כריס מקורמיק, פעמיים אלוף העולם באיש הברזל ואחד הטריאתלטים האוסטרליים המצליחים בכל הזמנים, אמר לא מזמן בראיון שאין לו תואר רשמי אבל יש לו דוקטורט בסבל וכאב. זה אולי נשמע קצת מוזר אבל תחרויות סבולת ארוכות וקשות מבוססות לא מעט על היכולת שלך להכיל סבל וכאב. להתמודד.
סיוט גם לברזלנים. קייפ אפיק | צילום: באדיבות ליאור זך מאור
בשנה שעברה שניים מהברזלנים הטובים ביותר בעידן הנוכחי, סבסטיאן קינלה, ובן הופמן השתתפו כזוג בקייפ אפיק. עקבתי אחרי התחרות ובעיקר אחריהם. התחרות הזאת פרקה אותם לחתיכות ולמעשה די חרבה להם את המשך העונה. הופמן השתמש בביטוי "ברוטלי" כדי לתאר את מה שעבר עליו באפיק. הוא סיפר כי הם לא תארו לעצמם שזה יהיה כל כך קשה ותובעני. אחרי הכל אנחנו אנשי ברזל קשוחים. מה כבר יכול לקחת אותנו לקצה אחרי הוואי?
פחדתי מהקייפ אפיק. מודה. השתתפתי בארבע מהדורות של אפיק ישראל והשנה השתתפתי בסמרתון. אבל ידעתי שהקייפ אפיק הוא אירוע בקנה מידה אחר. מכל הבחינות. קצת כמו לקפוץ ממרתון למאה מייל. לכאורה על הנייר זאת קפיצה גדולה מדי. לא ריאלית.
ההכנות
נרשמנו לפני שנה בדיוק וחודש אחרי כן עשיתי את איירונמן דרום אפריקה וסלוט להוואי. האפיק היה בתודעה אבל עד הוואי הוא גם קצת הודחק. התחרות בהוואי רוקנה אותי לגמרי. הרגשתי מחוסל. הגוף רצה לנוח אבל ידעתי שנותרו עוד 5 חודשים בלבד עד הקייפ אפיק וצריך להתחיל להתכוונן. לא פשוט. נחתי קצת ואז נכנסתי בחזרה לעניינים כשהעדיפות העליונה היא דווקא אימוני חיזוק בחדר כושר. ידעתי שהקייפ אפיק זאת תחרות שבה כל הגוף עובד. יותר חשוב להיות חזק מאשר קליל ושדוף. פעמיים בשבוע נתתי סבב של שעה בחדר כושר כולל רגליים, ליבה, וקצת פלג גוף עליון.
חטפנו חורף לפנים. המון ימים גשומים ומעט מאוד הזדמנויות לרכוב בשטח בסינגלים הנהדרים ליד הבית בנופית והסביבה. נאלצנו לעשות לא מעט אימונים על הכביש וכמובן שילבנו אימונים על הטריינר. לא התאמנו המון שעות שבועיות. אבל כן עשינו 6-7 בלוקים משמעותיים של חמישי-שבת עם 12-13 שעות ולפחות 700 TSS. טיפסנו הרבה. בעיקר בגלבוע. ירדנו לרכיבות עומק בשטח בערבה. תוואי קשה וקשוח כמו שידענו שאנחנו עומדים לפגוש בקייפ אפיק.
הכנו את האופניים והציוד בצורה מדוקדקת. החלפנו מערכות הילוכים ודאגנו שהכל יהיה ברמה הגבוהה ביותר עד הפרט האחרון. ביגוד, נעליים, קסדות, משקפי שמש, תזונה לכל ימי התחרות. הצטיידות מקצה לקצה.
גם הלוגיסטיקה נתפרה הרבה זמן מראש. חבילת לינה משודרגת במתחם התחרות, מכונאי אופניים צמוד, ושני מעסים. הכל כדי שנוכל לעמוד על קו הזינוק בכל בוקר במוכנות מקסימלית.
ליאור זך מאור (מימין) עם הפרטנר ליאור זהבי | צילום: באדיבות ליאור זך מאור
ימי טרום התחרות
הגענו לדרום אפריקה כבר ביום שלישי, חמישה ימים לפני התחרות. גם כדי להיות רגועים שהכל הגיע ליעד והגיע בשלמותו, וגם כדי להספיק לרכוב קצת על חלקים מהמסלולים ולהכיר את אופי השטח מבחינת הטופוגרפיה והתוואי.
יום לפני התחרות נסענו לאוניברסיטת קייפטאון כדי לבצע שם את תהליך ההרשמה וקבלת הערכות. מתחם סופר מרשים וארגון יעיל ומדויק. אחד המרשימים שראיתי אי פעם בתחרות. בתוך 10 דקות אתה עובר את שרשרת החיול ומצטייד בהכל.
המרוץ
הקייפ אפיק היה בנוי השנה מפרולוג של 20 ק"מ ביום הראשון, שלושה סטייג'ים ארוכים בימים הבאים, נג"ש של 43 ק"מ, ואז עוד שלושה סטייג'ים ארוכים לסיום. בסך הכל 8 ימי תחרות. ובסך הכל 624 ק"מ עם 16,500 מטרים טיפוס מצטבר. בהתבסס על הנתונים היבשים, ההערכה המוקדמת שלי הייתה שנרכוב 32-35 שעות במצטבר עם מעל 2,000 TSS (מדד עומס).
פרולוג של 20 ק"מ ביום הראשון | צילום: באדיבות ליאור זך מאור
הזינוק בכל בוקר מתבצע לפי "בוקסים" המבוססים על המיקום של הזוג בתחרות. בכל בוקס יש 50 זוגות והזינוקים של הבוקסים מופרדים בחמש דקות. מקצוענים מזנקים בשעה 07:00, בוקס A בשעה 07:05, וכך הלאה. בסך הכל יש בכל יום 15 זינוקים. במקביל יש עניין הקטגוריות לפי גילאים-גברים עד גיל 40, מאסטרס שזה גילאי 40-50, גראנד מאסטרס שזה מעל 50, נשים, וזוגות מעורבים.
ליאור זהבי ואני הגענו לקייפ אפיק בלי אספירציות תחרותיות מדי. ידענו שהתחרות הזאת גדולה וחזקה מאיתנו בעשרות מונים. מעולם לא עשינו שום דבר שמתקרב אליה. רצינו לסיים. וקיווינו לרכוב טוב. חלק וזורם. מינימום תקלות, נפילות, פציעות, והתפרקויות. הקייפ אפיק זאת תחרות שצריך ללמוד אותה.
לקחנו את הפרולוג חזק אבל זהיר ועל פי התוצאה שלנו שובצנו לבוקס B בסטייג' הארוך הראשון למחרת בבוקר. הזינוק היה אגרסיבי ומהיר. לא פשוט להישאר ביחד בתוך כל הסלט וואטים ואבק הזה. לקראת סוף הסטייג' התרסקתי קלות בירידה בסינגל טכני אחרי שהיססתי האם לרכוב או לרדת מהאופניים. טעות קלאסית. חוסר בטחון הוא האויב הכי גדול בשטח. התאוששתי מהר והמשכנו בקצב טוב. מספיק טוב כדי שנשובץ בבוקס A למחרת. למעשה מאותו רגע נשארנו בבוקס A עד סוף התחרות.
הסטייג' השני עבר עלינו בלי דרמות מיוחדות. קמים בבוקר, אוכלים, מתארגנים, מתחממים, מזנקים, רוכבים, אוכלים, מפקידים את האופניים אצל המכונאי שלנו, מתקלחים, עושים עיסוי, אוכלים עוד, נחים, אוכלים עוד, הולכים לתדריך, והולכים לישון. שגרת קייפ אפיק שנמשכה לכל אורך המירוץ.
הסטייג' השלישי כבר היה אופרה אחרת. ערב קודם לכן נאמר בתדריך שמומלץ לקחת וסט או מעיל גשם כי עלול להיות קר בירידה מההר. למזלנו הקשבנו ולא התעלמנו. היה גשום והיה קר. העליה להר הייתה קשה ומאתגרת אבל הירידה ממנו הייתה קשה בהרבה עבורי. דקות ארוכות של רכיבה על אבנים וסלעים רטובים במהירות גבוהה יחסית. סבל אמיתי. התפללתי שהירידה תגמר ונטפס שוב. אין לי מושג איך סיימתי אותה בלי נפילה ובלי פנצ'ר. ראינו הרבה התרסקויות מפוארות באותו יום. הרבה רכבי פינוי וחילוצים. (בסוף התחרות גילינו שמתוך 700 זוגות שזינקו רק 600 סיימו. כלומר סביב 15% נשירה). למעשה זה היה היום הכי קשה עבורי. בעיקר טכנית ומנטלית. הייתי סחוט תרתי משמע. כל הגוף כאב לי ושמחתי מאוד להגיע לשער הסיום ולהיזרק על איזה כיסא.
למחרת זינקנו לנג"ש זוגות בהפרשים של 20 שניות. מסלול קצר יחסית של 43 ק"מ. אבל הדינמיקה התחרותית עשתה את שלה והיה קשה מאוד לא ללחוץ בכל הכוח. מבחינה פיזיולוגית גרידא אני חושב שזה היה היום הכי קשה שלי. שעתיים פול גז אחרי שכבר רכבת לא מעט בימים האחרונים.
בקושי יש מישור | צילום: באדיבות ליאור זך מאור
יום אחרי הנג"ש קיבלנו את "סטייג' המלכה". מסורתית סטייג' המלכה הוא הכינוי של הסטייג' הכי קשה בתחרות. אמנם המספרים על הנייר נראו מאיימים למדי, 100 ק"מ עם 2,850 טיפוס מצטבר, אבל בפועל גילינו שהסטייג' הזה היה לא יותר קשה מכמה אחרים. וטוב שכך.
למחרת קיבלנו סטייג' מאוד דומה באורכו ובאופיו, אין ספור "קירות" (עליות מאוד תלולות) בתוך כרמים, סינגלים מתישים, וירידות מטורפות. מעט מאוד מישור. בכלל כמות קטעי המישור בקייפ אפיק השנה הייתה מזערית. אתה עולה או יורד, ואם יש מקטע מישורי יחסית אז כמעט תמיד הוא בתוך סינגל.
בקייפ אפיק אין יום קל. גם לא הסטייג' האחרון הקצר לכאורה. רק 70 ק"מ עם רק 1,800 מטרים טיפוס מצטבר. זה לקח לנו כמעט 4 שעות וכל כך שמחנו להגיע לשער הסיום. הגראנד פינלה כפי שקוראים לזה בקייפ אפיק. איזה כיף. אחד מקווי הסיום המיוחדים ביותר שחציתי. מתחם מדהים ועשרות אלפי צופים.
סיכום
בסך הכל רכבנו 8 ימים, 33:34 שעות. סיימנו במקום 15 בקטגוריית המאסטרס ו-82 כללי כולל המקצוענים. לא רע בשביל הפעם הראשונה. האם תהיה פעם שנייה? שאלה טובה. בסך הכל הייתה חוויה נהדרת מכל הבחינות. שותף מעולה, חבורה מיוחדת ומגובשת של ישראלים, תחרות ברוטאלית שמוציאה ממך את המיטב אבל גם לוקחת אותך לנופים מדהימים. אוכל טוב והמון יין משובח. קשה שלא לרצות לחוות את זה פעם נוספת. אבל מוקדם להחליט ויש עוד המון דברים שאני רוצה לעשות בתחום הסבולת. תחרויות ברזל שלא הייתי בהן ואולטרות שבא לי לעשות. בפעם הראשונה מזה שנתיים-שלוש אני לא רשום לאף תחרות סבולת משמעותית. וואקום. לטוב ולרע. אני צריך לנוח קצת. הגוף עבד קשה מאוד בשנה האחרונה עם איירונמן דרום אפריקה, הוואי, ועכשיו הקייפ אפיק. אתרפק קצת על זרי הדפנה ואקבל החלטות להמשך. כרגיל, אמשיך לעדכן גם כאן.
כרגיל כתיבה יפה מהנה ואמיתית,האיש למרחקים ארוכים שהכי מחויב