גנים וכישרון או תרגול ואימון? זו אחת השאלות שזוכות לכותרות מנופחות בתקשורת הכללית כמו גם במדעי האימון. מהי האמת מאחורי מגוון הכותרות הפופוליסטיות? מתוך הבלוג של רוס טאקר
מאת:ד"ר רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
מה הוא סוד ההצלחה בספורט? לאחרונה יצא לי להיות שותף לכתיבת סקירה על נושא זה לכתב העת "Dialogues in cardiovascular medicine", ואני עסוק בכתיבת סקירה שנייה על התרומה היחסית של הגנים והתרגול לביצועים. יצא לי גם לתת מספר מצגות על הנושא במהלך השבועות האחרונים, הן באוניברסיטה והן לציבור הרחב, וזה נושא שאני שקוע בו כרגע.
וקיבלתי מכתב מעיתונאי העובד ב-Evening Standard של לונדון,שביקש לשמוע את ההגיגים שלי על כתבה שהם פרסמו בנושא. הכתבה נקראה "מדוע אנחנו הטובים ביותר", ומדברת על תרבות, תרגול, גנטיקה (או המחסור בה) וגורמים נוספים אשר קובעים מדוע, לדוגמה, קנייה מייצרת רצים טובים, סין שחקני פינג-פונג ואוסטרליה שחיינים.
ברצוני להדגיש כמה פראזות מהמאמר המחייבות אזכור, ואז להעריך אותן באופן ביקורתי.
מדוע אנחנו מנצחים: תרבות, אימון אבל לא הגנים? אלופים נולדים, לא נוצרים?
הווידיאו למטה מראה את מת'יו סייד, המחבר של "Bounce" אשר מציג חלק מהתפיסות שמופיעות בכתבה. הווידיאו שווה צפייה, מכיוון שסייד מעלה כמה טענות שבאמת דורשות בדיקה או חשיבה מעמיקה. צפו בווידיאו, ושימו לב להערות הבאות של סייד:
• "כל תקפות" ("any validity")
• "משנה לחלוטין את האנשים שאנחנו" ("utterly transform the people we are")
• "הכל על גנטיקה" ("all about genetics")
• "זה לא מה שהמדע מספר" ("that's not what the science is saying")
ואז יש את האמירות הבאות המגיעות מהכתבה ב-Standard, אשר משקפות ראייה זו ביתר שאת:
הצלחה, אמר פטר קין, הדירקטור לביצועים ב-UK Sport, "נקבעת במידה רבה מאוד על ידי התרבות" מכיוון שהיא מכתיבה את מה שאתם יכולים "לנסות ומה שנמנע מכם" כעוסקים בספורט. מסורת, הצלחה, גורמים אקלימיים, גורמים תרבותיים – כולם חשובים יותר מאשר כמה גורמים בסיסיים ברורים, כמו גנטיקה.
"כדי להיות קופץ לגובה כדאי להיות גבוה, וזה נכון אם אתה סיני או בריטי", הוא ממשיך. "אבל האמת הפשוטה של כל הביצועים המוצלחים באתלטיקה היא מינימום של 10,000 שעות של תרגול מכוון. המשמעות היא בדרך כלל 8-10 שנים מחייכם, 2-3 שעות ליום, המונעת על ידי העובדה שאתם חושבים שאתם יכולים להיות משהו מיוחד".
מאוחר יותר בכתבה מדובר על הכישלון במציאת הגן ל"מהירות" או ל"סיבולת":
אבל למרות ההכרזה של פרופ' מוריסון, הניסיונות לזהות גן ספציפי למהירות אינם מספקים. החיפוש התמקד בגן הידוע כ-actn3. הסיבה היא שקיימים שני סוגים של סיבי שריר, מהירים ואיטיים. סיבים איטיים יעילים יותר בשימוש בחמצן לצורך הפקת אנרגיה, אבל סיבים מהירים מתכווצים במהירות גבוהה יותר ומייצרים יותר כוח. אלו הם הסיבים שמאמינים שעוזרים לייצר מהירות, ו-actn3 הוא הגן שנחשב כמפתח להתפתחות שלהם.
אבל למרות תוכניות בדיקה ענקיות של אתלטים אולימפיים, לא זוהה אפילו שובר שיאים אחד עם שני עותקים של השינוי בגן. ד"ר יאניס פיטסילאדיס, שביצע מחקרים עבור האוניברסיטה של גלזגו, אומר שהמשמעות היא שהגזימו לעיתים קרובות בהשפעה של הגנים על זיהוי מצוינות בספורט. הוא אומר: "נכון להיום, היכולת לחזות את היכולת על סמך הגנטיקה היא אפס".
מורכבות גדולה, אבל ההסבר מופשט מדי ולא מאוזן
הרשו לי להתחיל בכך שאומר שתרבות, אימון, דיאטה והזדמנות כולן חיוניות ליצירת אלוף ספורטיבי או מבצע עילית. אך הבעיה בוויכוח כפי שהוא מוצג היא הביטול היחסי של הגורמים הפיזיולוגיים כמו גנים, כמו גם הראייה הפשטנית שאומרת ש"הכול הוא שאלה של אימונים", או שהמדע טוען שהגנים אינם משנים. המטרה שלי היא לא לבטל את מקומם של האימונים, התרבות או האמונה, אלא לאזן את הטיעונים עם העובדות. ובעשותנו זאת, לתת אינדיקציה כמה הדברים באמת מסובכים – הדבר היחיד שבטוח הוא שמי שטוען שההצלחה היא כתוצאה מגורם אחד ויחיד טועה.
בחינה של הטענה: התפיסה של 10,000 שעות
ישנן מספר טענות בציטוטים למעלה בתוך הכתבה, ושווה לבחון אותן מעט יותר מקרוב. אנו נתחיל היום בבחינת הטענה על 10,000 השעות. בפוסט הבא נבחן את הטיעונים להעדרה של הגנטיקה.
במאמר מוצגת העמדה ש"האמת הפשוטה של כל הביצועים האתלטיים המוצלחים היא מינימום של 10,000 שעות תרגול מכוונות". הכוונה בתרגול מכוון היא תרגול המוקדש לפעילות זו. במודל זה, אין מקום להעברה של כישרון, ואין כל אפשרות לצבירה של אימונים בעזרת משחק (זו תיאוריה שהועמדה בספק לאחרונה, אבל המודל של תרגול מכוון, אשר הוצעה ופותחה על ידי אנדרס אריקסון, טוענת שרק אימון ספציפי ויעודי עובד).
המקור של 10,000 השעות
המקור של תיאורית 10,000 השעות נעוץ במחקר מ-1993 של אריקסון, בו הוא בחן את יכולת הביצוע של כנרים, והראה שיכולת הנגינה נקבעה על ידי השעות המצטברות עד גיל 20. כלומר, הנגנים הטובים ביותר צברו את מספר הקסם של 10,000 שעות, בעוד אלו שסווגו פשוט כ"טובים" או "טובים פחות" פשוט צברו 8,000 או 5,000 שעות תרגול, בהתאמה. בבירור, הזמן הממוצע שנדרש להגיע לרמת העילית הוא 10,000 שעות, לפחות כאשר מדובר בנגינה בכלי מוזיקלי.
חריגים לנורמה: מה תראה סטיית התקן
יש דרך נוספת לפרש ממצא זה, אשר אגיע אליה מאוחר יותר. אבל ראשית, יש "השמטה" סטטיסטית חשובה במאמר אשר מערערת את הדרך בה הוסקו המסקנות של אריקסון ושל אלו הטוענים ל-10,000 שעות.
יש בידי את המאמר עצמו, ומה שחריג בנוגע אליו הוא שאריקסון כלל אינו מציג ראיות לשונות– אין סטיית תקן, ערכי מקסימום, ערכי מינימום, או טווחים. ולכן כל מה שאנו יודעים הוא זמן התרגול הממוצע המשפיע על הביצועים, ללא התייחסות לשוני בין הפרטים. סטטיסטית, זו השמטה מכריעה ועשויה לערער את תיאורית 10,000 השעות לחלוטין.
אני חייב להדגיש נקודה זו: אם התיאוריה היא שחייבים 10,000 שעות של תרגול, ואין כלל יכולת מולדת, אסור שתמצאו אפילו אדם אחד שהצליח עם פחות מ-10,000 שעות, ואסור למצוא משהו שנכשל לאחר שהשלים את 10,000 השעות. עתה תבחנו את הגרף למטה. אני הדגשתי רק את "המומחים הטובים ביותר" ו"טובים פחות", והוספתי את הקווים המקווקווים ההיפותטיים אשר מראים את הטווח בתוך כל קבוצה.
מתקבל על הדעת שיש טווח של זמני תרגול בתוך כל קבוצה, כך שיש אדם בקבוצת ה"טובים פחות" שתרגל 10,000 שעות (מתואר על ידי העיגול הכחול) מבלי להגיע לרמת הביצועים העליונה, ואדם שהתאמן פחות אבל מצליח (העיגול הצהוב).
באופן מצער, אריקסון לא הראה לנו את הנתונים, לכן אנו יכולים רק לבצע ספקולציות. אך זה לא מנע ממלקולם גלאדוול (Malcolm Gladwell) מלצאת בהכרזה בספרו "Outliers": "הדבר המרשים במחקר של אריקסון הוא שהוא והעמיתים שלו לא מצאו כלל "נגנים טבעיים", מוזיקאים שצפו בקלות למעלה בזמן שהקדישו לתרגול שבריר מהזמן של עמיתיהם. הם גם לא מצעו "חרשנים", אנשים שעבדו קשה יותר מכל האחרים, ועדיין לא מצאו את מה שנדרש כדי להגיע לרמות העליונות" – Outliers, עמוד 39.
שוב, אני לא יודע איך הוא הגיע לאמירה שלמעלה – אריקסון לא הציג מדד כלשהו כדי לתמוך באמירות אלו (ובמקרה אני יודע שהוא גם לא ראיין אותו). כפי שנראה בעוד זמן קצר, למעשה לא עולה על הדעת שהאמירות של גלדוול נכונות – מחקר אחר של מבצעים מיומנים מראה שונות גדולה, ואותן מסקנות יהיו נכונות גם לכנרים, בכך אני בטוח.
אך מה שהוא אומר למעלה הוא שהתרגול הוא חיוני (החלק הראשון של הציטוט – אף אחד לא מצליח מבלי לתרגל את כל הזמן), ושאימון מספיק (זה החלק השני – אם אתם מתרגלים, אתם תגיעו לרמה הנדרשת). אמירה זו חיונית לדיון – אלו המצדדים ב-10,000 השעות אומרים כי הן גם חיוניות וגם מספיקות.
גלדוול מחזק זאת כאשר הוא מצטט את דניאל לויטין (Daniel Levitin): "התמונה העולה ממחקרים כגון אלה היא שעשרת אלפים שעות נדרשות בכדי להגיע לרמת המומחיות הנקשרת למומחיות ברמה עולמית – בכל דבר … אף אחד לא מצא מקרה בו מומחיות ברמה עולמית הושגה עם פחות זמן", דניאל לויטין, מצוטט ב-Outliers.
העובדה כי כל הטענות למעלה הן הפשטות יתר ונטולות בסיס עובדתי הופכת ברורה כאשר אתם שוקלים "מה המדע באמת אומר", אם ניקח בהשאלה את המילים של סייד מהקליפ למעלה.
10,000 שעות: לא חיוניות ו/או בלתי מספיקות
עתה הגיע הזמן לבחון את העובדות ולבדוק את ההצהרות של לויטין (ואחרים) לגבי 10,000 שעות כחיוניות ומספיקות. אנו נעשה זאת בכך שנפריך זאת, ונתחיל בשחמט. גובט וקמפטלי חקרו 104 שחקני שחמט, מדדו את זמני האימונים ורמות הביצועים, ובחנו את הזמן שנדרש להגיע לרמת אומן. אלו הם הממצאים שלהם:
ובכן, הזמן הממוצע הנדרש הוא 11,053 שעות. זה די קרוב לתוצאה של אריקסון לגבי נגני הכינור. עד כאן הכול בסדר. אבל תראו את סטיית התקן – 5,538 שעות, אשר נותנת מקדם השתנות (CV) של 50%. לאלו שאינם מתמצאים בסטטיסטיקה, מה שניתן ללמוד מערכים אלו הוא כיצד התוצאות "מפוזרות" סביב הממוצע. אם סטיית התקן קטנה התוצאות מרוכזות ביחד סביב הממוצע. אבל כאשר מקדם ההשתנות הוא 50% ניתן לדעת שיש שוני עצום בתוך הקבוצה.
וזה מה שקורה כאשר מתחילים לבחון פרטים – שחקן אחד מגיע לרמת אומן לאחר 3,000 שעות, בעוד שלאחר נדרשו כמעט 24,000 שעות, וחלק עדיין מתרגלים אבל לא מצליחים. זה הבדל של 21,000 שעות, פעמיים כמות האימונים של חיים שלמים לפי תיאורית התרגול. נראה ברור למדי, שלמרות שהתרגול חשוב, יש כאלו שהוא אינו מספיק להם. ולאחרים, הוא אפילו איננו הכרחי.
אבל בואו ונבחן ענפי ספורט אחרים. דאפי ואריקסון חקרו זריקת חיצים (darts). הם מצאו את הממצאים הבאים כאשר בחנו את הניקוד וזמן התרגול המצטבר:
התרשים למעלה מראה איזה חלק מהביצועים ניתן להסבר בעזרת תרגול מכוון. בשחמט, אשר הראיתי למעלה, הערך היה 34%. בחיצים, 15 שנות תרגול מסבירות רק 28% מהשוני בביצועים בין פרטים שונים! ממצא יוצא מן הכלל, מכיוון, שעם כל הכבוד, זה חיצים… מה עוד יש שמשפיע על ביצועים? ועדיין זמן התרגול מסביר רק רבע מההבדל בביצועים.
מה שהכי מעניין בהקשר זה הוא ש-10 שנות תרגול מסבירות 25% מהשונות, בזמן ש-15 שנים מסבירות 28%. לכן בבירור, ככל שאתם מתאמנים יותר כך אתם יכולים לשפר את הביצועים. זה לא מפתיע, אבל השאלה כאן היא: כמה שעות תרגול ידרשו כדי להסביר את "מרבית" השוני בביצועים? תבחנו את הציטוט בתרשים למעלה, בו אריקסון כותב ש"פיתוח המיומנות של מומחה יהיה מוגבל בעיקר על ידי המחויבות של הפרט לתרגול מכוון" (אריקסון, 2009). ובכן, 28% הם לא "מוגבל בעיקר" ואפילו אם יותר אימונים מסבירים יותר מהביצועים, ברור שחסר משהו נוסף מלבד תרגול בכדי להסביר את ההבדל.
דוגמאות מהספורט: רק לעיתים נדירות מאוד אתלטי עילית נזקקים ל-10,000 שעות
עד כה בחנו שחקני שחמט וחיצים, שניהם ענפי ספורט שדורשים מיומנות, אבל אף אחד אינו "מוגבל פיזיולוגית" באופן שריצה, רכיבה או שחייה עשויות להיות. לכן בואו ונרחיב את הדוגמאות ונבחן ענפי ספוט נוספים. נתחיל בהאבקות אולימפית, כדוגל והוקי שדה. למטה מתוארים הממצאים מתוך מחקר על האתלטים בנבחרת האולימפית האמריקאית.
בבירור, רק לעיתים נדירות נדרשות 10,000 שעות. מחקר המשך על אתלטים אוסטרליים מצא ש-28% השתתפו בספורט שלהם במשך פחות מ-4 שנים – ניתן להעריך שמדובר על 3,000 עד 4,000 שעות לכל היותר. שחקנית כדור רשת אחת מאוסטרליה הגיעה לבמה הבינלאומית עם 600 שעות משחק.
זיהוי מואץ של כישרון והעברת כישרון
סקלטון באוסטרליה הוא דוגמה מעניינת נוספת – ב-2002 האוסטרלים החליטו לאמץ שיטה סיסטמתית לזיהוי כישרונות מואץ לסקלטון, ובחנו ספרינטרים, מצילים ומחליקי מהירות (על הקרח) כדי למצוא אתלטים לנבחרת הסקלטון האולימפית (בולוק ואחרים, 2009). נדרשו 14 חודשים כדי להכשיר את אותם אתלטים למשחקים האולימפיים, למרות שלא היה להם כלל ניסיון על הקרח, ולמרות ההסכמה המקובלת שאומרת ש"חייבים ללמוד להרגיש את הקרח" דרך שנים של תרגול כדי להגיע לעילית.
באופן דומה, בבריטניה, הייתה הצלחה מדהימה עם מציאת כישרונות מואצת והעברת כישרונות, ויצירת אלופי עולם בתוך שנים מההכרה הראשונית לספורט.
ואני חייב להדגיש נקודה זו – אם התיאוריה של 10,000 השעות נכונה, ובאמת נדרש לצבור כמות זו של שעות, אזי העברת כישרונות הייתה בלתי אפשרית, כמו גם האצת הביצועים שראינו באוסטרליה ובבריטניה. ואם לגנטיקה יש רק תפקיד קטן, כפי שחלק טענו, אזי זיהוי כישרונות גם הוא בזבזני ומיותר, מכיוון שכל ספורטאי שאפתן יצליח, בלי קשר לפוטנציאל ה-"גנטי", בתנאי שישלים את כמות התרגול הנדרשת. ברור שזה אינו נכון, אבל יותר על כך בהמשך…
נקודה אחת חשובה היא שבענפי ספורט שונים יש דרישות שונות, יכולות שונות להעברת כישרונות והאצת ביצועים, ולפיכך זמן אימון. אולי קל יותר ללמוד חתירה, רכיבה ושיט בקאנו מאוחר בחיים מאשר ענפים שדורשים מיומנות. אני מעז לומר שטניס וגולף עשויים לדרוש חשיפה מוקדמת יותר וזמן אימון – רכיב המיומנות מחייב זאת. באופן דומה, ענפי ספורט כמו כדורגל ורוגבי עשויים לדרוש חשיפה מוקדמת, מכיוון שהראייה וההבנה הטקטית חיוניות להצלחה.
אבל, אפילו כאן, ניתן לזהות מי ימשיך ויהפוך למקצוען בתוך השנים הראשונות בספורט – מחקרי הכישרון של גרוניגן הראו זאת, כאשר בגיל 14 ניתן לסמן ילדים כמקצוענים לעתיד מכיוון שהם מפתחים מיומנויות, משפרים את הסיבולת ומשפרים את הטקטיקה מהר יותר מחבריהם. ההבדלים בכמה מהר האתלטים משתפרים, אפילו בענפים מבוססי מיומנות, מציעה שיש יכולות מולדות שחוזות את ההצלחה.
ניתן לזהות גדולה מוקדם, הרבה לפני צבירת 10,0000 שעות: מייקל פלפס ומיסי פרנקלין
מאחר והזכרנו את העובדה שההצלחה בענפי ספורט מבוססי מיומנות ניתנת לחיזוי לעיתים קרובות מוקדם מאוד, הרבה לפני שהשחקן צבר 10,000 שעות, שווה לבחון את הדוגמאות של שני שחיינים בשלב זה של הדיון. מייקל פלפס הוא הבעלים של יותר מדליות זהב אולימפיות מכל אדם אחר בהיסטוריה, והסיפור שלו מגלה שניתן לגלות גדולה מוקדם מאוד. הוא סיפר את הסיפור וכיצד הוא התחיל להתאמן ברצינות בגיל 11, והתאמן בערך 1,000 שעות בשנה.
בגיל 15, הוא סיים חמישי במשחה במשחקים האולימפיים של שנת 2000 בסידני. בגיל 19 הוא זכה ב-6 מדליות זהב, ועוד 8 מדליות זהב ארבע שנים מאוחר יותר בבייג'ין 2008. המפתח הוא בביצועים שלו באולימפיאדה הראשונה, חמישי בגיל 15, אחרי ארבע שנים בלבד של אימון. יהיו מי שיטענו שההבדל בין פלפס ב-2000 ופלפס ב-2008 הוא 8 שנים של תרגול. אני אומר שאתם צודקים חלקית, אבל עבורי, ההבדל העיקרי הוא התפתחות פיזיולוגית – ילד בן 15 המסיים חמישי בעולם, לא משנה כמה הוא מפותח פיזית, מסומן בבירור להישגים גדולים מוקדם מאוד בקריירה שלו, הרבה לפני שהוא צובר 10,000 שעות.
מיסי פרנקלין מלמדת אותנו באופן דומה. בגיל 16 היא זכתה לאחרונה ב-3 מדליות זהב (ו-5 מדליות בסך הכול) בשחייה באליפות העולם בשנחאי. והיא לא הצליחה להיכנס למבחנים האולימפיים לנבחרת ארה"ב בגיל 13, רק 3 שנים מוקדם יותר. לכן השיפור שלה היה, אם נאמר בעדינות, מטאורי, וההגעה שלה לטופ של העילית מקדימה את 10,000 השעות בהרבה.
השאלה שלי לפרקליטים של מודל ה"גנים פחות חשובים, העיקר זה האימונים", היא כיצד אתלטית זו הפכה אלופת עולם בגיל 16 עם יחסית מעט אימונים, בעוד שאלפים על אלפים אחרים, אשר מתאמנים אולי יותר ממנה ועל פני תקופה ארוכה יותר, לעולם לא יגיעו אפילו לנבחרת השחייה הלאומית? למעשה, יש להפנות תמיד את השאלה באופן הפוך – אל תשאלו למה כמה מצליחים, במקום זאת תשאלו מדוע הרוב נכשלים? על כל דוגמה של אלוף, ישנם אלפים שמקבלים את אותו אימון, את אותן הזדמנויות, אבל נכשלים אפילו בהגעה לרמה לאומית, שלא לדבר על אלופי עולם. מדוע? התשובה לשאלה זו, והשאלה מדוע מיסי והדומים לה מצליחים, היא גנטיקה וכישרון מולד. כפי שהזכרנו, יותר על כך בפעם הבאה.
יכולת מולדת כזרז לאימונים: התיאוריה האלטרנטיבית
לסיום, בואו נחזור למחקר על הכנרים ותנו לי להציע תיאוריה אלטרנטיבית לסיבה בגללה המומחים הטובים ביותר נוטים להתאמן יותר.
אריקסון הסיק שילדים אלה פשוט צברו יותר זמן אימונים, ואימונים אלו מסבירים את הביצועים. ההבדל בין ה"מומחים הטובים ביותר" ל"טובים פחות" הוא זמן האימון.
אבל מה אם ההסבר הוא הפוך? בואו וניקח שני ילדים בני 9. האם יש להם אותה היכולת לנגן בחשיפה הראשונה? המודל של אריקסון אומר שכן, וההבדל מופיע רק מאוחר יותר, כאשר אחד הילדים מתאמן יותר ומקבל הדרכה טובה יותר. אבל מה אם ההבדל קיים מהתו הראשון, מהחשיפה הראשונה לפעילות? ההורים של ילד אשר מראה יכולת מסוימת מעודדים אותו להמשיך ולהתאמן, הם משקיעים במדריכים ומורים ובאימונים, והילד הזה, בזכות העובדה שהוא/היא היה בעל יכולת גבוהה יותר מלכתחילה, רכש יותר אימון.
אבל הילד בעל היכולת המולדת הפחותה גורם לכינור להישמע כמו מארש המוות של חתולי הרחוב, וההורים שלו לא מעודדים אותו לנגן. למעשה, הם מרפים את ידיו – סינדרום ה"צא לנגן בחוץ" משתלט, והילד לעולם לא נחשף להדרכה מסודרת ותרגול. הנתיב שלו נקבע בדיוק בגלל שיש לו פחות יכולת מולדת.
ניתן להסביר את הגרף למעלה בטיעון ליכולת מולדת בדיוק באותה קלות כמו הטיעון לתרגול מכוון. ההסבר הנוכחי הוא על תרגול, אבל בהינתן מה שאנו יודעים על גנטיקה, אני טוען שהטיעון של חיזוק/סינון על סמך היכולת המולדת יעיל באותה המידה. אלו שמראים יכולת טובה יותר בתחילת הדרך מקבלים עידוד להמשיך ולהתאמן, ומתחילים במסע לעבר רמת ה"מומחה הטוב ביותר", הקו הצהוב, מההתחלה. אלו אשר חסרים יכולת מולדת ממוקמים על הקו הכחול. שום כמות של אימונים לא תשנה זאת, אבל ההתנהגות נקבעת מוקדם כך שלעולם לא נדע זאת. התוצאה היא שהיכולת נקבעת לפי כמות האימון, בממוצע, אבל נפחי האימון האלה בעצמם מושפעים מרמת היכולת המולדת.
עד שמישהו יראה שניתן להעלים את ההבדלים ביכולת בין הפרטים על ידי אימון, ושההבדלים שאנו מודדים בביצועים אינם תוצאה של נקודת ההתחלה, אני אשאר ספקן בנוגע לגישה הקיצונית שהביצועים הינם תוצאה של גורם יחיד.
חשיבות האימון: האימון חיוני, אבל הטיעונים של הקיצונים פשוט אינם עובדים
איני רוצה להפחית בחשיבות האימון. כמובן, האימון חיוני. הוא דרישת קדם כדי להצליח, במיוחד בספורט תחרותי כאשר יש רבים השואפים לאותה מדליה. בסיטואציה זו, כדי להצליח יש להתאמן קשה. אבל היכולת לקבל יותר מן האימון, היכולת להסתגל לאימון ולהתחיל מקו בסיס גבוה יותר חשובה לא פחות, ואלו הם גורמים המושפעים מהגנים, כפי שאסביר בפוסט הבא על הנושא.
להתווכח שאלו הם רק האימונים, ולבטל את התפקיד של הגנטיקה, משמעותו לאמץ עמדה שלא ניתן להגן עליה ואשר סובלת מהפשטת יתר של הדברים. תיאורית 10,000השעות היא כלי נחמד למוטיבציה, דרך לעודד אימונים נוספים, לתת השראה לאנשים להשתפר. הרעיון של ביצועי עילית הוא שהאדם הנכון ישמע זאת ויאמין, ואז יבצע את האימונים. אבל לייחס הצלחה ל-10,000 שעות אימונים זו לא רק הפשטת יתר, זו פשוט טעות. מת'יו סייד, בקליפ למעלה, אומר שיש מי שיתווכח ויאמר שאתה "זקוק גם לכישרון ולהזדמנות, אבל זה לא מה שהמדע אומר".
האמת היא, שהמדע אומר בדיוק את זה. אל תטעו – לייצר אלופים זה מסובך באופן שלא יאמן. ההצלחה של קניה בריצות ארוכות, או של ג'מייקה בספרינטים, לא ניתנת לייחוס רק לגורם אחד או אפילו כמה. אתם תמצאו גבהים בהרבה מקומות. אתם תמצאו דמיונות סוציו-אקונומיים בכל רחבי העולם. אבל לא תמצאו אלופים.
ההצלחה היא כנראה תוצאה שלמאות גורמים שונים, אשר כולם מגיבים זה לזה. אבל התוצאה היא שאם תיקחו 100 אתלטים שאפתנים בקניה, ו-100 אתלטים שאפתנים בארה"ב, ותחשפו אותם לאותם אימונים, לא תראו אותם אחוזי הצלחה. וזאת כתוצאה מהבדלים הגנטיים שהם מסובכים מדי מכדי לגלות עם הגישה ששימשה עד עתה.
29.5.2012
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון. תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים, אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגםנשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
