גילה ברנט, רצה מתחילה מאזור מודיעין, החליטה לפני כשנה שהיא רוצה להצטרף לקבוצת ספורט כדי להוריד במשקלה (105 ק"ג). שנה אחרי, השינוי הגדול שחל בה הביא אותה לכתוב על הקשר בין מאמן ומתאמן כמנוף לשינוי
מאת:גילה ברנט
לאחר כשנה במסגרת של אימונים אישיים, עם תוצאות מדהימות מבחינתי, בחרתי להעלות על הכתב, את תמצית השנה החולפת. ובעיקר, תובנות ומסקנות מכל התהליך. אומנם קשה וארוכה היא הדרך להישגים. אני מרשה לעצמי לומר זאת, משום שאם אני בגילי המופלג (56), ונתוני הפתיחה "המרשימים" שלי הצלחתי, אז דעו והבינו שהכול זה שאלה של רצון והתמדה. ובנוסף, העלאת הסיפור על הכתב, היא מבחינתי דרך לומר תודה ולהביע הערכה, למדריך היקר שלי. אותו אני מוקירה ומעריכה, הן כאדם והן כאיש מקצוע, שהלך איתי יד ביד לאורך כל הדרך, עודד ותמך, דחף, ניווט, והוביל אותי להבנה, שהביטוי "ניצחון הרוח על החומר" הוא לא רק מספר מילים.
הקשר בין מאמן למתאמן / צילום: LocalFitness
כל ההתחלות קשות
במועדון הספורט הופקה תוכנית מצליחה בסגנון לרדת בגדול, עם נתוני הצלחה מרשימים. וכל רצוני בהתחלה, היה להשתלב בקבוצה זו. אך לשמחתי בדיעבד, התברר שאיחרתי את ההרשמה והמכסה מולאה עד תום. מזכירת מרכז הספורט, נחלצה לעזרתי ושידכה אותי למאמן אישי. משם לפגישת היכרות וראיון ראשוני. הדרך הייתה קצרה – בראיון, הצגתי את כל ההיסטוריה הרפואית שלי שכללה בעיקר פרפור פרוזדורים, בעיות גב, בעיות ברכיים, לחץ דם גבוה ועוד. המדריך מצדו, שאל, התעניין וסיכם על מסגרת של שלושה אימונים בשבוע, שתהווה הכנה עד לשלב בו אצטרף למחזור הבא של התוכנית.
היום הראשון כלל – מדידות ושקילות – בת 55, השוקלת כמעט 105 ק"ג, עם 48% מסת שומן, על גובה של 170 ס"מ, כשאת ההיקפים אחסוך מכם. אני לבושה בחולצה רחבה שמסתירה הכול. התחלתי בהליכה מתונה על המסילה, שמחייבת אותי כבר בדקות הראשונות, להתמודד עם המאמץ והרצון לוותר, ובמיוחד כשלידי מישהי רצה בהתלהבות.
מכשירי הכוח והמשקולות, הפכו בעבורי למכשירי עינויים, שהומצאו על ידי 'סדיסט'. מה גם, שפתאום אפילו המדריך, שבהתרשמות הראשונית נראה לי נחמד וסימפטי, נתפס בעיני ל'סדיסט' אכזר, שאינו יודע רחמים. איך אני שורדת בתוך זה. כול גופי כאב, נאבקתי על כל שנייה של מנוחה ונשימה. וכך, מאימון לאימון, כשאני עוזבת את העבודה מוקדם ככל האפשר, דוחה כל עיסוק אחר, מותירה מאחורי את הבית, את הילדים והנכדים, ומתייצבת שוב ושוב, מרצוני החופשי, לעוד מסלול של עינויים מלווים בכאב, קושי פיזי ומנטאלי. לא ויתרתי. אקדים ואומר, שמה שעזר לי, והחזיק אותי, הייתה ההתעניינות האמיתית של המדריך, הדאגה והאכפתיות למצבי, ולא רק לביצועים. וזה בא לידי ביטוי בטלפונים בין האימונים, אחרי האימונים, ולפני האימונים. שנטעו בי תחושה של אני לא לבד, ויש מי שהולך איתי ויודע מה טוב לי ומה פחות.
רואים תוצאות
אני כבר שוקלת כמעט 99 ק"ג, מסת השומן פחתה בשלושה אחוזים, לחץ הדם התייצב על נורמאלי, ואילו הדופק במנוחה מורה על 63 פעימות בדקה. נתונים המעלים בי תחושה, שבכל פעם מחדש, אני מוכיחה לעצמי שהבלתי אפשרי נעשה לאפשרי. נכון, לא קלה הדרך והיא רצופה במשברים ובנקודות זמן, בהם רציתי לקום ולעזוב. אבל, כל פעם מחדש אספתי את עצמי והמשכתי הלאה וקדימה.
שבוע לאחר מכן, הכול כאב, הברכיים והגב, כפות הרגליים והזרועות, וכל הגוף כולו. הרגשתי שעוד שנייה אני קורסת, נאנחתי כמו אישה זקנה וחבולה. האטי את המהירות, ניסיתי לנשום ולהתאושש, ולבסוף עצרתי את המסילה, בתחושה של תבוסה. אך כעבור שבוע משהו קרה. אני והמסילה התחברנו. הצלחתי לרוץ 20 דקות רצופות, בקצב של 7 קמ"ש. פתאום, מה שנראה באימון האחרון, רחוק כל כך, נראה כעת בהישג יד. למחרת אף העזתי ויצאתי לריצה ברחובות ובחיק הטבע. הרגשתי על גג העולם.
שנה אחרי, אני כבר מצליחה לרוץ 40 דקות ויותר, בקצב מינימאלי של 9 קמ"ש ואף יותר. מבצעת לחיצת רגליים במכונה, עם משקלים של מעל 100 ק"ג. מבצעת דחיקת חזה, עם מוט אולימפי, בתוספת של כמעט 20 ק"ג. או דחיקת חזה, בשיפוע חיובי, עם משקלות של 14 ק"ג בכל יד. פולי עליון, עם 42.5 ק"ג ועוד. ואלה, הן רק דוגמאות, המספרות על השיפור המדהים שחל בי, בכל הקשור לכוח הפיזי. ועל אף שבגרתי בשנה, הרי שאני עכשיו אחרת, עם כמעט 25 ק"ג פחות. כמה מידות פחות בבגדים, כמה וכמה אחוזי שומן פחות, דופק במנוחה יציב ומצביע על 51 פעימות לדקה. עם תחושה של הליכה במנהרת זמן, שהחזירה אותי עשרים שנה לאחור, הן במשקל, הן במידות הבגדים והיקפי הגוף, והן בתחושה הכללית. אבל החשוב מכל, אני מרגישה כמו חדשה.
אז מה עשה את זה עבורי
המסגרת ושיגרת האימונים, שהכתיבו לי אורח חיים אחר, לו"ז קשיח וללא פשרות, התעניינות אמיתית, ודאגה כנה של המדריך, שהתבטאו בשיחות אין סופיות באימונים ובין האימונים. "ניצחון הרוח על החומר": מנטרה שהושמעה לי השכם והערב. לאורך כל התהליך, זכיתי להסברים מקצועיים, סיפורים מהחיים, והכרת מערך האימון. שלכאורה, נראים כנושאי שיחה משעממים, אך לי, הם העשירו את הידע, והחשוב מכל, הם עזרו לי להבין למה ואיך. כמעט בכל אימון, הוצגו לי היעדים, והוצבו בפני אתגרים. גם אם הם קטנים ולכאורה חסרי חשיבות, הם גרמו לי, להתעלות על עצמי ולהפיק מעצמי, עוד קצת ועוד קצת.
מישהו הולך תמיד איתי
לצערי, לא פעם ולא פעמיים, נאלצנו להפסיק את שיגרת האימונים, לעיתים לתקופות לא קצרות, עקב הבעיות הרפואיות המלוות אותי. ומודה ומתוודה, שלא פעם חשבתי, הנה עכשיו הוא ינטוש אותי. הרי, מי צריך ומי ירצה, להמשיך עם "בעייתית" כמוני. הרי, הוא יכול להמשיך ולאמן אחרים במקומי ועם פחות כאב ראש. בכל פעם גיליתי מחדש, שחלון השעות שלי, נשמר בקנאות ולא הוקצה לאף מתאמן אחר.
