אולטראמן הוא באמת אתגר למתקדמים מאוד, ממש כמו שאריאל אגרון כתב כאן בשוונג, הפרופסורה של עולם הטריאתלון. מה שמדהים בעיניי זה כי בספורט "חובבני" ובאתגרי סיבולת ארוכים ומפרכים לא נראה בהכרח ספורטאים חזקים עם יכולות פיזיות יוצאות מגדר הרגיל. אנחנו נפגוש אנשי רוח שלא פוגשים כל יום, אלא בקצוות שרק מלראות אותם אנחנו שואבים השראה לאיך מנצחים אתגרים.
שלושה ימים של שיכרון חושים, דמעות, צמרמורת, פחד, תסכול, אכזבה, אושר וסיפוק עצום. קשת ענקית של רגשות שחוויתי כצופה מן הצד, כמעודדת וכמסקרת האירוע מטעם שוונג. אני רוצה לנסות להביא לכם קצת ממה שהיה שם, טעימה מההשראה שאני קיבלתי מאותם אנשים שהיו שם על המסלול.
קצת רקע למי שעוד לא סגור על המרחקים של האתגר המשוגע הזה: 10 ק"מ שחייה, 420 ק"מ רכיבה ו 84.4 ק"מ ריצה – מהכנרת עד אילת. כל זה בשלושה ימים בהם החוקים הם אכזריים מאוד. עד 12 שעות למסלול יומי. מי שלא עומד בזמנים הללו "יורד" מהמסלול, לא משנה כמה רחוק הגיע לוגיסטית לכל ספורטאי יש צוות מלווה שדואג לבטיחות, תזונה, התאוששות וטיפול בתקלות. הצוות הלוגיסטי זה סיפור מרגש בפני עצמו, נגיע אליהם ממש תיכף.
אני רוצה להתחיל בששי דורי והחבורה הכתומה שלו מקבוצת B-TOGETHER. קבוצת טריאתלון צפונית, שהפתיעה את המאמן שלה והגיעה ללוות אותו על כביש הערבה כל הדרך עד אילת. הם יודעים לעשות המון רעש, המנון המועדון שלהם הוא "מהפכה של שמחה". זה די מסתדר אגב, כי לששי החיוך לא ירד מהפנים כל ה-275 ק"מ של רכיבה.
ששי דורי | צילום: ניר עמוס
כשהוא נכנס לטיילת אילת עד לשער הסיום ביום השני של האתגר, החבורה הכתומה שלו עודדה בווליום שהגיע עד סיני. היה מדהים לראות את האהבה שהוא מקבל מהספורטאים שלו, שמסתכלים עליו בהערצה. ליום אחד, או יותר נכון לשלושה ימים, השתנו הסדרים והוא נעזר בהם וקיבל מהם כוח ואנרגיה. ששי גם הגיע חמוש בשלושת ילדיו, כשבנו עומר דורי בן ה-15, טריאתלט חזק בעצמו, לא הפסיק לרגש אותנו בתמיכה באבא שלו. כשששי סיים את האתגר עומר פרץ בבכי, ילד-ספורטאי שמסתכל על אביו הספורטאי ומבין בדיוק מה עבר על אבא שלו וכמה נחוש הוא צריך היה להיות כדי להגיע לקו הסיום.
איך לדעתכם זה מרגיש ללוות אבא ובעל שקרוב יותר לשנות ה 70 מאשר ל-60. ספורטאי שהשתתף באתגר ב-2021 ולא הצליח לעמוד בזמן סיום הרכיבה? אבי לנג, חקלאי ממטולה, חמוש בצוות מלווה כמו בסרטים – אישה ושני בנים חסונים שלא זזים ממנו לרגע, מסיים את היום השני של מסלול הרכיבה אחרי 11:31:12. ביום השלישי הוא יצא לריצה עם חיוך של "כבר ניצחתי את זה". אנחנו קראנו לנו הצעיר מלמעלה. הרבה דמעות היו בשער הסיום כשהוא צלח את יום הרכיבה השני בו "נכשל" בפעם הקודמת.
אבי לנג | צילום: ניר עמוס
ראיתם גברים בוכים? קשה לראות גברים מתפרקים בבכי, לפעמים זה נראה שהבנים עושים ביניהם תחרות מי מבזבז פחות טיפות מים מהעיניים כאילו זה איזו משימה לאומית. אבל בתחרות הזאת החוקים משתנים, בטקס הסיום הספורטאי נדב מזרחי שהגיע במקום השלישי התפרק בבכי שריגש את כל האולם. נדב הוא בעצם ד"ר נדב מזרחי, רופא בבית חולים במחלקה פנימית. לדבריו, הספורט הוא המקום בו הוא מוצא מנוחה ליום-יום הקשוח והכואב. השעות לבד, והמדיטטיביות שבענף הזה הם גורם מרפא לד"ר שלנו, שעושה עבודה קודש ביום יום שלו. מסתבר שגם רופאים צריכים רפואה, ריגשת נדב.
ד"ר נדב מזרחי | צילום: ניר עמוס
היו גם רגעים אכזריים מאוד על המסלול. ליאור טומשין "פרש" 18 קילומטר לפני סיום הרכיבה ביום השני. הוא כבר היה באילת, קצת אחרי שדה התעופה כמעט נגע בשער הסיום, אבל היה תשוש ונפל מהאופניים מה שלא איפשר לו להמשיך באתגר. גם ניב מרקמן הכניס אותנו לכמה "התקפי לב" במהלך הריצה כשלא הרגיש טוב על תחילת הריצה, הגיע לסיבוב המרתון הראשון 10 דק' לפני הקאט אוף ולצערנו "הורד" מהמסלול לפני סיבוב חצי המרתון השני.
אמיר אורן, שיצא ראשון מהמים ביום הראשון, חתם את התחרות כשהגיע לקו הסיום 3 דקות לפני הקאט אוף. מה שזה אומר שאם לא היה מגיע בזמן הוא לא היה "פינישר" וכל זה אחרי שלושת הימים הארוכים האלה. זה המקום להגיד לך אמיר, שאתה חייב לי תור חדש ללק ג'ל כי הלכו לי הציפורניים ממש בגללך – 140 ש"ח זה הסיפור, אפשר גם באפליקציה.
מי שניצח את התחרות הוא יאניס קוטסוראדיס – בחור יווני שהפתיע ברכיבה חזקה מאוד, בשלב מסוים היה נראה כי הוא עומד לשבור את שיא המסלול של דן אלתרמן שעומד על 08:03, אבל ככל שהתקרבנו לאילת רוחות פנים חזקות עלו ויאניס נחלש. בתחרות סיבולת ארוכה הכל חייב להיות מחושב לפרטי פרטים ואת הכסף סופרים בסוף.
יאניס קוטסוראדיס באולטראמן | צילום: ניר עמוס
מה שאתם לא יודעים על יאניס זה שהוא חי ביאכטה באיים היוניים ולכן הוא כמעט ולא מתאמן Outdor. יש לו טריינר על הסירה, הוא שוחה עם גומיות בבריכה ורץ על מסילה. אני אישית הצעתי לו לעבור לסופר ליג Arena Games, אבל הוא לא רצה להקשיב לי ואולי טוב שכך. מה שכן, יאניס מאוד אהב את הנופים, את התמיכה הישראלית ואת אווירת המשפחתיות בתחרות. הוא דיבר על זה המון וזה הדבר הכי כיף בעולם לארח ספורטאים מחו"ל ולהראות להם שאנחנו לא כאלה נוראיים כמו שמספרים עלינו. אני מזמן אמרתי שאם יש מקום להביא בו שלום – זה בספורט.
מי שהגיע שני הוא יבגני רודינסקי – ישראלי שעלה מרוסיה לפני פחות משנה. הוא לא דובר עברית אבל אין ציוני ממנו. הוא אוהב את המדינה שלנו ואת האתגר הזה הוא רצה לעשות בישראל. הוא חצה את קו הסיום יחד עם אשתו, שרצה איתו את המקטע האחרון, וגרם לנו להזיל דמעה, או שתיים, או שלוש, מי סופר. ברוך הבא יבגני, איזה כיף שאתה בישראל, מקווים שבקרוב דברים יסתדרו כאן ונוכל לעשות לך קבלת פנים נעימה יותר.
יבגני רודינסקי | צילום: ניר עמוס
ואחרונים חביבים והמרגשים לא פחות הם הצוותים המלווים. לכל ספורטאי צוות מלווה שדואג לו בערך כמו לתינוק. תחשבו על זה, אחרי 275 ק"מ רכיבה או באמצע מרתון כפול בחום של אילת, היכולת התפקודית של הספורטאי דומה לזה של ילד חסר ישע. הוא צריך לעשות דבר אחד – לסיים. להתקדם ברגליו לקו הסיום. כל השאר על הצוותים. אוכל, שתייה, חישוב זמנים, מגבות קרות, קרח, צעקות עידוד, הכל.
מי שליווה את הספורטאים היו משפחה, ילדים, הורים, חברים מהצבא, חברים מהספורט – לכל ספורטאי צוות אחר שהוא בחר. לראות את המסירות של הצוותים זה להבין מה זו חברות, מה זו אהבה, מה זו הערכה לאדם שהחליט יום אחד כי הוא ניגש לאתגר לא פחות ממטורף.
באותם רגעים התבהרה גם אצלי התמונה. האם אני חושבת שלעשות את האתגר הזה הוא מה שהופך אותך לאדם מעורר השראה? התשובה היא לא. מה שהופך את הספורטאים ואת הרגעים הכל כך מרגשים להשראה זו היכולת לקחת "תחביב" או משימה ופשוט "לחפור עמוק" עד להשגת המטרה בלי קשר לגיל או יכולת. וזה בדיוק הסיפור של הצוותים ששואבים הכי מקרוב השראה מאותם ספורטאים שהם מלווים, ברגעי המשבר האושר והניצחון.
שלל רגעים מרגשים | צילום: ניר עמוס
אני רוצה להגיד תודה לראש הפרופסורים המשוגעים שהביא אותי להכיר מקרוב את הדבר הזה, אייל פרל מייסד ומפיק התחרות. איש עסקים שהסיפוק הכי גדול שלו זה להגשים חלום בישראל לספורטאים שרוצים לעשות את האתגר הזה. ממש לא אכפת לו אם אלו 40 ספורטאים או חמישה. הוא כאן כדי לתת לאנשים פלטפורמה להגיע לקו הסיום. והייתי שם חברים, זו חתיכת פלטרפומה. הפקה בינלאומית עם צוות ענק שרק להיות לידם זה לקבל אנרגיה והשראה מה זה "שחקני נשמה". תודה על הזכות הזאת, זה באמת לא מובן מאליו.
ודבר אחרון אחרון והנה אני מסיימת. ביום האחרון של התחרות הייתה לי יום הולדת. 03.03.2023 חגגתי 33 🙂 כשראיתי שהתחרות נופלת לי על תאריך היום הולדת התבאסתי קלות, בדיעבד אני יכולה להגיד לכם שזאת הייתה המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל. גדלתי, למדתי, נפעמתי ממה שראיתי שם. זה הפך אותי לאדם טוב יותר. תודה על הזכות תודה על המתנה הזאת.
קצת מספרים:
12 מזנקים
1 נפצע ביום הראשון
2 לא סיימו את הרכיבה ביום השני
2 לא סיימו את הריצה ביום השלישי
סה"כ 7 מסיימים.
זה רק מראה כמה האתגר הזה קשוח עד הבלתי אפשרי.
מקום ראשון – יאניס קוטסוראדיס בזמן כולל של 24:50:09 שעות
מקום שני – יבגני רודינצקי בזמן כולל של 26:32:27 שעות
מקום שלישי – ד"ר נדב מזרחי בזמן כולל של 28:02:48 שעות
נתראה באתגרים הבאים.
מדהימה שאת!
העברת יפה לארך כל התחרות וגם עכשיו את כל ההתרגשות הזו.