3 טיסות במטוסים הולכים וקטנים, 2 עצירות ביניים באוזבקיסטן והודו, ו-25 שעות של טלטלות באוויר הביאו אותי לקטמנדו, בירת נפאל. כבר בנסיעת המונית משדה התעופה לתאמל, רובע התיירים של העיר, הבנתי שאני מאוד רחוקה מהבית… המכוניות נוסעות בכל הכיוונים וללא שום הפרדה בין נתיבים, פרות הולכות באמצע הרחוב כאילו הוא שייך בעצם להן, ובתוך כל ההמולה והזיהום מסתובבים גם אנשים שהפכו מיומנים ביותר בהימנעות מדריסה
מאת:הלן וולפסון
בקטמנדו בילינו יומיים בלבד, כאשר היום הראשון הוקדש ליציאה מהשוק וסידורים אחרונים לפני הטרק, והיום השני לטיולים באיזור. לאחר תלאות רבות מצאנו Porter-guide צעיר בשם ג'נגה (כן, כמו המשחק) עם אנגלית סבירה וכושר טוב. הוא יסחוב עבורנו את התיק הגדול (15-20 ק"ג), ואנחנו נטייל עם תיקי יום בלבד. מדובר בסידור נפוץ מאוד בקרב המטיילים בנפאל, שגם מאפשר ליהנות יותר מההליכה וגם עוזר להניע את גלגלי הכלכלה המקומית. זיהום האוויר בקטמנדו קשה מנשוא, גם עם מסיכות פה, ולכן מיהרנו לעזוב העיר, אך הקדשנו יום לטיולים במקדשים היפים הסובבים אותה.
הטרק עצמו התחיל בנסיעה קשה מנשוא של כ-12 שעות לכפר ג'ירי. בשל פסטיבל מקומי התקשינו להשיג מקומות באוטובוס, ובסופו של דבר היה עלינו לבחור בין נסיעה בעמידה לבין ישיבה על הגג. בחרנו באפשרות הראשונה, בחירה מוצלחת בדיעבד, משום שבדיוק כשחשבנו שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות, האוטובוס שלנו התנגש במשאית שהגיעה ממול. עקב ההתנגשות, התיישבתי כמעט על ברכי הנהג הצעיר והמטורף שלנו. הזכוכית שלידינו התנפצה לרסיסים והנהג שבר חזק שמאלה, ולמזלנו חיכתה שם תעלה קטנה ולא תהום. בדרך נס האירוע כולו הסתיים ללא נפגעים, אך האוטובוס הושבת כליל. חיכינו בצידי הדרך העמוסה כשלוש שעות עד שלבסוף נשברנו ותפסנו מונית במחיר מופקע. המשך הדרך לא הייתה טובה בהרבה, ואף זכינו להיות מעורבים בתאונה נוספת, ובאופן כללי הספקתי להיפרד מחיי מס' פעמים עד שלבסוף הגענו ליעדנו וזכינו לעמוד על קרקע יציבה.
הנסיעה באוטובוס הבלהות
בשלב זה הייתי מוכנה מתמיד להתחיל בהליכה. כזכור, השבוע הראשון של המסלול אינו פופולארי במיוחד והשביל ריק כמעט מתיירים. זכינו ליהנות מהנופים הפראיים והכפרים הלא ממוסחרים. התרשמנו מהעוני שבו חיים התושבים המקומיים, ונותרנו פעורי פה למראה הסבלים הנפאליים, שכבר מגיל אפס סוחבים על גבם משאות כפולים ומשולשים ממשקל גופם באמצעות רצועה הכרוכה סביב מצחם.
למרות האזהרות המוקדמות על קושי המסלול, עדיין הופתענו. העליות תלולות ולא נגמרות, הירידות תלולות לא פחות, ולא חסות על הברכיים. מסתבר שבנפאל לא קיים המושג "מישור". משום כך גם נאלצתי לוותר על הרעיון לרוץ אחה"צ, בין היתר כי האימון היחיד שאפשר לעשות כאן הוא אימון מדרגות, ממנו יש מספיק במהלך היום. לדעתי המסלול מג'ירי מתאים אך ורק לאנשים בכושר מעולה – ללא הכנה מספקת קל מאוד להיפצע.
העיירה נאמצ'ה באזר
אך מה שהיה עבורנו בלתי צפוי וקשה יותר מהמסלול עצמו הוא הזמן שאחרי ההליכה. האוכל, המורכב מאבות המזון הידועים – תפו"א, אורז, עדשים ונודלס – נמאס די מהר והחלב, המגיע ישירות מעטיני הפרה, גרם לי תוך דקות ספורות לכאבי בטן והקאות. הקור שאיננו מורגלים אליו גרם לנו לחלות כמה וכמה פעמים, והמיטות הקשות לא אפשרו שנת לילה טובה. אך למרות כל הקשיים, הנופים הנשקפים במהלך היום שווים הכל. כשנגיע לחלקו הפופלארי של המסלול ונצטרף למאות התיירים המגיעים בטיסה, נבין עד כמה התמזל מזלנו לחוות את נפאל האמיתית באינטימיות שכזו. למרות שעברנו את החלק הקשה פיזית, כעת יהיה עלינו להתמודד עם הליכה בגבהים של מעל 3500 מטר, אך על כך בפעם הבאה.
הלן וולפסון
בעבר הלא רחוק אלופת ישראל בריצת 1500 מטרים וריצת הרים, סטודנטית בטכניון ורצה בהווה
