול רפואי. בנוסף למוות הטרגי של קצין המשטרה בן ה- 35 צ'ד שייבר (Chad Shieber) שהתמוטט במהלך המרוץ, דווחו 300 מיקרים של "פגיעות חום", מתוכם 49 פונו לבית חולים.
מנקודת מבט מדעית, פיזיולוגית, מדובר באירוע מעניין מאוד, מכיוון שמכות חום הן אירוע נדיר ביותר. לכן, עם כל הכבוד למתחרים, צריך להיות זהירים בתגובות אינסטינקטיביות לגבי האירועים. אין ספק שהחום השפיע על רצים רבים, אבל זו אינה הוכחה שאסור לרוץ בחום. אנו גם צריכים להיות זהירים בהגדרה של "חולי" חום, מכיוון שזה המקום בו מתחילות הטעויות. יש להבדיל בין מכת חום, שהינה פגיעה קשה מאוד הנגרמת כאשר טמפרטורת הגוף עולה מעל 41 מעלות צלזיוס, ותשישות מחום בה טמפרטורת הגוף אינה מגיעה לרמה זו אך האתלט מרגיש חם ומותש.
מכות חום אמיתיות הן נדירות ביותר, ויתכן שנידרש מצב פתולוגי כדי שיקרו. הסיבה היא שהמוח "מכבה" את יכולת הפעלת השרירים כאשר טמפרטורת הגוף מגיעה ל- 40 מעלות. כלומר כאשר טמפרטורת הליבה עוברת נקודה קריטית האתלט פשוט לא יכול להמשיך ולהתאמן. למעשה, הראויות מראות שהוא יאט הרבה לפני טמפרטורה זו – זה מנגנון הגנה מובנה.
כמה מהר ניתן לרוץ בחום?
הכוונה איננה לומר שלא ניתן לפתח מכת חום, אלא שנדרשים לכך תנאים קיצוניים במיוחד. כאשר מריצים מודלים מתמטיים, ברור מאוד שכדי לפתח מכת חום יש לרוץ במהירויות יוצאות מהכלל. לדוגמה, מודל שפיתחנו מראה שאדם ששוקל 80 ק"ג שרץ בטמפרטורת סביבה של 28 מעלות ו- 80% לחות, יוכל לרוץ מרתון של 2:40 שעות מבלי להתקרב לרמה הדרושה למכת חום. ועכשיו, כמה רצים של 80 ק"ג מסוגלים לרוץ בזמן זה? מרבית הרצים בזמנים אלו שוקלים 70 ק"ג. ומכיוון שלרצים קטנים יש עדיפות בחום, רץ של 70 ק"ג יכול לרוץ מרתון של 2:20 שעות באותם תנאים מבלי להתחמם יתר על המידה.
אם נבחן את 300 הרצים שדווח שסבלו מ"חוליי" חום (300 רצים שדרשו טיפול), ניתן לראות שמרביתם היו הרצים האיטיים יותר. במבט ראשון זה לא מתאים, מכיוון שכדי להגיע להתחממות יתר יש להפיק הרבה חום, וכדי לעשות זאת יש לרוץ מהר. לכן, לפי ההיגיון הפיזיולוגי הרצים המהירים הם אלה שבסכנה לסבול ממכת חום. ועדיין, המנצח במרוץ סיים בזמן של 2:11:00 שעות – זמן איטי לכל הדעות, אבל לא נורא בהשוואה לזמנים הרגילים (2:07 שעות מתאים לרץ מסוג זה). אבל אלו שסבלו מהחום היו דווקא אלו שסיימו ביותר מ- 4 שעות.
ועדיין, כאשר משתמשים במודלים מתמטיים לאנשים אלה, ברור שהם לא היו בשום סכנה של התקרבות ל- 41 מעלות. לאדם במשקל של 100 ק"ג (הכי גדול שתראו במרתון) שרץ בקצב של 5:00 דקות לק"מ (קצב מרתון של 3:31 שעות) ידרשו 25 שעות כדי להגיע לטמפרטורה של 41 מעלות! וזאת מכיוון שקצב יצור החום במהירויות הנמוכות יותר נמוך בהרבה, ולכן הסיכון של הצטברות חום פוחת דרמטית.
האם הוא סיכן חיים או פשוט העיק
לכן יש לנו פרדוקס – מדוע יש לנו כל כך הרבה רצים איטיים שפונו? וכאשר מדווחים לנו ש- 300 רצים נפגעו מחום למה הכוונה? ויותר מהכול – האם הם היו בסכנת חיים? אני קראתי את הדיווחים וכולם דיברו על "הצלת חיים" וחוויות של כמעט מוות (מותר לציין שתחושה סובייקטיבית זו של סכנת חיים וכמעט מוות מלווה גם את התיאורים הקשורים לפגיעות חום בארץ, כפי שמשתקפת מדי פעם לאחר מרוצים ובפורומים השונים. ת.ג.).
ראשית, מאוד לא סביר שרצים אלה סבלו מהתחממות יתר. סביר הרבה יותר שהסיבה בגללה הם נזקקו לטיפול היא שהם הרגישו נורא ואיום בגלל החום (וזו סיבה לגיטימית ביותר לא לסיים – הם הושפעו פיזיולוגית, זו אינה חולשה אלא בעייה אמיתית). הרצים הרגישו באופן זה מכיוון שלא היו רגילים לעומס החום. העובדה שמרתון שיקגו נערך באוקטובר, כאשר הטמפרטורות בתחום העשרה משמעותה שיום בו הטמפרטורות קרובות ועוברות את קו 30 המעלות הוא באמת חם מאוד עם עומס חום גבוה.
אני מוכן להתערב שמתוך ה- 300 שנזקקו לטיפול, אולי אחוז זעיר (1 או 2) סבלו באמת מהתחממות יתר. כן, הם הרגישו חמים, אבל הם לא סבלו מהיפרתרמיה. וזה הבדל קריטי. האם זה סיכן את חייהם? במקרים מסוימים, יתכן. אבל אני אינני יכול להדגיש מספיק שבהינתן התנאים, מכת חום לא יכולה להתפתח אלא אם האדם כבר סבל מאיזה מחלה או נטל חומר שתרם למכת החום. או שהוא חייב להיות רץ עילית.
למרבית הרצים, למעשה כמעט כולם, בעיה סבירה יותר להרגשה הרעה היא חוסר היכולת לווסת את לחץ הדם. קראתי הרבה דיווחים על התעלפויות, ערפול הכרה, סחרחורות ואובדן הכרה – והסיבה יכולה להיות לחץ דם לא פחות מחום יתר. תזכרו שאימון בחום מטיל נטל כבד על מערכת הדם, ויכול להסביר את מה שקרה לא פחות מהיפרתרמיה והתחממות יתר. לכן, אלא אם מדדו את טמפרטורת הגוף ומדדו את לחץ הדם, אפשר רק לנחש את הסיבה האמיתית. למרבית האנשים, כפי שהסברנו, מכת חום איננה אפשרית, ולכן לחץ דם נשאר הבעיה הסבירה. שוב, מצב זה, ככל שאינו נעים, אינו מסכן חיים, כל שנדרש הוא מעט מנוחה, לשכב ולתת ללחץ הדם להתייצב.
יש סיפור מפורסם ממלחמת העולם השנייה, שכאשר חיילים ממערב אירופה וארה"ב נשלחו לדרום מזרח אפריקה בפעם הראשונה. הם התמוטטו, איבדו הכרה, גם מבלי שעשו כלום. האבחנה? לחץ דם נמוך שנגרם כתוצאה מהחום. אחרי שלושה ימים הבעיה הייתה נעלמה וכל החיילים היו בסדר גמור, אחרי שמערכת הדם הסתגלה לסביבה. זה לא החום, זה לחץ הדם, במקרה זה, וכנראה גם בשיקגו.
הסיבה לירידה בלחץ הדם במהלך אימון (ללא קשר לחום) נובעת משני האתגרים הניצבים בפני הגוף:
1. לספק דם לשרירים שם הוא דרוש
2. לספק דם לעור כדי לאפשר קירור. כתוצאה מהסטת חלק מהדם לעור קורים מספר דברים, אשר אחד הקלים יותר להבנה הוא ירידה בנפח הדם במרכז הגוף וכתוצאה מכך ירידה בלחץ הדם, במקום בו נמצאים גם חישני לחץ הדם (בעורקים המרכזיים). מאחר ובזמן האימון הרגליים עובדות, הן מסייעות בשאיבת הדם חזרה ללב, מסייעות בשמירה על זרימת הדם ושמירה על הנפח.
באימון ביום חם, כמויות הדם המופנות לעור גדולות עוד יותר, ולכן מנגנון ההחזרה מהרגליים צריך להיות יעיל עוד יותר. הדוגמה הקלאסית לכך היא של מסדר של חיילים או תלמידים ביום חם. כמעט תמיד משהו יתעלף, בדיוק מהסיבה הזו – החום והכבידה שולחים את הדם ממרכז הגוף לעור ולרגליים. אך מאחר ולא זזים, הרגליים אינן יכולות לסייע בשאיבת הדם חזרה ללב, לחץ הדם יורד ומתעלפים.
באימון, כל עוד אנחנו רצים, הרגליים מסייעות בשאיבת הדם. אך ברגע שאנו עוצרים, "משאבת השרירים" חדלה, לחץ הדם צונח, והופ, מתעלפים. ואם תחשבו על כך, כמה רצים ראיתם מתעלפים בריצה, וכמה ברגע שנעמדו?
בעיה דומה נגרמת כאשר עוברים מצל לשמש: אשר עוברים מצל לשמש ישירה, העור מתחמם במהירות, כתוצאה מכך העור "מבקש" דם נוסף בתהליך הנקרא "vasodilation" (התרחבות של כלי הדם), הגורם לדם לזרום ממרכז הגוף. "משאבת השרירים", שכבר עובדת במלוא יכולתה, אינה עומדת בדרישות הנוספות, הגוף (הבארורצפטורים בעורקים הראשיים) חש בירידה של לחץ הדם ומגיב בתופעות המוכרות לירידה בלחץ דם: בחילה קלה, אי יכולת לשתות, אי יכולת לרוץ וכו' ".
אולי יפתיע אתכם לגלות, אבל התייבשות ושתייה אינן הפתרון לבעיה של ירידה בלחץ הדם – הירידה בלחץ הדם בזמן אימון אינה נגרמת בשום דרך שהיא כתוצאה מהתייבשות. אם תחשבו לשנייה על העובדות של עולם הריצה – הרצים המהירים ביותר הם אלו ששותים הכי מעט. בדרך כלל בין 400 ל- 600 מ"ל במהלך כל המרתון. הם מסיימים את המרוץ לאחר שהורידו בין 2 ל- 3 ק"ג, אשר עשויים להיות 5% – 7% ממשקל גופם (אלה מספרים אמיתיים דרך אגב, שמבוססים על מחקר שהייתי מעורב בו במרתונים וטתחרויות טריאתלון – איש ברזל). והם מסיימים במצב מצוין! מבלי לסבול מלחץ דם נמוך, מבלי להתייבש, מבלי לסבול ממכת חום, מבלי למות …
חשוב להעיר שהתייבשות כן יכולה להוביל לירידה בלחץ, אבל לא במהלך אימון, ולא ברמות שרואים בזמן אימון. אם מסיבה כלשהי אתם מתייבשים לרמות גבוהות מ- 6% – 7% , למשל מהקאות, שלשול וכו', אז לחץ הדם יכול לרדת לרמות של תת-לחץ. אבל במהלך אימון, השילוב של משאבת השרירים מונע זאת. ובנוסף, לעולם אינכם מגיעים לרמה זו של התייבשות, לפחות לא מרצון – הצמא מגן עליכם ומונע זאת. לכן אם אתם שותים לפי צמא, תמצאו שבדרך כלל תשלימו בין 60% ל- 70% מהפסדי הנוזלים. המשמעות היא שתורידו 1 – 2 ק"ג בריצה של שעתיים, כ- 3% מהמשקל, הפסד בטוח למדי ונורמאלי לחלוטין.
אם ניתן לדעת מה באמת קרה?
הדרך היחידה לדעת מה ארע באמת היא למדוד את לחץ הדם, את טמפרטורת
הגוף ואת רמות הנתרן. לא ניתן לאבחן את המצבים השונים מבלי למדוד ערכים
אלה. אבל בהינתן הסימפטומים (אנשים רבים תיארו בחילה, הקאות, עוויתות) אלה
אינם הסימפטומים של מכת חום. אני זוכר שעבדתי באוהל הרפואי באולטרא מרתון
מקומי (מרתון Two Oceans ל- 56 ק"מ), ואחד הרצים הגיע עם מכת חום. הוא היה
גמור. זו אנאלוגיה איומה, אבל הוא היה כמו פרח שהושאר בשמש ישירה על אדן
החלון זמן רב מדי – הוא פשוט נבל. המוח מפסיק להפעיל את השרירים, ולכן
האתלט לגמרי "משותק", לעיתים קרובות לא בהכרה. מצב שונה לחלוטים
מהיפונתרמיה או אפילו לחץ דם נמוך או הרגשה רעה ממאמץ קשה מדי ביום חם.
אבל מכת חום היא מצב מדהים – ולא כל כך פשוט. הבחור שהזכרתי הגיע לאוהל
בטמפרטורה של 42.5 מעלות. הוא אובחן כסובל ממכת חום על ידי מדידת טמפרטורת
הגוף (הדרך היחידה לאבחן מכת חום, כפי שאמרנו), ושמו אותו באמבטיית מים
קרים. לאחר 30 דקות, טמפרטורת הגוף שלו עלתה!! הוא המשיך והתחמם בזמן שישב
באמבטיית קרח!! אחרי עוד 24 שעות, הבחור עדיין היה בטמפרטורה של 39 מעלות!
שמו אותו בקרח למשך יום והוא לא התקרר. בסופו של דבר הטמפרטורה ירדה והוא
שוחרר מבית החולים. זו לא פיזיולוגיה נורמאלית, והיא מרמזת על בעיה רצינית
במטבוליזם, מכיוון שהוא ממש נישרף מבפנים.
תוצאות הנתיחה לאחר המוות של צ'ד שייבר
הדוח הרישמי של הנתיחה לאחר המוות של צ'ד שייבר קבע שהוא סבל מבעיה הידועה
כצניחת מסתם מיטרלי (mitral valve prolapse) ולא הייתה קשורה לחום המעיק,
כפי שהייתה ההשערה הרווחת. השילוב של ההתמוטטות שלו והחיבור לאירועים
הקשורים לחום יצר בתקשורת ובקרב הרצים הקשר שהתגלה כמוטעה.
צניחת מסתם מיטרלי היא בעיה נפוצה למדי ודווח שהיא קורת בכ-2% מהאוכלוסייה
הבוגרת בארה"ב. לכן מ-35,000 הרצים בשיקגו, צפוי שכ-700 רצים עם בעיה זו
השתתפו במרוץ! רק שבדרך כלל מדובר במצב בלתי מזיק, ורק במקרים נדירים הוא
מוביל למוות אצל ספורטאים. במקרים אלה, הסיבה הנפוצה ביותר למוות היא הפרעת
קצב הקשורה לצניחת המסתם.
ומה בכל זאת
באופן כללי ניתן לומר כי בני אדם מותאמים לרוץ בחום. ניתן לרוץ בתנאים חום,
אבל נדרשת מידה רבה של הסתגלות. חוסר הסתגלות לא יוביל למכת חום – הוא
יוביל לאתלט שמרגיש נורא ואיום ולא יכול להמשיך, מצב שונה מהתחממות יתר
ומכת חום קטלנית. ולכן, למרות שמרתון בחום הוא אתגר קשה לרוב האנשים, הוא
לא צריך להפוך לסמל לחוסר יכולת להתאמן בחום.
בעיות נוספות
לפחות לאחד הרצים שהתמוטטו במרתון היו רמות נתרן נמוכות, מצב הידוע
כהיפונתרמיה. רמות נתרן נמוכות הן אינדיקציה ברורה לשתייה עודפת של מים
במהלך המרוץ, המובילה לדילול יתר של הנתרן בדם. מצב זה אובחן לראשונה
במרתון הקומרדס בשנת 1981 אצל רצה שהוצאה מן המרוץ בק"מ ה- 60 לאחר שלא
זיהתה את בעלה. היפונתרמיה מסוכנת ויכולה להיות קטלנית, וזו אחת הסיבות
שאנו חוזרים וממליצים לשתות לפי תחושת הצמא ולא להגזים בשתייה.
חשיבות האקלום
ההסבר לכמות המפתיעה של הרצים שסבלו מהבעיה של לחץ דם נמוך ותשישות
מחום הוא כנראה בכך שרובם לא היו מאוקלמים לחום, והופתעו על ידי התנאים
החריגים. כמובן, זו לא אשמתם, אף אחד לא מבצע אקלום לחום באירוע שצפוי
להתקיים בסתיו המאוחר (ב- 2006 רבים מרצי העילית לא סיימו בגלל הקור!), אבל
המפתח לריצה בחום הוא אקלום והכנה לריצה בחום, וכאשר לא עושים זאת מגיעים
לתוצאות שהיו באירוע (ושוב הערה שלי – גם בארץ אנו מכירים את התוצאות
העגומות של גלי חום על מרוצים הנערכים בחורף ובאביב, כמו האירועים שאירעו
במרתון טבריה, חצי מרתון עין גדי ומרוצים נוספים בהם כמות חריגה של רצים
סבלה מהחום, עד כדי שחלקם מצעו את עצמם מפונים לבית החולים. במרבית המקרים
לא מדובר היה בעומס חום קיצוני, אלא בעומס חום חריג לעונה. ת.ג.)
מחלות חום ומחלות נסתרות
הערת המתרגם – מאחר וזו הכתבה האחרונה בסדרה, חשוב היה לי לכלול כאן גם מעט מסקנות שעלו בהקשר של מרתון ת"א האחרון, ומתקשרות למידע שקיים בספרות לגבי סיבות נוספות לסיבוכים שעלולים להוביל למכת חום ומוות – ת.ג. העדויות ממרתון ת"א האחרון מצביעות על עוד סיבה אחת המתקשרת ללא מעט ממקרי פגיעות החום הקשות והיא מחלה, ובפרט מחלת חום, בשבוע שקדם למרוץ, לדוגמה ניתן לקרוא את העדויות הבאות של משתתפים:
"גם אני התייבשתי, למרות שלא היה חם ושתיתי את מה שאני תמיד שותה במרתונים (יום שישי היה המרתון ה-10 שלי). הבעיה הייתה שהגוף שלי עדיין התמודד עם הצטננות, אולי אפילו חום, וזה מה שגרם להתייבשות".
וכמו שעלה מתגובתו של ד"ר דני לובין: "חוסר המודעות לבעיה מביא למצבי אבסורד ממש: במרוץ נס ציונה לפני 3 שנים שרר שרב כבד מאד. היו שם שני מקרי "כמעט מוות". הם כונו בתקשורת מכות חם. בתחקיר הסתבר שמפונה אחד שהגיע לבית חולים, יצא למרוץ אחרי שנטל אקמול בשל מחלת חום יממה טרם המרוץ. זה לא תקין וצריך ללמוד להיזהר מהמצב".
לבקשתי ולשמחתי, ד"ר דניאל לובין נענה והרחיב את המידע הבא לגבי הסכנות הקשורות למחלות ויראליות, אשר לעיתים איננו מודעים להן כלל:
העניין הוא פשוט מאד: תחלואה ויראלית. יש ספקטרום רחב מאד של תסמינים בתחלואה הזו החל מהעדר תסמינים ועד דלקות קרום מח לב וכו'. זו עקומת גאוס קלאסית. השכיחות של התחלואה הזו באוכלוסיה עצומה. קשה להבין זאת בשל העדר תסמינים או תסמינים קלים. כשיש חום זה ברור. כשיש כאב גרון בלי חם זה חצי ברור. כשיש סתם חולשה קלה זה פחות ברור. אם נבצע בדיקות דם ונבדוק תופעה של הופעת נוגדנים למחולל ויראלי נגלה הרבה מאד מקרי SEROCONVERTION. כלומר: הגוף מתמודד עם מחלה. כאשר מנתחים תופעות חריגות בקרב ציבור גדול של אלפי בני אדם ברור לחלוטין שיש לקחת בחשבון אפשרות של תחלואה סמויה. בעת מרוץ שבו 10,000 משתתפים יש בהכרח כמה החולים באותה עת.
החיבור הקטלני נובע מכך שכל מנגנוני התרמורגולציה קורסים בעת מחלה. העדות הפשוטה לכך היא עצם עליית החום בעת מחלה. נניח לשם המחשה שאדם יוצא לעבודה בשעה 7:00 בבוקר. הוא חש לא מי יודע מה. ב- 9 הוא מודד חם ומגלה שחומו 39 מעלות. הוא לוקח אקמול וחוזר לביתו לנוח. נניח שאותו אדם קם בבוקר ויוצא לריצת מרתון. בק"מ ה- 15חןם גופו עולה בשל מחלה. ללא קשר לריצה. במצב כזה הוא יקרוס. חום גופו יהיה גבוה מאד בשל חום על בסיס מחלה וחום שנוסף לו מהפרעה בתרמורגולציה. קיימת הסתברות שאדם יצא לריצה ללא חום וחום גופו יעלה בעת ריצה וזאת על רקע מחלה!!
כעת מצב אחר: החם לא עלה עקב המחלה בעת הריצה אבל יש הפרעה תרמורגולטורית. יש חם סובפיברילי בשל מחלה ועומס חם מריצה. גם כאן צפויה קריסה. מלכודת נוספת היא מלכודת המיוקרדיטיס. לפני כחודשיים השתתפתי במרוץ והרגשתי רע. כעבור יומיים ישבתי עם חבר טוב מהעבודה שהוא מנהל חדר מיון. ספרתי לו בציניות על כך שהמרוץ עבר ליד בית קברות ועלתה בי מחשבה שאני נשאר שם. אני התבדחתי אבל הוא ענה לי ברצינות אופיינית: היית חולה באיזה וירוס קטן והייתה לך מיוקרדיטיס.
כלומר- המחשבה הזו קיימת והיא מבוססת על מציאות פשוטה. בעת מחלה ויראלית יש מעורבות נסתרת של רקמות רבות. מעורבות שריר הלב מזמינה צרה צרורה של הפרעת קצב קטלנית.
בקיצור: מי שמרגיש שהוא חולה ואפילו משהו מינימאלי צריך לדעת שהוא מסכן את עצמו בעת מאמץ באורח משמעותי ביותר. מי שחש בריא אבל מרגיש הרגשה שהגוף "לא סוחב" צריך להבין שסטטיסטית יתכן מאד שמקננת אצלו מחלה ויראלית א-תסמינית וכדאי מאד להקשיב לגוף ולעצור.
ב- 29 למאי היה מרוץ בריסל ל- 20 ק"מ. זה מרוץ יפיפה שמשתתפים בו 40,000 איש. השנה בטמפרטורה של 17 מעלות ללא שמש בחור בן 30 נפטר בריצה. בתחקיר הסתבר שהוא יצא לרוץ "על אקמול". יש באינטרנט אזכור של האירוע.
אפשר לבצע אינספור ניתוחים של הסיטואציה.
למשל: ציבור הרצים גילו הממוצע 30 – 35. זה גיל שבבית יש לרבים תינוקות או זאטוטים במעונות. הקטנים הללו מהווים את מקור ההדבקה הגדול. כלומר: רצים רבים באים מבתים בהם קטנטנים מצוננים משלשלים וכדומה. מספיקה דלקת קטנה של לחמית העין. הסבירות לתחלואה אצל הורים במשפחות כאלה גוברת. אין ספק שראוי להגביר מודעות לתופעות שכאלו. ביום שישי האחרון כאב לי מאד הגרון. לא הצלחתי להירדם בלילה. בשבת קמתי ב- 5 בבוקר וכדי להבריא יצאתי לרוץ שעתיים.
כלומר: הסיפור מסובך מאד. בכל זאת בריצה הזאת שמרתי על קצב מתון – הבנתי שאני חייב להקשיב טוב לגוף וידעתי שזו לא השבת לשבירת שיאים. לא שיניתי תוכניות אבל נזהרתי. המודעות הזו למצב ראוי שתהיה נחלת רבים. גם מי שיוצא לריצה והוא לא במיטבו ראוי שיתכנן מראש קצב ודפוס התנהגות ההולמים את המצב.
כמה מחוויות המשתתפים
עד כאן התקציר של כ- 3 פוסטים של רוס שנכתבו לאחר האירועים. במקביל לפוסטים האלו החל דיון מעניין ב-Letsrun של רצים שהשתתפו במרוץ, בו גם ניקרא רוס השתתף. להלן תיאורים של כמה מהמשתתפים של אירועים דומים.
"הייתי אחד מהנפשות חסרות המזל שהובהלו על ידי אמבולנס מהק"מ ה- 32. נכנסתי למרוץ כמדורג בין 100 המקומות הראשונים, מאומן היטב (160 – 190 ק"מ בשבוע), והתאמנתי בחום. אכלתי ארוחת בוקר מלאה ושתיתי היטב. הרגשתי בסדר גמור, למעשה באמת טוב, ושתיתי מים/גייטוראייד (Gatorade) בכל תחנה. זמני הביניים שלי היה שווים באופן שלא יאמן מההתחלה ועד הק"מ ה- 25. כאשר יצאנו מן הצל לשטח הפתוח באזור הק"מ ה- 26 – 27, הזמנים שלי צנחו באופן חד. לפתע הרגשתי שאני לא יכול לשתות מספיק מים כדי להתאים את כמות הנוזלים שאני מאבד. בן משפחה משך אותי החוצה מהמרוץ בק"מ ה- 32, ואמר שלא הגבתי והייתי על סף התעלפות. האמבולנס הגיע, והרגשתי טוב הרבה יותר אחרי שהם השכיבו אותי. הם ביצעו את הבדיקות הרגילות, אבל הגברת הייתה באמת מופתעת מלחץ הדם הנמוך שלי. יש לי לחץ דם נמוך באופן רגיל, אז התייחסתי לכך כהיבט של 'להיות בריא'". אבל, זה לא נראה נכון לגלות לחץ דם נמוך אחרי ריצה של 32 ק"מ!" …
"במונחים של אקלום – אני גר במרחק של שעתיים בלבד משיקגו והתאמנתי מאוחר בבוקר בשבועות האחרונים לפני המרוץ (למקרה שיהיה חם, הא!). זה היה הקטע במרוץ בו יוצאים מהצל לשמש ישירה שהשפיע לפתע (ובצורה משמעותית) על הרגשתי".
"עשיתי מאמץ מודע לשתות מים וגייטוראייד (Gatorade) בכל תחנה (לא שרציתי משהו מהם ולא הרגשתי חם מדי כלל. לקחתי גם טבליות גלוקוז כל 30 דקות. כאשר רצנו לשמש רציתי מים, והרגשתי כאילו אני לא יכול לשתות מספיק כדי לרוות את הצמא. ניסיתי את כל הדברים גם באימונים (ובחצי החודש לפני המרוץ), אבל לא באותו סדר גודל/תדירות".
"החוויה שלי הייתה דומה מאוד. לחץ הדם שלי היה נמוך מאוד (אמרה האחות) באוהל הרפואי ליד הק"מ ה- 37. הגלגלים נפלו לי בק"מ ה- 26, כאשר עד הק"מ ה- 25 רצתי עם זמני ביניים שווים. גם אני שתיתי בכל תחנה".
"לא בשיקגו, אבל משהו דומה מאוד קרה לי בק"מ האחרון בריצת 10 ק"מ לפני שנתיים. מישהו תפס אותי ממש לפני שפגעתי במדרכה. אני זוכר ששמעתי את הפרמדיק באמבולנס מדבר על לחץ הדם הנמוך שלי – אני לא זוכר מה הוא היה, אלא רק כמה הוא הדאיג אותם"
"למעשה, קרה לי דבר דומה בחצי מרתון באוסטין. אני יודע שלא שתיתי יותר מדי מכיוון ששתיתי רק כשתי כוסות בכל התחרות. היה חם הרבה יותר משציפיתי (ומאוד לח). בכל מיקרה, אחרי 11 ק"מ התחלתי להאט (למרות שהרגשתי כאילו אני רץ מהר מאוד) ובקו הסיום קרסתי. לא הלכתי מייד לתחנת העזרה הראשונה, ובמקום זאת הלכתי לקו הסיום כמו שיכור (זה היה באמת מוזר). אחרי 30 דקות הרגשתי באמת מאוד מאוד רע והלכתי לתחנת העזרה. הם לא הצליחו למדוד את הלחץ הדיאסטולי בשלושה ניסיונות".
"גם אני סבלתי מלחץ דם נמוך השנה בשיקגו. הגעתי בכושר טוב ורצתי בדיוק בקצב המתוכנן בחצי הראשון, ושתיתי מים או גייטוראייד (Gatorade) בכל תחנה. הגלגלים נשרו לי במחצית השנייה (גם אני הרגשתי "שוק" במעבר מהצל לשמש) ובסופו של דבר סיימתי בהליכה את חצי הק"מ האחרון. כאשר חציתי את קו הסיום נלקחתי ישר לאוהל הרפואי בגלל חום יתר ולחץ דם נמוך (70 על 40). המדיקים אמרו לי שלמעשה כלל לא התייבשתי. הקאתי כמות גדולה של מים אחרי ששמו אותי באמבטיית קרח. אחרי ששכבתי כ- 45 דקות לחץ הדם שלי עלה ל- 100 על 60 ויכולתי ללכת בכוחות עצמי כשאני מרגיש מעט חלש".
"אני רץ שמחשיב עצמו מיומן ומנוסה בתחרויות (לרוב למרחקים של עד 10K). בניתי כושר טוב לקראת חצי המרתון על פי תוכנית מסודרת של שלושה חודשים, שתיתי כהוגן לפני הריצה (בריצה עצמה לא יותר מחצי ליטר סך הכל), אכלתי ארוחה קטנה לפנות בוקר ואפילו לגמתי שתי שקיות ג'ל תוך כדי הריצה (עם 45 דקות הפרש). בסוף הריצה (אגב, הלך חלש מאד יחסית לציפיות מעצמי, הרגשתי מותש וסחוט לקראת הקילומטרים האחרונים וביצעתי רק 2.10 שעות..) עברתי את השער ומשום מה, בהחלטה מטופשת של רגע החלטתי לעצור את ההליכה ולהתיישב לנוח על הכביש. מיד באותו הרגע תקפה אותי סחרחורת חזקה שהפילה אותי למשכב ממנו בסופו של דבר קמתי רק לאחר הפינוי לאיכילוב (כן, אני אחד מאותם 15 שפונו). כל הזמן הייתי בהכרה מלאה. במיון הקדמי אבחנו לחץ דם נמוך וההערכה של התייבשות. אני ממש לא חושב שהתייבשתי. לא מסתדר לי עם השתייה המרובה מאד בימים לפני וגם בבוקר עצמו. שתיתי עצמי לדעת (חוץ מבריצה עצמה)".
מרתון ת"א האחרון נערך במזג אוויר סביר, אפילו עם גשמים בחציו הראשון
"הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת הרגשתי בדיוק אותו דבר סחרחורת מטורפת על סף עילפון אחרי קו הסיום, נלחמתי בעצמי לעמוד לא לשבת ולאחר דקות ארוכות השתלטתי על זה, למיטב הבנתי נפילת ל"ד ולא התייבשות, לאחר 5 דקות הרגשתי ממש טוב והכול חזר למסלולו. ה"טעות" כנראה כמו שהרגשת- הישיבה"
הקטע הבא הוא תוספת שלי (תומר)
השאלה שנשאלה שוב ושוב על ידי הקוראים של סדרה זו הייתה "אז מה ניתן לעשות כדי להפחית את הסכנה למכות חום?" המסקנה שלי, שכמו בהרבה דברים – אין כאן תשובה פשוטה. מכת חום היא תוצאה של גורמים רבים, כפי שמופיע במאמר המקיף של אפשטיין ורוברטס שהתפרסם לאחרונה ב-Scandinavian Journal of Medicine Science & Sports: "מכת חום המאמץ היא פונקציה משולבת של מודולטורים פנימיים וחיצוניים. המודולטורים הפנימיים כמו גנטיקה, כושר, איקלום, מחלה, ואיכות שינה יכולים לשנות את הסיכונים של הפרט ותוצאותיהם, בזמן שגורמים חיצוניים כמו עצימות ומשך האימון, ביגוד וציוד, טמפרטורת הסביבה, לחות יחסית וקרינת שמש יכולים להשפיע על הסיכון הקבוצתי ותוצאותיו".
כאשר אני לוקח אמירה זו ומסתכל עליה מהזווית שלי,
המסקנה שלי היא שקשה מאוד לנבא מי יסבול ממכת חום. אם אתייחס ספציפית לשני מרוצים היחידים מתוך עשרות או יותר שהייתי בהם, אשר לוו במקרים של מכת חום קטלנית: מרוץ זכרון יעקב– נערך ביום בהיר וחם, אבל לחלוטין לא חם בצורה חריגה. מתוך מאות רבות של משתתפים כולם סיימו בהרגשה סבירה לחלוטין ואחד קרס מאות מטרים בודדים מקו הסיום עם מכת חום שהובילה תוך מספר ימים למותו. השני מרתון ת"א האחרון – ששוב נערך במזג אוויר סביר, אפילו עם גשמים בחציו הראשון. אחד הרצים לחצי המרתון סבל ממכת חום שהובילה למותו, מתוך כ- 25,000 משתתפים בכל המרחקים (?).
בשני המקרים לא היה מדובר באירוע בתנאים חריגים אשר מלווה בעשרות "נפגעי חום" כמו שאפיין אירועים כמו מרתון ת"א 2010 או מרתון שיקאגו 2007. לחלוטין מדובר באירוע "סטנדרטי", ובכל זאת דווקא בהם משהו מת ממכת חום. מנגד, קיימת כמות לא קטנה של מרוצים שנערכים בתנאי חום – למשל מרבית הטריאתלונים בשנים האחרונות מתחילים בסביבות 8:00, כאשר הטריאתלטים מגיעים לקטעי הריצה בשעות החמות, בשמש ישירה ובאזורים מאופיינים בעומס חום גבוה (ת"א, נתניה, ניצנה, עמק הירדן). ולמרות שיש לא מעט סיפורים על "נפגעי חום", אני לא זוכר כרגע משהו שסבל ממכת חום קטלנית לאחרונה.
אחריות המארגנים של אירועי הסיבולת היא לדאוג לשלומם של המשתתפים. מהסדרה כולה ניתן היה ללמוד כמה קשה לחזות מי ומתי יסבול ממכת חום, או מתופעות אחרות הקשורות לעומס על הגוף בזמן התחרות. אפילו הניסיון המוגבל שלי שתואר רק עתה מראה כמה קשה לקבוע קווים מנחים לקיום האירוע עצמו, וכמה אנחנו נשאר תלויים במצבים אלו בנוכחות של צוותים רפואיים הפרוסים בשטח עם האמצעיים המתאימים לסייע לספורטאים במהירות. צוותים אלו חשובים על אחת כמה וכמה כאשר תנאי הסביבה מגבירים את הסיכון למכת חום – כמו עומס חום גבוה, שלא לדבר על כך שהם ידרשו לסיוע בכל שאר נפגעי החום – וכאלה יש רבים.
מכאן שכנראה אחד הדברים החשובים, שטרם הגיע לתחרויות בארץ, הוא פיקוח רפואי צמוד הרבה יותר: החל משותפות בשלבי תכנון המרוץ ומיקום נקודות שתייה, מיקום מתזים ומצננים, וכלה בחיוב צוותים רפואיים על המסלול (ולא רק בנקודת הכינוס) בעלי סמכות להוריד מן המסלול מתחרים שמצבם אינו מאפשר להם להמשיך.
לגבי אחריות הספורטאים קיימת בעייתיות מובנית, שמקשה לבקש מהספורטאים שאינם בעלי ידע ויכולת רפואיים לזהות מצבי מחלה אפשריים. אבל יש גם כללים פשוטים הרבה יותר שכמעט כולנו הפרנו אותם בזמן זה או אחר: מי שסבל ממחלות חום ויראליות בשבוע שקדם למרוץ, מי שלוקח תרופות אשר עלולות לשבש את מנגנון בקרת הטמפרטורה בגוף כמו תרופות להורדת חום, מי שלוקח תרופות המשפיעות על הקצב המטבולי כמו אפדרין (שמשמש בחומרים רבים להורדת משקל, ומסוכן במיוחד בשילוב קפאין שנפוץ בג'לים ומשקאות האנרגיה), ומי שכבר הראה רגישות למכת חום (בספורט או קלינית): כולם נמצאים בסיכון מוגבר למכת חום (וחלקם כנראה גם למוות פתאומי מבעיות לב) ומומלץ שלא ישתתפו בתחרויות ולא יתאמנו בעצימות גבוהה, ללא קשר למזג האוויר.
ד"ר רוס טאקר
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון.
תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית
ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת
מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים,
אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו
כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט
וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
קראו עוד מאמרי ספורט מתורגמים
קישורים : ריצה, מרתון, טריאתלון, מרתון תל אביב, מאמרים מתורגמים
