החל מהיום (חמישי) ישטפו את העיר אילת אלפי ספורטאים לתחרות איש הברזל של ישראל ישראמן, לחלקם יש סימן זיהוי משותף, וחלקם מגיעים לשם בשביל הזכות לענוד את אותו סימן זיהוי. מנהג ישראלי ידוע הוא להשאיר חותם לכל החיים על הגוף, כלומר לקעקע, סימן של חברה מסחרית שנקראת "איירונמן", שסימנה הוא האות "M" בתוספת עיגול מעליו אשר מעטרת את ראש האות. המקועקעים עושים זאת לאחר שעמדו בהצלחה בתחרות של טריאתלון ארוך, בין אם של חברת איירונמן, צאלנג' או התחרות הישראלית ישראמן אילת.

הקעקוע מסמל את ההישג הקשה. ישראמן | צילום: ניר עמוס

עוד דעות בשוונג 
דעות: מי באמת צריך שעון דופק?
דעות: הם לא "נכים" הם ספורטאים עם מוגבלות
דעות: "הספורט שלנו חייב להיות גם ידידותי לסביבה"

כל אימת שאני נתקל באדם עם הקעקוע המתואר, אני תוהה על סיבת הקעקוע. פעמים רבות אני אף שואל אותו או אותה (יש לציין שהרוב המכריע של הקעקועים נמצאים על רגליים גבריות) לפשר סיבת הקעקוע. התשובה השגורה ביותר היא "כי כך נהוג". בעצם אומר אותו אדם, כי בדיוק כשם שיהודי לא אוכל בשר חזיר על אף היותו חילוני, כך גם הוא. נכון הדבר לא רק לקעקוע עצמו, כי אם למקום הקעקוע, שבדרך כלל נמצא על שריר התאומים. בבחינת כולם נוהגים כך אז גם אני.

התשובה השנייה בסולם השכיחות הינה "כי זה מסמל בשבילי את ההישג". מעניינת בעיני העובדה מדוע נותן תשובה זו לא בחר לקעקע את המספר 226, אותו מספר שמסכם את הקילומטרים שהיה עליו לשחות, לרכוב ולרוץ, אלא דווקא את סימלה המסחרי של אותה חברה שמשרדיה נמצאים בטמפה, פלורידה. ואולי בכלל צריכים המקועקעים לבקש תשלום בשל שטח הפרסום הנצחי שהעניקו לאותה חברה מסחרית.

אין ספק ששעתם הקשה של אותם מקועקעים היא ימי החורף הקרים אשר מאלצים אותם לכסות את הקעקוע בטייץ ארוך בעת אימון, או במכנסיים ארוכים בשגרת יומם. כך לא ניתן לראות את הקעקוע, על כל המשמעויות והפרשנויות האישיות שיש לכל מקועקע. הגדיל לעשות אחד מחבריי המקועקעים אשר החליט לרוץ עם גרבי לחץ, כאלה המכסים את פיסת העור על שריר התאומים. אותו חבר, התחבט, ולבסוף החליט לצאת לרוץ רק עם גרב אחת, ולהשאיר את הקעקוע לשזוף את עיניי שאר רצי הפארק. כך הוא נוהג עד עצם היום הזה.

זכורה לי היטב שיחה מקדימה עם מתאמן, אשר ביקש ממני לקבל תכנית אימון לקראת תחרות איש ברזל. כפי שאני עושה עם כל מתאמני, שאלתי אותו מה המניע לבצע אתגר כה קשה, להשקיע מאות שעות, בחום ובקור, לוותר על זמן איכות עם משפחתו. תשובתו היתה פשוטה, כנה וישירה. "אני רוצה קעקוע של איירונמן על הרגל", אמר ולא הוסיף. המשותף לכל אותם מקועקעים הוא אותו סימן אבל ממש לא אותו הגודל. יש כאלה שבחרו בסימן קטנטן, כזה שבקושי נראה, ויש שבוחרים בסימן שמעטר כמעט את כל חלקה האחורי של הרגל. לעתים אני תוהה לעצמי האם ישנו קשר בין גודל הקעקוע לבין גודלם של איברים אחרים בגופם. אני מודה שטרם מצאתי תשובה לכך, ואודה לקוראיי הנאמנים על עזרתם בפתירת התעלומה (מוזמנים לכתוב לי כאן למטה בתגובות).

האם מדובר בעליונות על רוב האוכלוסייה | צילום: ניר אבישי כהן

האם בעצם עשיית הקעקוע יש אמירה שחצנית שבאה להבליט עליונות על רוב האוכלוסייה, או גאווה אמיתית וכנה על אתגר עצום שהסתיים בהצלחה? ומה בעצם משמעות הקעקוע בעיניי אחרים, לדוגמה רצי הפארק החרוצים ש"רק" נהנים להם מריצה נעימה של חמישה או עשרה קילומטרים?

אני חושב שכל התשובות נכונות, כל אחד עם סיבותיו ומניעיו הגלויים והנסתרים. אני רואה באפנת הקעקועים הזו דבר חיובי, אשר מעיד כי אותו אדם עוסק בפעילות טובה ומועילה לנפש האדם (על התרומה לבריאות איש הברזל ניתן להתווכח). גילוי נאות, כותב שורות אלו, לאחר לחצים חברתיים רבים שהופעלו עליו, ולאחר שביצע שתי תחרויות איש ברזל, נכנע לתכתיבי הקהילה, וקיעקע מתחת לשריר התאומים את אותו סימן מסחרי.

ניר אבישי כהן | מורה לחינוך גופני, מאמן ריצה, בעל תואר שני בחינוך לפעילות גופנית ואורח חיים בריא