זו סקאלה. סקאלה ארוכה של גוונים. יש את ה"טהרנים". נאמני הספורט הטהור, העילי, המדוד, המהיר. אותם רצים שכל מה שמעל 4 דקות לק"מ נמצא מחוץ להכרה שלהם. גם כשהם עצמם עוברים את הגיל ונס לו התרגיל, העניין שלהם נותר קבוע, רק במאיון העליון של הספורטאים.
יש מקום גם לחזקים, וגם לחלשים, הקפיצה הגדולה היא בין מי שעושה לבין אלו שבכלל לא טורחים לעשות | צילום: צלמי שוונג (בתמונה מוטי רמז)
הטהרנים קיימים בכל הענפים. בריצה ואתלטיקה, בטריאתלון, באופניים ובשחייה. אל תספרו להם על שמנים בדימוס שגמרו מרתון ב-5:30 שעות. אל תבלבלו להם את המוח עם חבורת "מלכות" בנות גיל העמידה שגנבו, חטפו והשתלטו על שעה ביום לעצמן כדי להשיל את הגלימה החונקת של ניהול המשפחה והבית, ויחד עם ניצולת הסרטן וכרותת השד יצאו בצהלות שמחה לצבוע, להזיע ולבכות ברחובות ברלין. דוחים אותם הסטטוסים של "השעונים המצייצים" שמראים שריפה של 21 ק"מ ב-2:15 שעות. הם האליטיסטים. טהרני הספורט. כל רמז לשימוש בסמים מעביר מבחינתם אדם (שהוא עצמו לא השתנה) ממדרגת אליל למדרגת עבריין שראוי לסקילה.
עוד דעות של קוונטון קאסידי
קוונטון קאסידי ~ אדוני השופט, צא מהספורט שלי!
קוונטון קאסידי: תפסיקו "לאכול" את עצמכם
קוונטון קאסידי: סמים את הריצה במרכז
קוונטון קאסידי: "טהרנים" נמאסתם!
קוונטון קאסידי: "אני לא קונה את שיא העולם של דניס קימטו במרתון ברלין "
"הם היו שם קודם"
הם ירוצו בעיקר במרתונים בחו"ל, ורק אם אין ברירה, אז בטבריה. תל אביב וירושלים הם מבחינתם טיולים אורבניים חסרי קשר לריצה תחרותית. הם יכירו שמות של רוכבי אופניים בלגים וספרדים. ידקלמו בשנייה את קרב נגד השעון בין למונד לפיניון בפריז לפני 25 שנה ויותר, ואת הקרבות של ארמסטרונג ואולריך בעשור שעבר. כל זאת מבלי שיהיה להם מושג מי אלוף ישראל הנוכחי ברכיבת כביש. הם יידעו להבדיל בין כפרים שכנים בקניה, ובין אזורי אימון באתיופיה. בין איטן לקספאבט. בין בקוג'י לבין הוואסה. בין תחומי ההתמחות של קולם או'קונל לאלו של רנאטו קאנובה. הכל בלי לדעת מי היתה הישראלית שסיימה ראשונה במרתון תל אביב האחרון. הם יכירו את כל הכינויים של טובי אנשי הברזל, ידקלמו בצרור את שיאיה של כריסי וולינגטון ואת מעלליהם של "מכה" ו"קרואי", אבל יזלזלו בקבוצה מקומית שמתמקדת באימון ילדים לטריאתלון. הם יידעו כמה בעיטות נותן מייקל פלפס מתחת למים אחרי כל סיבוב, יכירו את מכללת הבית של כל שחיין, ואת מוצאן של בנות קמפבל האוסטרליות, אבל לא יהיה להם מושג מי ניצחה במשחה מקומי.
הם משלמים מס שפתיים לגל ספורט ההמונים עם הערכה פיקטיבית. "Nice to have". אבל בסתר לב סולדים מהאלפים המדדים לקו הסיום. מה שלא יהיה, הם יזכירו לכם ש"הם היו שם קודם". כאילו השנים הצבורות בעצמן יוצרות עליונות מוסרית. נציג מובהק של הז'אנר הוא חבר הכנסת עופר שלח שאת המלים הספורות שהוקצו לו כדי לכתוב אחרית דבר בספר "נולדנו לרוץ" ניצל כדי לכתוב: "ואולם, באורח בלתי נמנע גם כן, יחד עם פריחת הריצה נולדה התחושה אצל מי שהיה שם קודם, בימים שבהם הריצה היתה נחלת מעטים שכונו ‘משוגעים לדבר’, שמשהו פה הולך לאיבוד… כשנדמה שכולם רצים, גם אלה שבקושי מתקדמים, מתמלא מי שהריצה היא חלק מרכזי של מהותו בתחושה דומה לזו של מי שהעריץ את ליאונרד כהן מנערותו, לבד ובצמוד לאירועים האינטימיים ביותר של חייו, לנוכח הידיעה שכ-50 אלף כרטיסים להופעתו ברמת גן נחטפו ביום אחד: אני הייתי שם קודם כשזה היה בודד ואמיתי".
במלים אחרות – עכשיו, אצלכם (אצלנו), מאות האלפים שהתחילו לרוץ/לרכוב/לשחות/לעשות טריאתלון, בנקודת זמן שאנחנו עדיין יכולים לזכור, זה ממש, אבל ממש, לא אמיתי. אתם, מבחינת שלח, כבר לעולם לא תטפסו למדרגה שלו (אם אותו שלח לא מצליח להזדהות איתי אפילו בתחום הספורט, בו אמור להיות לנו משהו משותף, איך אוכל לצפות שהוא יידע להזדהות ולייצג אותי בכל תחום אחר?).
"אין על הזריחות האלה"
מצד אחד, קשה שלא להודות שפיצוץ חוות השרתים של פייסבוק בתמונות של "רצתי", "רכבתי", "שחיתי", "תראו את השעון שלי", "אין על הזריחות האלה", חצתה כבר איזשהו גבול של נפח תקשורתי סביר. מצד שני, הלב מתרחב עם כל תמונה יפה של התרוצצות בזריחה, רכיבת טיפוס הררית, ושחיית בוקר ולילה למרחקים קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים ותחרות שמלווה בתחושת הישג אישי. כי פעם באמת, כל זה לא היה. לפחות לטעמי, זה טוב לא פחות מ-98% מהקשקשת שמנסים למכור לנו בעיתונים היומיים.
אירועי ספורט לחובבים ומקצוענים תחת קורת גג אחת. משחה תנינים | צילום: צלמי שוונג
פתאום עכשיו, בשנה האחרונה זה נהיה עוד יותר מרתק. הכל מתערבב ומתחבר. רצים "חובבים" מכסים עשרות ומאות קילומטרים בשטח לצד שיאנית ישראל במרתון, בעליות לירושלים ובפאתי עמק יזרעאל. שחיינים "עממיים" שחו מקפריסין לישראל. אדם מהיישוב רץ, שחה ורכב מלונדון לפריז. מאות רוכבים משייטים מתל אביב למצפה רמון כאילו היה זה עניין שגרתי.
האליטיסטים של אתמול הופכים לנבוכים של היום. טוב שכך. כי לראות את מוטי (רמז) השמן גומר מרתון על קשקש מגבלת חיתוך הזמן (6:11 ש' בברלין), עשוי להיות מספק לא פחות מלראות את שבירת שיא העולם ארבע שעות קודם על אותו מסלול. כי יש מקום גם לחזקים, וגם לחלשים. כי הקפיצה הגדולה היא לא בין מי שעושה מהר לבין מי שעושה לאט, אלא לבין מי שעושה לבין אלו שבכלל לא טורחים. בין הפעילים, לבין הסבילים. בין אלו שזזים לבין אלו שעדיין תקועים. בסוף, ההבדל הוא בין אלו שמצאו את ה"למה כן", לבין אלו שעדיין מדבררים את ה"למה לא".
קצת אירוני ששם הכותב הוא Quenton Cassidy, שבמקור (בספר Once a Runner) היה הנציג הכי מובהק לגישה שהטקסט הזה בא לתקוף. מי שבשמו ג'ון פארקר כתב, למשל – "Cassidy early on understood that a true runner ran even when he didn't
feel like it, and raced when he was supposed to, without excuses and
with nothing held back. He ran to win , would die in the process if
necessary, and was unimpressed by those who disavowed such a base
motivation. You are not allowed to renounce that you have never possessed, he
thought.
תיוג האליטיזם מעייף. אין קשר הכרחי בין הישגיות ומצוינות לבין רוב ההכללות בכתבה. חבל.
ועוד אחד:
Quenton Cassidy knew what the mystic-runners, the joggers, the runner-poets, the Zen runners, and others of their ilk were talking about. But he also knew that their euphoric selves were generally nowhere to be seen on dark, rainy mornings. They primarily wanted to talk it, not do it. Cassidy very early on understood that a true runner ran even when he didn’t feel like it, and raced when he was supposed to, without excuses and with nothing held back. He ran to win, would die in the process if necessary, and was unimpressed by those who disavowed such a base motivation. You are not allowed to renounce that which you never possessed, he thought. The true competitive runner, simmering in his own existential juices, endured his melancholia the only way he knew how: gently, together with those few others who also endured it, yet very much alone. He ran because it grounded him in basics. There was both life and death in it; it was unadulterated by media hype, trivial cares, political meddling. He suspected it kept him from that most real variety of schizophrenia that the republic was then sprouting like mushrooms on a stump. Running to him was real; the way he did it the realest thing he knew. It was all joy and woe, hard as diamond; it made him weary beyond comprehension. But it also made him free.
תכלס!
יש משהו שרשום לזכות ח"כ שלח בשביל קהילת הריצה בשנה וחצי האחרונה? יש השפעה שלו? שאלה רצינית.
אוסף של הכללות מטופשות. הכותב יופתע לדעת שאצל ספורטאים רבים עממיים והישגיים, ספורט הישגי וספורט עממי – שניהם אינם מילה גסה. רגשי הנחיתות של הכותב אינם מצדיקים תקיפת ספורטאי הישג, שאינם נגד ספורט עממי כלל. תקיפת עופר שלח שהוא ספורטאי חובב מצטיין – אינה הולמת.
#רציםעילאייםומתנשאים
מישאל דגן בוא לפה
איזו כתבה מגוחכת.
אם מה שכתבו ששלח אמר נכון אז למה לא הולם לכתוב נגד? הוא אמר שמאז שהצטרפו ההמונים "משהו הלך לאיבוד" ו"אני הייתי שם קודם כשזה היה בודד ואמיתי."? הכי יהיר ומתנשא מעל רצים חדשים. המגיבים נגד זיהו את עצמם? דווקא שוחט עם נקודה מעניינת. אולי הכותב בעצמו הוא מתנשא בגמילה? מיץ פטל צא החוצה.
גילוי נאות: שוחט הוא בן זוג לריצה של שלח. ככה פשוט