לכל הטורים של נועה זילברמן בשוונג

לעולם לא אשכח את התחושה המזעזעת שהייתה לי לפני כל שיעור ספורט שבו היו מודדים אותי. עוד טרי הזיכרון המחריד ובו המורה עומדת עם סטופר בתחילת מסלול ההקפה של בית הספר, אומרת לנו לעמוד בקבוצה ולהתכונן להזנקה של ריצה ממושכת. ואני, ילדה בת 10, מתמלאת בושה שמציפה אותי מהקרביים ומעלה וצובעת את הפנים המנומשות שלי באדום של מבוכה עוד לפני שהתחלתי לרוץ, כי הרי זה ברור מי תגיע אחרונה, נועה השמנה.

וככה בכל שיעור הייתי חווה חרדה וכיווץ, כי מדדו אותי באופן כזה או אחר, בין אם בקפיצה לרוחק, בריצת 100 מ', בכפיפות בטן או שסתם שיחקנו מחניים, נבחרתי אחרונה כחלק מהיותי שמנה, לא אתלטית ולא מקובלת, ובמקביל פחדתי לקבל מכות מהכדור. וכך שנה אחר שנה הודרתי מן המרחב הספורטיבי בהווית החיים ומן הזכות ליהנות מתנועה ומהגוף שלי.

עוד טורים של נועה זילברמן בשוונג
שמנה ובריאה – יש דבר כזה?
הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם
הצד הפחות יפה של "תקופת חיטוב"

מהי מטרת שיעורי הספורט בבתי הספר?

ישנו פצע תרבותי אל מול פעילות גופנית, הוא מושרש בקרבנו מגילאים מאוד מוקדמים ואיתו מתעצבת לנו חווית חיים והבנייה של מי שאנחנו, גוף ונפש. כמה השפעה מנטלית וגופנית יש לחוויה מיטיבה או לא מיטיבה אל מול ספורט: ביכולת לנוע, לסמוך על הגוף, להיות בחיבור אליו ולהרגיש בעלי יכולת? התשובה היא – המון! וכמה הכרעה יש לכך באם נהיה או לא נהיה אנשים פעילים בהמשך חיינו ואי לכך בריאים ובריאות יותר או פחות? גם כאן אני נוטה להאמין ולראות שהמון.

לקיום פעילות גופנית יש תוצר ישיר של חיזוק ערך עצמי, אמון בעצמנו ותחושת מסוגלות שפשוט נלקחת מכל כך הרבה אנשים בגלל מיתוסים, בורות, נוקשות, "שמנופוביה" ובעצם העדר הנגשה של עולם התנועה לכלל האוכלוסייה, מאז היינו ילדים וילדות ועד הלום כאנשים שהולכות והולכים למרחבי ספורט מאיימים, או שאנחנו פשוט נמנעות מהם.

ואני שואלת, מה יקדם בריאות ומהי מטרת שיעורי הספורט בבתי הספר? האם המטרה היא לוודא שאני רצה 100 מ' בפחות מזמן מסוים? או שמא להטמיע פעילות גופנית בחיי היום יום, להקנות תחושת מסוגלות, ליהנות מתנועה וחגיגת הגוף ולפתח מסוגלויות גופניות ומוטוריות באופן המירבי והסובייקטיבי, כל אחד בהתאם למה שמתאפשר לו או לה? אני חושבת שזה די ברור שאופציה ב' היא זו שתקדם בריאות גופנית, רווחה רגשית ותיתן אפשרות לאורח חיים פעיל בהמשך החיים.

אז למה עדיין הן בבתי הספר והן במרחבי ספורט לאנשים בוגרים, יש צורך למדוד ולהפוך את הספורט לדבר מאיים במקום נעים, ביקורתי במקום מפרגן ומשפיל במקום מרים? למה אין הבנה שהתקדמות גופנית תגיעה וגם תישאר לאורך זמן רק אם החוויה הרגשית שלנו מולה ומול עצמנו תהיה חיובית? למה עולם הכושר מתעקש להישאר עתיק, סגפן, לא רגיש ופוגעני?

מהי בריאות ואיך ניתן לקדם אותה

בזמן כתיבת הטור הזה, עשיתי סקר בעמוד האינסטגרם שלי ושאלתי מי נהנתה משיעורי הספורט בילדותה ומי סבלה. התשובות היו גורפות: כולן סבלו, מתוך עשרות נשים שענו על השאלה הזו, רק אחת אמרה שהיא נהנתה, ואם כך הדברים אז מה זה אומר?

בעיני זה אומר שיש מקום ענק לשינוי בעולם הכושר ובנו כחברה והוא צריך להגיע מהשורש, מהיסוד. צריך לשנות את התפיסה למהי בריאות ואיך ניתן לקדם אותה, צריך שמישהו שם למעלה במשרד החינוך יעשה ישיבה עם פסיכולוגים שמתמחים בדימוי גוף ובילדים ונוער ויחד ייצרו פורמט ומתודה חדשה כדי להיטיב עם הילדים במקום להעיב עליהם.

צריך להבין שכל ילד הוא אחר, ביכולות הפיזיות, המנטליות, המוטוריות והרגשיות. כשמנגישים ספורט לקבוצה של ילדים וילדות צריך לאפשר מנעד ומוביליות לכל ילד לחוות ולעשות, ולא לקמט את כולם לכדי מבחן אחד עם תוצאה רצויה.
כל עוד אנחנו כחברה נמשיך לפעול בצורה נוקשה, לא אינטליגנטית ולא רגישה – כך בריאות לא תקודם. ימשיכו להיווצר פחדים וצלקות לבני ובנות אדם מן הגוף שלהם ומספורט, דבר שמוביל לחברה פחות פעילה, עם יותר בעיות של דימוי גוף ואכילה לא מחוברת וקשובה והמעגל ימשיך להתרחב להעברות דוריות ומציאות נוכחת ורעילה.

כשהמדינה רוצה לקדם בריאות היא צריכה לחשוב איך נעשה לטובת ולא איך נמדוד ונעשה וי במשבצות הנורמה. וכשאנחנו רוצות ורוצים כפרטים בוגרים, לקדם רווחה בחיינו ופעילות גופנית אצלנו ואצל ילדנו, בואו נחשוב מה יעזור לנוע, מה יהיה נעים, איך אעשה משהו שירחיב אצלי תחושה חיובית ולא בושה וחרדה?

וכשזה יקרה, תנועה תוכל להתקיים הרבה יותר ובאופן הרבה יותר מיטיב בחיינו כפרטים וכחברה.

נועה זילברמן | מאמנת כושר הוליסטית ובודי פוזיטיבית וסטודנטית לפסיכותרפיה גופנית