בחושך, בקור וברוח, כשרק חתולי הרחוב משוטטים בחוץ ואפילו המשוגעים לדבר ספונים בבתיהם. רועי שוורץ מספר על הליכה חורפית אחת
מאת:רועי שוורץ
שבת, 5:00 בבוקר.
הטלפון מנסה נואשות להפיק את צלילי Moon River (הנעימה הטובה ביותר בכל הזמנים) אבל חוטא למקור באופן בלתי נסלח כמעט. באבחת אצבע אני שם סוף לקקופוניה, ומתחיל להתחבט: לצאת? לא לצאת? עכשיו? אחר כך?
קרב האיתנים ניטש בין שני ה"אני"-ים: האני הספורטיבי (הילד החדש בשכונה), שטוען שכבר שבוע וחצי לא יצאתי להליכה, ובקצב הזה אני יכול להמשיך לחלום על צעדת ברצלונה. האני העצלן טוען שנורא קר בחוץ, ובכלל, ממחר אני מתחיל להתאמן בריצה, אז אפשר לוותר. האני הספורטיבי מזכיר שזה היה התירוץ גם בשבוע שעבר…
אחרי עשר דקות הקרב מסתיים בניצחון בנקודות של האני הספורטיבי, ובעיניים עצומות למחצה אני מגשש את דרכי למטבח, לארוחת בוקר קלה.
שבת, 5:31 בבוקר.
רוח קרה מקדמת את פני. השמש אפילו לא מראה סימנים שהיא מתכוונת לזרוח הבוקר, ואני, חמוש במעיל קל, כובע וזוג כפפות שלא ידעתי שיש לי, מטיל את עצמי למערכה ומתחיל לצעוד בקצב מהיר. הרחובות נטושים לגמרי – זה רק אני, הרוח ובני דודקביץ' ברדיו.
בשדרה המובילה לים עיניים חתוליות ננעצות בי. אפילו החתולים לא מעיזים להסתובב בקור הזה. הם בטח תוהים בינם לבין עצמם מי המשוגע הזה, והאם יש לו משהו טעים בכיס.
צילום אילוסטרציה: Thinkstock
שבת, 5:53 בבוקר.
אני מגיע לחוף ומגלה לשמחתי שהטיילת שרדה את הסופה האחרונה. כבר מתחיל להיות די חם, אני חושב לעצמי, ומיד חוטף משב רוח קפוא מהים. בפעם הבאה אחכה קצת עם המסקנות. הטיילת נטושה לחלוטין. אני לא מזהה אף אחד מהקבועים, אפילו לא את המשוגע שרץ בגופיה בלי קשר לטמפרטורה בחוץ. זה רק אני, הרוח ואלי לפיד שמראיין את מיקי גבריאלוב. השמש, אגב, הבטיחה שהיא תקום מתישהו בהמשך היום.
שבת, 6:18 בבוקר.
אני מסיים את הקטע הימי של ההליכה ומתחיל לפנות מזרחה. בפארק הנטוש שליד הים סימנים ראשונים לקיומה של ציוויליזציה – שני בעלי כלבים הוציאו את ידידיהם הטובים ביותר לטיול. השמש מתחילה לזוז, וצובעת את שמי המזרח באדום.
שבת, 6:54 בבוקר.
עברתי את נקודת האל-חזור. 9 ק"מ כבר מאחורי, ואני חוצה במהירות את השכונה בה גדלתי ומפטיר מבט חטוף אל מגרש הספורט של בית הספר היסודי. פעם הוא נראה לי עצום. היום אני חוצה אותו בשניות. בשביל הכי רחוק שיש בשכונה איש וכלב מביטים בי בהשתאות מתוך מעיליהם. אני ממשיך הלאה בלי להאט. זה רק אני, הרוח ומיכאל מירו שמדבר על משק המים.
שבת, 7:28 בבוקר.
השמש מנסה לכפר על האיחור וגורמת לי להזיע ולוותר על הכפפות. אני חוצה את השדות המוצפים של כפר ביאליק, נזהר שלא לטבוע בבוץ. 14 ק"מ מאחוריי ואני פונה מערבה לכיוון הבית. המעגל מתחיל להיסגר, ואני מגלה עוד ועוד אנשים שרק מתחילים את ההליכה של שבת בבוקר. הרוח מתחזקת שוב, וברדיו עזריה אלון מספר על שקנאים. אני מחייך לעצמי וממשיך מבלי להאט. עוד כמה דקות ואני בבית.
שבת, 8:03 בבוקר.
אני עומד בחניה שעזבתי לפני שעתיים וחצי, ומביט בסיפוק על צג השעון. 16.90 ק"מ בקצב של 7 קמ"ש. לא רע בהתחשב בנסיבות. אני עולה במהירות הביתה לארוחת בוקר מהירה ומקלחת מהירה עוד יותר. למה כל זה טוב, אני שואל את עצמי, ונרדם הרבה לפני שיש לי תשובה.
16.1.13
רועי שוורץ, בן 29. מתגורר בקריית חיים. כלכלן בחברת החשמל. מגלה את עולם הצעדות.
