מאת:לילה פרנקל

רקע
פעמיים שלוש בשבוע ריצה של 3-4 ק"מ כל פעם , חצי חפיסת סיגריות ביום, דיאט קולה וקפה. במהלך יום עבודה שגרתי, פגשתי מנכ"ל של חברת סטרט-אפ, שכאשר הבחין בזוג אופניים במשרדי (הייתם צריכים לראות את הבעת פניו כשראה שיש רגלית..), ציין שהוא טריאתלט ו- IRONMAN. ניסיתי גם להרשים, ואמרתי שאני רוצה לעשות דואתלון ראשון, בעוד חודש וחצי (ניר פורז 2001). טוב, לא ממש הבנתי. אני אמרתי את שלי, והוא, רן שילון, לקח ברצינות את דברי. מפה זה היה מהיר: הוא בקש לראות איך אני רצה, ומה יותר טריוויאלי מלקבוע זאת לששי בצהרים (חודש יולי) באצטדיון הדר יוסף. הוזהרתי שזה יהיה כואב, וכך היה. אני לא זוכרת כלום, למעט העובדה שבסוף "הטסט", לצורך סיכום הממצאים וחוו"ד, נתבקשתי לרוץ במעלה מדרגות היציע, על מנת לשבת בצל. מה רע בשמש?????????
דואתלון היה (הגעתי שלישית בקטגורית הגיל שלי מתוך שתיים). הפסקתי לעשן. בתחילת 2002 הצטרפתי לקבוצת טרי רמת-השרון (!!!!) והשתתפתי בדואתלונים. על בעיית השחייה ("האין שחייה"), עוד לא התגברתי.

למה מרתון
בצהריי יום שבת בהיר, בעודי מעבירה את הזמן, תוך כדי שיחת טלפון לתיאום סרט קלנוע לאחה"צ, נחתתי בטלוויזיה על שידור ישיר של מרתון נשים במסגרת אליפות אירופה במינכן 2002. מיותר לציין שלא יכולתי להתנתק מהמרקע לאורך כל שידור המרתון, ביטלתי את הסרט, התרגשתי בסוף, ובצורה מאד נחושה החלטתי: גם אני רוצה (לעמוד באתגר המרחק, לא בתוצאה, כמובן..). רק לסבר את האוזן- עד לאותו יום לא ידעתי מה המרחק של ריצת מרתון, והמרחק הארוך ביותר שרצתי עד אז היה K10, וגם זה, לא ממש בקלות.
* דרך אגב, חברי לקבוצת טרי רמת-השרון,יחלקו עלי, ויאמרו שהמרתון היה פשוט תירוץ לא רע, מלהתחמק מהשחייה.

למה לונדון
אם כבר מרתון, אז שיהיה ובגדול (בעצם חיפשתי מצלמות, והרבה..), טופוגרפיה נוחה למתחילה שכמוני, משתתפים רבים, קהל אוהד. עשיתי שיעורי בית באינטרנט, והצקתי לכל מיני אנשים ששמחו לחלוק עמי מחוויותיהם, ולונדון נבחרה! קצת לחץ זמנים, כי צריך היה להגיש את הטפסים עד אמצע אוקטובר (הגרלה, מס' מקומות מוגבל, בוודאי לחסרי תוצאות קודמות, שכמותי). בסוף דצמבר הגיעה התשובה החיובית: עליתי בהגרלה, רצה מספר: 35,125.

רצה מספר 35125

הכנות
מאחר והגעתי עם בסיס של פחות משנת פעילות, וללא הרבה מיילים ברגליים (ככה אומרים, לא?). החלטתי להקדיש 5 חודשי אימון, הקפדתי על שעות שינה, תזונה, ואימונים לפי תוכנית מסודרת שהוכנה עבורי. התהליך היה מדהים, כי בעצם כמעט כל שבוע שברתי את "השיא האישי" שלי בקילומטרג' (פר ריצת נפח). אני זוכרת התרגשות אדירה לפני ריצת K17הראשונה. אחרי 3 חודשים , כבר התעצבנתי שבשביל מרחק כזה, אני לא קמה בבקר………
העדפתי לרוץ בחוץ, ולרב לבד. על מה חושבים? על הכל, גם על פנטזיות לרץ המתחיל, כמו שאם אנענע את הראש בסגנון רדקליף זה אולי יעזור, אבל לאחר סחרחורת והאטה בקצב הריצה, הבנתי שלא זו הדרך. אבל לפחות הצחקתי את עצמי. לא פחות חשוב.

עומק השריטה
מעמיק ככל שחולף הזמן.
התאהבתי בשגרת החיים החדשה – אימונים מוקדם בבוקר לפני העבודה (דרך אגב, נובמבר-מרץ, עונה קלאסית לאימונים), לא פספסתי שום אימון, די בקנאות תוך כדי ניסיון להיות קשובה לגוף. זה הרחיק לכת אצלי ע"ח דברים אחרים כמו: הקפדה מטורפת על תזונה (אין קינוחים אחרונים, אוכל שמן/מטוגן), הס מלהזכיר את חיי הלילה, כי למחרת יש אימון בוקר, ונו באמת, תגידו אתם, מה יותר חשוב? נורמלי, לא? כחובבת אופנה ומותגים, ממעצבי על בבגדים, התמקדתי לפתע בביגוד ונעלי ריצה, שהוזמנו כמובן מחו"ל (והם יפים).

זמן פציעות
דלקת בגיד, 7 שבועות לפני המרתון, נותרו 3 שבועות קריטיים לאימוני נפח ואז מורידים עומס. אז מה עושים כשאי אפשר לרוץ? במקביל לטיפול רפואי ופיזיותרפיה, ישבתי על טריינר-אופניים (על שחיה לא היה מה לדבר), והרבה. שלושה שבועות ארוכים. החזרה לריצה נעשתה בהדרגה, ומעט מאד, על מנת לא להיפצע. זכיתי לריצה אחת ארוכה מסכמת של כ- h2:30 וזהו. הקושי העיקר היה: התמודדות מנטלית, ובלעדי החברים שתמכו, לא הייתי שורדת.

ציפיות
לרוץ (בגלל הפציעה) ולסיים את המרתון. ואם בארבע שעות (הזמן שתכננתי לפני הפציעה), אז בכלל נפלא.

לונדון, here I come
הגעתי ללונדון 3 ימים לפני התחרות. נסעתי עם שתי חברות יקרות שבאו ללוות אותי, וזכיתי להיות מוטסת ע"י מיודענו יריב כרמלי, שהצטרף לחבורתנו המשעשעת למשך יומיים (וכאן המקום לציין שהוא בעיקר התרכז בחברתי הטובה ולא במתן יעוץ מקצועי לזו שאמורה לרוץ …..). העדפתי לא להתחבר עם רצים אחרים, לא רציתי להיכנס לטרום-לחץ ולדבר כל היום על המרתון. אלא להיות עם חבריי. רק ביום שלפני ביקשתי "פטור" אחה"צ, להתארגן ולהכין את עצמי.

יום התחרות – אפריל 13, 2003
חוץ מלהגיע בזמן ולהתחיל לרוץ לא נדרשתי לכלום. ארגון וסדר מופתי. זינוק נשים עלית היה ב-9:00 , וגברים עלית ב-9:45. הזינוק של המסה היה ב-9:45 , ויצא משלוש נקודות שונות (red, green and blue start points), שהתחברו לאחר כ-3 מייל. לנקודת הזינוק שלי, בגריניץ', הגעתי ב 8:30 לפי ההנחיות. מרגע כניסתי לתחנת הרכבת המובילה, לא הפסקתי לחייך. יום ראשון בבקר, תחנת הרכבת גדושה באנשים כמוני, כולם לבושי בגדי ספורט, מספר משתתף לחולצתם, שקית התחרות בידם, בקבוקי מים ומאכלי ספורט למיניהם, והמונים כאלו, ובכל תחנת רכבת, וזה לא מפסיק. לא יאמן. נפעמתי לגלות כמה אנשים רצים מרתון: מכל הגילאים, ומכל הסוגים, והרבה. אזור הזינוק מאורגן מדהים: קרוונים מקוטלגים לפי מספרי משתתף אוספים את ציוד מהמתחרים, ומחולקים לאחר סיום המרתון למשתתפים (בגדים ארוכים וכו'), עשרות שירותים, סדרנים, עמדות שתייה, והפנינג אחד גדול. ואף אחד לא דוחף, והרבה סדרנים שעוזרים ומכוונים. מוזיקה ברקע, ושמחת התרגשות באוויר. בנקודת הזינוק ה”red start”, זינקו רצים שמספרם מ- 30,000 עד 55,000, וביניהם אני ממוקמת באזור 6 (מתוך 9, די בסוף). המון הרצים שמסביבי שחיכה לזינוק, התחיל לשיר ולמחוא כפיים, לקראת הזינוק. רק בכדי להבין את כמות המשתתפים- מרגע הזינוק, לקח לי כ-5 דקות להגיע עד שחציתי את קו הזינוק (מדידת הזמנים היא לפי הצ'יפ).
התחלתי לרוץ, ונהניתי מכל רגע. בהתחלה היה מאד צפוף, ובשלושת המיילים הראשונים נאלצתי לעקוף (ברחתי ימינה על המדרכה, ישראלית או לא). לאורך כל המסלול, הקהל עמד על הרגליים ועודד, מלווה במוסיקה, מחיאות כפיים וקריאות עידוד. פשוט חגיגה. אני הרגשתי בהופעה, נהנית מהאווירה. הארגון נשמר לאורך כל המסלול, כל מייל צוין על גבי גשר גבוה בצבעי התחרות, ולצדו שעון ענק שמראה מה הזמן שעבר מרגע הזינוק, בכל מייל חולקו בקבוקי מים משני צדי המסלול ולאורך עשרות מטרים על מנת לא ליצור לחץ. כל 3 מייל חולקו משקאות איזוטונים, תוספי אנרגיה, תפוזים, סוכרים, וכו' (אני השתמשתי בג'לים שהבאתי, אליהם הייתי רגילה). במהלך הריצה עבדתי בהתאם לתוכנית- (לפי מיילים, שזה הרבה יותר נוח "וקצר"), הקצב שתכננתי היה 9:09 דקות למייל (4 שעות), ורשמתי לי על היד גם קצב של 8:35 (3:45) במידה ואני מרגישה טוב. ברבע הראשון קצת מיהרתי מהמתוכנן, קצב של עד 8:00 למייל, בהשפעת האדרנלין, והכרחתי את עצמי להאט. לשמור כוחות לסוף, לתת לאחרים להתפרק בחצי השני, כי לי זה לא יקרה. הקפדתי על שתיית מים וג'לים כל חצי שעה, כמו שעון. בדקתי כל מייל את הקצב שלי, שמרתי על 8:35 למייל. במייל ה 20-21 הרגשתי עצבנות קלה כי התעייפתי, עדיין הייתי על קצב של 8:45, עד 8:55 למייל, ג'ל נוסף הרגיע. בסך הכל הרגשתי טוב. בק"מ ה-35 הייתי מאושרת כי כבר שברתי את השיא שלי עד היום, נו אז מה נשאר עוד כ-40 ד' ריצה? הקפדתי להמשיך לשתות, ולהיזהר לא להיתקל באנשים לפני שבשלב זה האטו את קצב ריצתם (מה שלי לא יקרה…), אלא לעקוף ולהמשיך לרוץ לפי הקצב שלי. הקהל לאורך 2 המיילים האחרונים הריע בקריאות עידוד ומחיאות כפיים. אי אפשר שלא לרוץ ולחייך.
חציתי את קו הסיום ב- 3:42:59. .

בסיום-שימו לב לרישום על גב כף היד ולמעיל האופנתי

סיכום
לונדון – חוויה מדהימה. המרתון הראשון שלי והתיאבון רק נפתח.
מרתון – הכל בראש.
צריך רק להחליט שרוצים ומוכנים להקדיש את הזמן, להתאמן ולעבוד נכון, להיות קשובים לגוף. ובסוף מגיע הדובדבן שלו ציפיתם ואליו התכוננתם, המרתון, לרוץ וליהנות מכל רגע, זו ההופעה שלכם.
ENJOY IT !!!!

שלב התודות
לחבר(ות)יי הטריאתלטים – צח גורן(וחנות TimeTrial), אסף, גלעד, אורי ויריב.
לרן שילון, שנטל את מלוא האחריות משלב הפציעה, ובלעדיו לא הייתי מגיעה לקו הזינוק. ובוודאי שלא לקו הסיום, ועדיין לא מבינה "איפה הקיר…???"…….
לאבי ברכה, ליובל דוד, ולקבוצת הבית טרי רמת-השרון.
ת-ו-ד-ה!

לתגובות
לילה פרנקל RUN LILA RUN

קישורים קשורים
מרתון לונדון