כ-7000 מטר טיפוס בשלושה ימים. זה מה שעבר על רוכבי הטראנסאלפ במחנה האימונים האחרון בהרים המושלגים של החרמון. דורה הלר, למרות הקושי, עוד הצליחה לכתוב לכם על החוויה. "החלק הזה של הטיפוס בשלג היה באמת מדהים. המכה באה כצפוי כשפנינו שוב למטה, רטובים מזעיה ואני באריג קל שמבטיח קרירות בימי שרב"
מאת:דורה הלר
עבר עלינו מחנה אימונים נוסף, הפעם בחרמון, עם כ-7000 מטר טיפוס בשלושה ימים. למרות שאני חובבת נופים מדבריים נפעמתי מהניגודים ששולטים כעת בגבול הצפון, בין הירוק והפריחה לפני מג’דל שאמס והסלעים ומושלגים מעליה, בין הריחות המתוקים שעופפו אותנו בעליות ורוחות הקרח שנשכו בירידות. בכלל, הנופים המדהימים ביותר בארץ ממוקמים בקצוות, צפונית לעפולה ודרומית משדה בוקר.
המחנה היה מאורגן ומושקע להפליא, עם אילן כמאמן, פיזיותרפיסט לעיסויים אחרי הרכיבה, ועד ארבעה רכבי ליווי – ושוב תודה לאורית ולסוזי ששמרו על אייבי בשלושת הימים האלה כשהוא ברכב לצידנו. נדמה לי שהפכנו קצת יותר לקבוצה (או שרק רכבנו יותר בעליות ונמנענו מלעצבן זה את זו בפלטון?). בעיניי איש הברזל האמיתי במחנה הזה היה צביקה. צביקה, שהוא למיטב ידיעתי המבוגר ביותר בינינו, רכב את כל המסלול בלי לקצר מטר, גם את העליות למסאדה שרבים דילגו עליהן, תמיד בקצב אחיד, והגיע, לעתים הרבה אחרי האחרים, עם חיוך מאושר של מי שעשה זאת.
יש אמירה נדושה הטוענת שיש דברים שכנראה כל אחד צריך ללמוד בדרך הכואבת. בינתיים שמענו אי-אילו פעמים על שימור מאגרי האנרגיה והליבוש המתאים. חרשתי את האינטרנט בשאלות על הליבוש המתאים לאימון חורף, כאשר לרוב ממליצים על שכבה צמודה מחומר סינטטי כמו חולצת רכיבה, בגד פליס מחמם ומעליו שכבה מגינה מרוח ואם אפשר גם גשם. יובל הזכיר בתדריך הראשון שהרכב המלווה עלול להיות רחוק בעת הצורך, במחנות אימונים וכמובן גם באלפים, והמליץ להחזיק את הדברים החמים עלינו. עד כאן התיאוריה.
ביום חמישי, כשעמדנו לטפס את הר חרמון, החלטנו להתפשט לצורך העליה ולשמור כך את הבגדים החמים יבשים. זרקתי איפא את המעיל, השרוולים והכפפות הארוכות לרכב ויצאתי לדרך. עד מג’דל היה נעים, אחר כך השמיים נהיו אפורים והצמחייה התמעטה, וחולצת הרכיבה הקצרה לא סיפקה הרבה הגנה מפני הקור המזדחל, על אף הקצב המהיר בעליה. חיכיתי לנקודת העצירה כדי להוסיף שכבות, אבל כשעמדתי שם והתלבטתי בין בננה לחטיף ממה ראיתי בקצה העיניים את גלעד עולה על האופניים ואת האחרים מתכוננים לרדוף אחריו.
ויתרתי על הבגדים והצטרפתי – החלק הזה של הטיפוס בשלג היה באמת מדהים. המכה באה כצפוי כשפנינו שוב למטה, רטובים מזעיה ואני באריג קל שמבטיח קרירות בימי שרב. עילון הציל אותי כשהשאיל לי את השרוולים שלו, אבל זה הספיק בערך כמו זוג גרביים (בלבד) לסקי. בירידה כל כך רעדתי שנאלצתי לבלום כדי לא לאבד שליטה על האופניים, ונשבעתי בנקישות שיניים שלעולם לא אתלונן יותר על חמסין. היה קשה לצאת מהמקלחת החמה לאחר מכן. ליום הולדתי, ביום האחרון של מחנה האימונים קיבלתי מכנסי רכיבה חמים וארוכים – ברכיבה הראשונה איתם במצפה רמון אחרי המחנה היה כמובן חמסין.
גם בנושא התזונה אנחנו טובים בתיאוריה. יש שתי גישות לגבי התארגנות עם אוכל בתחרות: יש שסבורים שעדיף ללמד את הגוף להסתפק במה שהסביבה מציעה, לקחת את הג’לים שמחלקים בתחרות ואת האוכל שיש בהיצע ולא להסתכן במפך נפש (וגוף) כאשר הדבר האתה רגיל אליו בתחרות לא נמצא. גישה אחרת דוגלת בעצמאות מאספקה חיצונית אבל מכריחה אותך לסחוב לכל מקום כמויות של אבקת חלבון, ג’לים, גרנולה, פריות ישבשים, חטיפים וכן הלאה.
הפעם הנחתי שגם יסופק אוכל במקום וגם לא נחרוג מגבולות הציוויליזציה, ולא באנו עם מלאי של אוכל. לאחר המחנה הזה אני עוברת למחנה של אלה שדוגלים בגישה העצמאית. אכן נלמד לקח מהמחנה הקודם וחיכו לנו עם פסטה בסיום הרכיבות, ואפילו חשבו על קוטג’ בצד בשביל הצמחונים כמונו שלא אוכלים את הבולונז. הארוחות הבית ספר השדה סיפק היו, לעומת זאת, על גבול הבלתי אכיל. יכול להיות שמתבגר רעב ועייף בטיול כיתתי לא ישים לב יתגבר על זה, אבל אחרי רכיבה קשה תירס מקופסה ובורקס מתפורר לא יספקו את החלבון הדרוש. לצמחונים לא הייתה שום אופציה, ומצאנו את עצמינו בלילה קונים אגוזי קשיו בתחנת דלק.
ארוחות הבוקר גם גרמו לפרצופים ארוכים מסביב – לארוחה לפני הרכיבה מספיק לחם עם ריבה או דבש, אבל כשהיצירה מג’לי צבעוני נדבק על הכף כמו העיסות הדביקות שילדים מקבלים בשקית הפתעה, נס קפה עלית נראה כמו אופציה שפוייה לעומתה. בערב השני חשבנו שלמדנו משהו והצטרפנו לחברים למסעדת "גוש בגליל" מקום חביב למדי עם אוכל טעים – אבל בחירה לצמחוניים היא בין סלט אנטיפסטי לסלט עלים ירוקים. בקיצור: את הרכיבה ביום השלישי התחלנו רעבים וסיימנו עוד יותר רעבים. כיוון שהיה צריך להחליף חיתול לאייבי ממש לפני הזינוק ונאלצנו לרדוף אחרי הקבוצה. תהיתי כל הדרך למה לא נפתח אף "ארומה" במנרה… לתחרות באלפים נגיע אם כן עם בסיס תזונתי שיאפשר לנו בעת הצורך גם לוותר על מה שהמארגנים מציעים.
נכון שכל מי שהכין אותנו חזר על הדברים האלה כמו תוכי – אבל הפעם גם הפנמנו.
