או במילים אחרות: האם יש דבר כזה "כישרון", או האם עבודה קשה ותרגול מאפשרים לכל אחד להצליח?
מאת:דר' רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
אין מסלול יחיד להצלחה בספורט. אם היה, לא היינו מסוגלים להשוות את סיפוריהם של כריסי וולינגטון, שגילתה כישרון יוצא דופן בשלב מאוחר בחיים, והפכה לדמות הדומיננטית בטריאתלון למרחק איש הברזל תוך שנים ספורות, לזה של אתלט סיבולת אחר, למשל פלויד לנדיס, שהחל לרכוב על אופניים עוד בבית הספר, והתמקד כולו בענף יחיד עד שלקח אותו לרמה המקצוענית שנים רבות מאוחר יותר.
יש אין ספור דוגמאות לשני המקרים, לא רק בספורט סיבולת, גם בענפי ספורט מבוססי מיומנות – שחקני קריקט או ראגבי, אשר "מגיעים" בשנות ה-20 לחייהם, לעומת "ילדי פלא" שסומנו ככישרונות משנות העשרה המוקדמות שלהם, או אפילו מוקדם יותר. אני בטוח שאתם יכולים להעלות מיד דוגמה אחת מכל סוג במדינה שלכם.
2. מה יש למדע (כלומר, לי …!) לומר על התפיסה של 10,000 שעות, הטוענת שנדרשות 10,000 שעות של תרגול מכוון בכדי להיות "מומחה"? בבסיסו של דבר, כותרת זו מתמקדת בשאלה האם יש דבר כזה כמו "כישרון", או האם עבודה קשה ותרגול מאפשרים לכל אחד להצליח. זה הטיעון של קויל, סייד וגלדוול בספר Talent Code, Bounce and Outliers. מה יש לפיזיולוגיה לומר בנושא זה?
4. מהן ההשלכות של כל זה עבור מאמנים, הורים ואתלטים צעירים?
כאשר נושאים אלו במחשבתנו, בואו ונתחיל לנסות לענות על שאלה זו.
הכותרת של מאמר זה די מסגירה את המסקנה שלו, אבל אל תדאגו, יש כאן הרבה יותר, לרבות המסקנה שלי כי המאמר למעשה אינו מוכיח את התגלית, ויש משהו הרבה יותר מורכב שמתרחש.
הנה פירוט שיטתי של המאמר, הבוחן את שאלת המחקר העיקרית, הרציונל מאחורי המחקר, הממצאים וכיצד הם עשויים להתפרש.
שאלת המחקר והרציונל
לפני שנתחיל, עלינו להגדיר מהי התמחות. במאמר יש להתמחות הגדרה די מגושמת, שהיא הכלאה של דגש על ספורט ספציפי, כמו גם מדידה בשעות של אימונים בענף ספורט זה.במקרים רבים, התמחות ונפח האימונים קשורים זה לזה – ככל שאתם מתמקדים/מתמחים, כך יש לכם יותר זמן לענף ספורט זה. לדוגמה, בן 15 אשר מתאמן שעתיים ביום יתאמן יותר אם הוא מתמחה בענף יחיד מאשר אם הוא מפצל את השעתיים בין שני ענפי ספורט. עם זאת, זה לא תמיד נכון – אותו בן 15 יכול להיות "מגוון" ולהתאמן בשני ענפי ספורט, אבל עדיין להתאמן יותר מאשר מישהו שמתמחה בענף יחיד אם סכום הזמנים של שני הענפים גדול יותר, למשל ארבע שעות ביום ולא שתיים.
לדעתי, התמחות צריכה להימדד על פי מספר שעות האימון בענף ספורט א' יחסית למשך הזמן שמבלים באימון בענפים ב', ג' ו-ד'. מי שמתאמן בטניס במשך שעה אחת ביום, מתמחה יותר ממי שמתאמן בטניס שעתיים, אבל גם משחק כדורגל במשך שעה ביום. בספרות, לעומת זאת, נראה שיש בלבול סביב נושא זה, והתמחות היא לא רק "מוקד יחיד", אלא גם נמדדת בזמן המוקדש לאימון. במילים אחרות, מדובר על "התמחות בתוספת זמן האימון", ובמאמר אני מרגיש שיש בלבול סביב מהי התמחות, ושהבלבול משפיע על המסקנה. זכרו זאת, מכיוון שנחזור לכך מאוחר יותר …
במחקר מופיע המודל של "התמחות מוקדמת", בו ממליצים על מתן דגש לענף ספורט ספציפי כבר בשלב מוקדם. מודל זה מונע בעיקר על ידי החשיבה כי דרושות שעות אימון רבות כדי להפוך למיומנים, ולכן צריך להתחיל בגיל צעיר, ולהתמקד בגיל צעיר, על מנת לצבור אותן. זהו הטיעון של אריקסון, ואם קראתם את Bounce or Outliers, אתם יודעים שאריקסון ביצע מחקר על כנרים בברלין שמצא כי כנרים מצטיינים התאמנו כמעט 10,000 שעות, לעומת רק 8,000 שעות לכנרים "טובים" ו-4,000 לכנרים "רגילים" (היכולת של הכנרים הוערכה על ידי פרופסורים ומורים, במקרה שתהיתם).
מחקר זה הוביל לרעיון של 10,000 שעות, שמאז הוחל על כל מיני סוגים של מיומנויות, כולל ספורט. יש בעיה אינהרנטית להכללה הזו: ספורט אינו זהה לנגינה בכינור כיוון שיש ללא ספק מאפיינים פיזיים שאימון לא יכול לשנות, אבל קובעים את "תקרת היכולת" של אתלט ברוב ענפי ספורט. הדוגמה הברורה ביותר (על גבול הגיחוך, למעשה) היא שאם הגובה שלכם מטר וחצי, לעולם לא תהיו כוכבי כדורסל, גם אם תצברו 20,000 שעות של תרגול. ההרכב הגנטי שלכם מבטל חלק מן האפשרויות, הוא קובע את תקרת היכולת במיוחד כאשר מאפיינים פיזיולוגיים משמעותיים כל כך להצלחה, ורק לאחר מכן אימונים מסייעים להתקרב לתקרה.
השאלה האם אותו דבר נכון לספורט מבוסס מיומנות כמו טניס שנויה במחלוקת. זהו נושא מעניין, אבל לא נושא להיום – ולכן אני אשאיר אותו לפוסט מאוחר יותר במסגרת סדרה זו. נסתפק בכך שזה סוג החשיבה שמניע את מודל ההתמחות המוקדמת.
בצד השלילי, יש גם ראיות לשיעורי שחיקה גבוהים בהתמחות מוקדמת, כמו גם השלכות בריאותיות שליליות פוטנציאליות. השאלה היא האם אתלט צעיר המתמחה בגיל 9 או 10 צפוי להמשיך בספורט מעבר לגיל 18 למשל, ויש ראיות כי התשובה היא לא.
המודל הנגדי הוא גיוון מוקדם. במודל זה ילדים משחקים במספר ענפי ספורט, כאשר התיאוריה היא שהם מפתחים מגוון רחב של מיומנויות, אשר מועברות בין ענפי הספורט. היתרון המוצע הוא שהגיוון באימונים מגביר את המוטיבציה הפנימית (תנו לילדים לבחור בעצמם) ואת האיזון באמצעות חשיפה מוגברת, וגם מבטיח התמדה לאורך זמן. החיסרון הוא שההתמקדות עלולה להיות מאוחרת מדי, ובזמן שהאדם מגיע לבגרות, יתכן שהוא כבר לא יוכל להתגבר על ההתמקדות המאוחרת הפוטנציאלית באימונים לענף ספורט מסוים.
הדרך היחידה להבדיל היא לשאול מה עשו אתלטי עילית, וזה בדיוק מה שהמחקר עשה.
האתלטים שרואיינו במחקר היו אתלטים דניים ברמה גבוהה אשר חולקו לשתי קבוצות: עילית וכמעט עילית. אתלטי עילית היו מי שהשיגו מקום בין ה-10 הראשונים בתחרויות עולמיות או אולימפיות, או סיימו על הפודיום בתחרויות אירופאיות, מה שמהווה הישג די מרשים. הדנים מצאו 148 כאלה. בקבוצת הכמעט עלית היו 95 אתלטים.
האתלטים קיבלו שאלון שבחן בעיקר כמה שעות בשבוע הם התאמנו, מגיל 9 עד גיל 21. הם גם היו צריכים לדווח על ענפי ספורט אחרים בהם השתתפו ומתי הגיעו ל"אבני דרך" מסוימות בענף הספורט, כמו לתחרויות הבינלאומיות הראשונות, מתי התחילו באימונים אינטנסיביים ומתי הגיעו לרמת עילית.
עוד דבר חשוב שצריך להצביע עליו הוא שהם דגמו רק אתלטים בענפי ספורט שההישגים בהם נמדדים בסנטימטרים, גרמים ושניות. ענפים כמו חתירה, שחייה, אתלטיקה, קיאקים, הרמת משקולות, שייט, טריאתלון ורכיבה על אופניים. זה חשוב, כי מחקר זה לא מאפשר לנו לענות על השאלה האם שחקן טניס או גולף צריך להתחיל בגיל צעיר. הוא גם בוחן ענפי ספורט שנראה שבדרך כלל מעודדים התמחות מאוחרת, מכיוון שבאופן כללי, גיל ביצועי השיא בענפי ספורט אלה הוא באמצע עד סוף שנות ה-20. ענפי ספורט כמו צלילה והתעמלות, לעומת זאת, מתאפיינים בהגעה לשיא בסוף שנות העשרה או בתחילת שנות ה-20, וזו נקודה משמעותית שיש לשים אליה לב.
להלן סיכום הממצאים העיקריים לגבי זמן אימון מצטבר, עם הסבר קצר מתחת (הדברים די מדברים בעד עצמם)
ממצאים
• עד גיל 9, כפי שאמרנו, האתלטים שימשיכו להיות כמעט עילית מתאמנים יותר מפי 2 – זה מספר נמוך באופן מלאכותי, כמובן, מכיוון שכנראה כמות האימונים היא אפס עד גיל 5 או 6 בממוצע, אבל הם היו צריכים להתחיל איפשהו!
• מגיל 9 עד 12, האתלטים בכמעט עילית מתאמנים 2 שעות בשבוע יותר מאשר אתלטים אשר ימשיכו להיות בעילית.
• מגיל 12 עד 15, הכמעט העילית נשארים מקדימה, והתוצאה היא כי עד גיל 15, הכמעט עילית צברו 850 שעות אימון יותר מאשר קבוצת העילית.
• ואז מגיל 15 עד 18, זה משתנה. כאן, הכמעט עילית התחילה להתאמן פחות, ואילו קבוצת העילית המשיכה, והגבירה לכמעט 2 שעות ביום בממוצע. השינוי הזה הוא מה שגורם לזמן האימונים המצטבר בגיל 18 להשתוות בין הקבוצות.
• בגיל 18 עד 21, המגמה נמשכת – קבוצת העילית ממשיכה לבלות 14 שעות בשבוע באימונים, בעוד האתלטים שימשיכו להיות כמעט עילית יורדים למעט מתחת ל-7 שעות בשבוע.
בבירור, הם עוקבים אחרי נתיבים שונים מאוד, ומסיימים בסופו של דבר במקומות שונים – קבוצה אחת ממשיכה להיות בין 10 המקומות הראשונים בתחרויות עולמיות או בין 3 המקומות הראשונים באירופה, השנייה לא ממש מגיעה לרמה זו. כמובן שהם עדיין יכולים, המחקר היה פשוט מבט רטרוספקטיבי של מדגם.
לאחר מכן החוקרים הגיעו לחמש מסקנות עיקריות:
2. אתלטים בכמעט עילית
עוברים את "אבני הדרך" מוקדם יותר מאשר אתלטי עילית (לא נכנסתי לנתונים
אלה, אבל הסיכום הוא כי האתלטים שימשיכו להיות כמעט עילית התחילו בענף
הספורט צעירים יותר, עברו לאימונים קשים מוקדם יותר ונכנסו לתחרויות
בינלאומית כשנתיים מוקדם יותר מאשר אתלטים שיהיו בעילית).
3. אתלטי עילית מגיעים לתחרויות בינלאומיות מאוחר יותר.
4. אין הבדל בזמן המושקע בענפי ספורט אחרים (זוכרים, 62 חודשים לעומת 63 חודשים במשך התקופה).
5. "אין עיכוב בהתפתחות האתלטים, שלא ניתן להשלים מאוחר יותר עם התמחות מאוחרת".
עבורי, הממצא העיקרי של המחקר הוא שהצלחה וביצועים בענפי ספורט שההישגים בהם נמדדים בסנטימטרים, גרמים ושניות, לא נקבעים על ידי כמות הזמן שהושקעה באימון כילדים, וכי הגדלת נפח האימונים בשלב מאוחר יותר (לאחר גיל 15) יותר ממסוגלת להשלים את הזמן שלא הושקע באימונים בגיל צעיר יותר.
באשר לסוגיית ההתמחות, זו מסקנה שלא נתמכת על ידי התוצאות! משך הזמן בענפי ספורט אחרים היה זהה – ייתכן שהיה דפוס שונה, אבל נתון זה לא נמסר. כל מה שאנחנו יודעים הוא כי שתי הקבוצות התאמנו סביב 62-63 חודשים של אימונים בענפי ספורט אחרים על פני תקופה זו. להתמחות, המוגדרת כהתמקדות בענף ספורט יחיד, אין שום קשר עם הגעה לביצועים אולטימטיביים, אם כך. הנושא העיקרי הוא הזמן המוקדש בגילאים שונים, ו"נתיב האימונים":
תרשים זה מתאר את מספר שעות האימונים הממוצע בשבוע לאורך זמן בשתי הקבוצות. העילית מוצגים בבז', וכמעט עילית בכחול. בבירור, הם עוקבים אחרי נתיבים שונים.
קראו את המסקנה האחרונה שוב, מכיוון שהיא אולי החשובה ביותר במאמר: "אין עיכוב בהתפתחות האתלטים, שלא ניתן להשלים מאוחר יותר עם התמחות מאוחרת". בעדינות אומר שאני בהחלט לא מסכים עם מסקנה זו.
עבורי, הממצא העיקרי של המחקר הוא כי ההצלחה והביצועים בענפי ספורט אלה של CSG לא נקבעים על ידי כמות הזמן שהושקעה באימון כילדים, וכי הגדלת נפח האימונים מאוחר יותר (לאחר גיל 15) יותר מאשר מסוגלת להשלים את הזמן שלא הושקע באימונים בגיל צעיר יותר.
באשר לסוגיית ההתמחות, זו מסקנה שאר לא נתמכת על ידי התוצאות! משך הזמן בענפי ספורט אחרים היה זהה – ייתכן שהיה דפוס שונה, אבל נתון זה לא נמסר. כל מה שאנחנו יודעים הוא כי שתי הקבוצות התאמנו סביב 62 – 63 חודשים של אימונים בענפי ספורט אחרים על פני תקופה זו. להתמחות, המוגדרת כהתמקדות בענף ספורט יחיד, אין שום קשר עם הגעה לביצועים אולטימטיביים, אם כך. הנושא העיקרי הוא הזמן המוקדש בגילאים שונים, ו-"נתיב האימונים" שהראיתי בגרף למעלה.
עם זאת, למען הזמן שלכם, ושלי, אני עוצר כאן, ואמשיך את הדיון הזה שוב מאוחר יותר. בואו נגיד כי מחקר זה היה ממוקד הרבה יותר על זמן האימון בספורט שנבחר לבסוף, והוא מספק טיעונים די נחמדים לעיכוב נפחי אימונים גבוהים לאמצע שנות העשרה ועד שנות העשרה המאוחרות. למעשה, אתם צריכים רק להחליף "התמחות" עם "נפח אימונים גבוה" ויהיו לכם הממצאים האמיתיים של המחקר!
וזה המקום בו נחדש את הדיון! זאת, וגם נבדוק כמה סיבות למה גרף זה של זמני האימונים נראה כמו שהוא נראה – ייתכן וזה לא מה שאתם חושבים.
המאמר מתוך – sportsscientists
ד"ר רוס טאקר
בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון. תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית
ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת
מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים,
אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו
כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט
וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
קראו עוד מאמרי ספורט מתורגמים
